כמבקר, החיפוש באלבומו החדש של נתן גושן, "דברי איתי יותר", הוא ארוך וסיזיפי. אני מאזין לו שוב ושוב (ושוב), אבל מתקשה למצוא אמירה ברורה או תובנה שעולה מאותן האזנות. אני מאזין שוב, הפעם במטרה למצוא משהו טוב לכתוב על האלבום, ולא מוצא אותו. אני מאזין עוד כמה פעמים, הפעם במטרה למצוא נקודה שלילית להיאחז בה, ולא מוצא גם אותה. משהו באלבום הזה מרגיש כמו טפלון, כמו פלקט, כמו העתק של ציור שצבעיו איבדו מעזותם ומחיותם. האלבום הזה, בדיוק כמו כל ניסיון לרצות את כולם או לא להרגיז אף אחד, נותר ללא משקל סגולי משל עצמו.
בסופו של דבר, "דברי איתי יותר" פוסח על שתי הסעיפים. הוא מנסה לעשות פופ, אבל שוקע לתוך אווירת דיכאון טינאייג'רי. הוא מנסה לטפל בעניינים של רגש אבל מסרב לחטט באמת בפצע או לגלות אומץ מינימלי בחשיפה. ההשוואה המתבקשת לעברי לידר (שמנצח בשני הסעיפים הללו ובעוד כמה אחרים) מקטינה את האלבום אפילו יותר, ומוכיחה שסיפור חיים מורכב אינו ערובה ליצירה מעניינת, גם אם כל הצהובונים נהנים מחיטוט בו.
ייתכן מאוד שהמקום שבו התגלה גושן, ככותב למגישים אחרים, הוא המקום הנכון לו, ושיר הנושא מחזק את הטענה הזו. בדמיוני, דודו טסה מבצע את השיר הזה והופך אותו ללהיט היסטרי עם תנועה פנימית ואפקט מידבק. גושן שומר אותו על סף רתיחה אבל מסרב לאפשר לו למצות את כל הפוטנציאל שלו.
המבט של גושן על עטיפת האלבום, אווירת השירים, ההגשה החלבית, ההפקה העגולה (והמאוד מקצועית ומוקפדת) והשירים שלא מעיזים להתקרב לקצה התהום ("סערה", למשל, שמזכיר טפטוף עדין ולא מבול), מנסים לאפשר נקודת כניסה נוחה לכל מאזין ולנטרל כל איום. או במילים אחרות: האלבום הזה מנסה להיות מיוחד תוך מאמץ להוכיח שהוא כמו כולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו