לפני שנה וחצי, לקראת יום הולדתה ה־58, החליטה דפנה ארמוני להעניק לעצמה מתנה: קורס להעצמה אישית. היא גלשה באינטרנט וחיפשה סדנה מעצימה, שתגרום לה לפרוץ את הגבולות של עצמה. כך הגיעה לסדנת "קוד המנצח" של אלון אולמן. אחרי כמה ימים כבר ישבה בהרצאת המבוא על הקוד המנצח שקיים בכל אחד מאיתנו, נשבתה בקסם והחליטה להירשם לקורס המלא, שנמשך תשעה חודשים.
"זה כנראה לא מקרי שהסדנה נמשכת תשעה חודשים, כי זה הרגיש לי כמו להיוולד מחדש", היא אומרת בעיניים בורקות מהתרגשות. "המפגשים היו פעם בחודש, ובכל פעם נכנסים, במשך יום שלם, לעומק של נושאים שונים מהחיים. עברתי שם חוויות מרגשות מאוד, זה עושה לי לבכות כשאני מדברת על זה.
"במהלך הסדנה עוברים כל מיני אתגרים נפשיים ופיזיים. בסוף אחד הימים הארוכים, שהתחיל בשעות המוקדמות של הבוקר ונמשך עד השעות המוקדמות של הלילה, אמרו לי שזכיתי בגביע הצטיינות כי עמדתי בכל האתגרים שהעמידו לנו. עליתי לפודיום וקיבלתי גביע ומדליה, וזו היתה למעשה הפעם הראשונה בחיי שזכיתי בגביע ובמדליה", הדמעות מתחילות לזלוג על פניה.
"באחד הימים צפינו בסרט תיעודי על מישהו שנפצע בתאונה ובמשך שלוש שנים וחצי נלחם עם עצמו כדי לחזור ולעמוד על הרגליים. הוא עסק בהתעמלות, ובסרט יש רגע אחד שבו רואים אותו מתאמן כשהוא עומד עם הרגליים ישרות כמו נר, תלוי על טבעות.
"פתאום נפל לי האסימון שאני מכירה את התמונה הזאת. נזכרתי שאח של סבא שלי היה אלוף אולימפי בטבעות, אפילו יש לנו במשפחה תמונה שלו מהעיתון שבה הוא תלוי על הטבעות באולימפיאדה. באותו רגע אמרתי לעצמי: את נצר למשפחה של ווינרים! את שייכת למשפחה של אלופים!
"פתאום קלטתי שקיבלתי את הגביע לא רק כי עמדתי במשימה כזו או אחרת בסדנה, אלא בגלל האישיות שלי ומי שאני. בגלל שבמשך מרבית חיי נלחמתי במצב הבריאותי הרעוע שלי ובמצב הכלכלי שלי, ושרדתי. שרדתי בלי לדרוך על אף אחד בדרך ובנחישות רבה.
"חזרתי הביתה, לקחתי את הגביע והמדליה שקיבלתי והלכתי לישון איתם, כשהם מחובקים בידיים שלי, לא לפני שנדרתי לעצמי שזהו, לעולם לא אסתכל על עצמי פחות מזה".
היא מסיימת את המונולוג הנרגש ומוחה את הדמעות, שסימנו שביל קטן בשכבת האיפור שעל פניה.
למה את כל כך מתרגשת כשאת נזכרת ברגע ההוא?
"כי כל החיים שלי, כמעט שישים שנה, חייתי במין חוסר הערכה עצמית. מגיל אפס לא אמרתי לעצמי אפילו פעם אחת, 'את בסדר', 'זה מגיע לך', 'את ווינרית', 'את יכולה'. לא יודעת למה. אולי זה קשור לאישיות שלי. אולי זה קשור לעובדה שנולדתי בקיבוץ וחונכתי לצניעות. אולי זה קשור לעובדה שמגיל 5 עד גיל 15 חייתי בלונדון, כי אבא שלי למד שם, ולא הייתי באמת שייכת. גם כשחזרתי לארץ הייתי אאוטסיידרית, מאוד מנומסת ובריטית כזאת, ונורא צחקו עלי.
"תמיד כשהיה לי רע בחיים נכנסתי לתוך הקונכייה של עצמי, במקום לבקש עזרה או לדבר על זה. ועכשיו, באמצע החיים, הבנתי את זה. החלטתי לפרגן לעצמי ולהתחיל להגיד כן לכל מיני הצעות שמגיעות אלי. ונחש מה? מאז קרו לי מלא דברים נהדרים".
את ארמוני והקול האדיר שלה אין צורך להציג. נדמה שמאז ומתמיד היא היתה פה, ואף שהביוגרפיה המוסיקלית שלה כוללת רק שני אלבומים, שהוקלטו בהפרש של שש שנים זה מזה - האחרון לפני 23 שנים - העשייה שלה כוללת נוכחות במקומות הנכונים (הסרט "הלהקה", ההצגה "בוסתן ספרדי" שרצה קרוב לעשרים שנה בתיאטרון הבימה) והיכרות עם האנשים הנכונים (היא עבדה עם שלמה גרוניך, חוה אלברשטיין, מיקי גבריאלוב, יוסי בנאי, שלום חנוך ואריק איינשטיין).
עם שלום חנוך. "זה לא סתם שאנשים אומרים לאמנים 'גדלתי עליך'" צילום: הרמן חנניה/ לע"מ
היא נולדה בקיבוץ רביבים, ובגיל 5 עברה עם הוריה לאנגליה בעקבות מלגת לימודים שקיבל אביה, לימים אדריכל נוף וגנים. כששבה לארץ בגיל 15 התגלתה במקרה יכולת השירה שלה: ארמוני זימזמה לעצמה שירים באנגלית כשהמתינה לשיעור פרטי, ובעלה של המורה, שהיה מנהל אולם מופעים ברמת גן, הבין את גודל הכישרון הטמון בנערה.
היא התחילה להופיע בגרסאות כיסוי באנגלית ללהיטי התקופה בפני ילדים ונוער, ובהמשך הופיעה עם הרכב גם בפני מבוגרים. בצבא שירתה בלהקת גייסות השריון, ובהמשך, במסגרת שירות קבע, בצוות הווי חיל האוויר.
• • •
את שיר הפריצה שלה, "בתוך", הקליטה במסגרת פסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1979, ואחריו באו "אלה" המיתולוגי, "ספק אישה, ספק ילדה", "היא תיקח אותך" ו"אוהבת אותך, עוזבת אותך". אלבום הבכורה, שיצא ב־1986 ונשא את שמה, היה משופע בלהיטים שכתב והלחין שלום חנוך, שהיה גם בן זוגה למשך שש שנים. האלבום השני, "אישה אחת פחות", התקבל בכתף קרה מצד תחנות הרדיו, המבקרים והקהל.
עכשיו, אחרי שהחליטה לחבק את עצמה, ארמוני פותחת מבערים ושועטת קדימה. היא בחזרות לקראת מופע חדש עם ארבעה נגנים, שיכלול שירים ישנים וחדשים; בשבועות הקרובים היא צפויה לשחרר סינגל חדש לרדיו בשם "סערה", שאותו כתבה והלחינה; ובשנה האחרונה צילמה סרט תיעודי, שבוחן את השפעתו של אריק איינשטיין על החברה הישראלית.
לא מזמן היא נכנסה לנעליים החדשות שלה כיו"ר אמ"י (איגוד אמני ישראל). "לפני שנה וחצי התקשר אלי יואל ליבה מאמ"י כדי שאחדש את התשלום השנתי של דמי החבר. אמרתי לו שאשלם בשמחה, אבל שיש לי הארה: בשנים האחרונות צמחו כל מיני ארגונים נוספים שמייצגים שחקנים ואמנים, ואני מרגישה שאמ"י קצת נחלש בהשפעה שלו.
"אמרתי שצריך להתחיל לעזור לאמנים המבוגרים, שחלקם צריכים להופיע ברחוב בשביל פרנסה ולעבור לגור בקיבוצים ובמקומות שיתופיים כדי שתהיה להם קורת גג. הצעתי שנארגן סיבוב הופעות בבתי אבות ובפני ניצולי שואה עם חומרים של פעם, וזה מצב של ווין־ווין, לשני הצדדים. הקהל ייהנה, והאמנים המבוגרים יופיעו פעמיים־שלוש בחודש, יתפרנסו בכבוד וירגישו שהם עדיין רלוונטיים. אמן מבוגר, ובעצם כל אמן, לא יכול למצוא את עצמו ממלצר או עובד במקומות ציבוריים שבהם הקהל מביט עליו ברחמים או אומר לו 'לאן נעלמת?'
על הבמה. "אני מאמינה בפתיחות ובחופש ביטוי עבור כל מגזר" // צילום: קוקו
"זה לא סתם שאנשים אומרים לאמנים 'גדלתי עליך'. לרבים מהאמנים יש השפעה על חיים של אנשים, ומחובתנו להביע כלפיהם הערכה ולתת להם תמיכה. בעיקר לבני הדור הקודם והדור שלפניו, שהיו עסוקים ביצירת תרבות ולא בלעשות כסף או בלהיות מפורסם, כמו שקורה היום.
"אני זוכרת הפקות שהייתי מעורבת בהן, שהיינו יושבים ימים על גבי לילות בחדרי חזרות ודירות צפופות, ללא תשלום, רק כדי לדייק את הקולות והביצועים, כי רצינו להיות הכי טובים שיש. זה לא מקרי שחלק גדול מהחומרים הישנים עדיין רלוונטי גם היום. הדור של פעם לא היה דור ה'כדאי לי', אלא דור שבאמת עשה אמנות בשם האמנות, וכדי לעשות לאחרים טוב על הנשמה. ובינתיים החיים השתנו, הפכו יקרים יותר, ואותם אמנים לא דאגו לעצמם".
גם את לא דאגת לעצמך?
"ברור. אני לא רואה את עצמי יושבת ברחוב עם כובע, למרות שבשנים קשות שהיו לי, ובעיקר אחרי שנולדו התאומים שלי, אלה ועדן (שהיום הם בני 22), ומאחר שהייתי אם חד־הורית, לא בחלתי בכלום. מצאתי את עצמי ממלצרת ואפילו ניהלתי בית קפה בשם 'מאפיהו'. הייתי שוטפת שם בעצמי, מנקה את השולחנות, מחממת את האוכל ועוזרת.
"בתקופות אחרות עשיתי בייביסיטר או לימדתי פיתוח קול כדי להתפרנס. פיתוח קול אני מלמדת כבר הרבה שנים בבתי ספר ובאופן פרטי, ואני יודעת שאני נותנת לתלמידים שלי הרבה מעבר לפיתוח קול. כשצריך אני גם לא מהססת לטפל בתינוקות".
איך אנשים הגיבו כשהיו מזהים אותך?
"לא תמיד היה נעים. היו מבטים, היו דיבורים והיו הערות ציניות כמו 'אז מה? אין עבודה במקצוע?'. מצאתי את עצמי לפעמים מתנצלת על מה שאני עושה, למרות שזה היה מאוד נורמטיבי מבחינתי. התפרנסתי.
"אני חושבת שהבעיה מתחילה בחינוך שלנו. אין כאן שום מסגרת שמחנכת את הדור הצעיר לחסוך כסף, לפתח מודעות לפנסיה ואפילו לדעת להתמודד עם לחץ. כשגדלתי בלונדון, למדתי בבית ספר מאוד קשוח, ותמיד היה לי חלום שיום אחד יהיה לי בית ספר משלי, שילמד את מיומנויות החיים.
"אגב, היתה תקופה שבה לימדתי מוסיקה ודרמה בבית ספר יסודי בארץ ופיטרו אותי אחרי חצי שנה, כי שיטת הלימוד שלי לא היתה מקובלת. הייתי מוציאה את התלמידים לשיעורים בחוץ ומביאה להם פטיפון מהבית כדי להכיר להם דברים שהם לא נתקלו בהם, שיוכלו להכיר מקרוב את ההיסטוריה של המוסיקה".
אולי את צריכה בכלל לעמוד בראש מפלגה חברתית?
"לא, לא. ממש לא. פוליטיקה זה ממש לא אני. אני עושה את מה שאני עושה בהתנדבות מלאה וממקום טהור. האמת היא שגם את התפקיד הזה לא רציתי בהתחלה. מתוך הרגל להגיד לא, השבתי בשלילה להצעה של יענקל'ה מנדל, יו"ר אמ"י ב־12 השנים האחרונות, שאחליף אותו.
"אחרי השיחה שלי עם יואל ליבה, הוא העביר את ההצעה ליענקל'ה, שהעביר אותה ללימור לבנת, שהיתה אז שרת התרבות, והיא אהבה את הרעיון ונתנה את תמיכתה ומעט תקציב ממשרד התרבות. יצאנו עם המופעים האלה לדרך, ואפילו הוחלט לצרף לכל מופע אמן צעיר כדי לחבר בין צעירים לוותיקים.
"זה היה נהדר ונפלא, רק שהתקציב היה דל מאוד, ונאלצנו להפסיק עם זה אחרי תקופה מסוימת. בשלב מסוים פנו אלי מאמ"י והציעו לי להצטרף לוועד המנהל של הארגון. זה אומר להגיע לישיבה פעם בחודש, להעלות הצעות ייעול ולהשתתף בהצבעות.
"מובן שהתגובה הראשונית שלי היתה שלילית, כמו כל הפעמים שבהן סירבתי לדברים שהציעו לי במהלך החיים. בסוף יענקל'ה שיכנע אותי להגיש מועמדות לוועד המנהל, נבחרתי, ופתאום מצאתי את עצמי מציעה כל מיני הצעות ייעול ונוסעת על בסיס קבוע לוועדות תרבות וכספים בכנסת.
"לפני כמה חודשים יענקל'ה הציע לוועד המנהל שני שמות של אנשים שיכולים להחליף אותו. אני הייתי אחד מהשמות. הייתי ממש בשוק. זה מאוד הפתיע אותי, ואחרי מחשבה ארוכה הסכמתי, בתנאי שהוא יישאר איתי בתפקיד, כך שהנטל יתחלק בין שנינו. אחרי הכל, מדובר בתפקיד בהתנדבות ואני צריכה גם לדאוג לפרנסה שלי, מה שדורש ממני להיות גמישה מבחינת לוח הזמנים. הוא הסכים".
בזמן הקצר שבו ארמוני יושבת על כיסא היו"ר היא כבר הספיקה לחבור למטה של פורום מוסדות הציבור ולמטה להצלת התרבות בישראל ביחד עם שח"ם (ארגון השחקנים) ולהקליט שיר שכתבה והלחינה בשם "תקציב אחד אחוז" עם זמרים נוספים ועם שרת התרבות מירי רגב, בניסיון למנוע משר האוצר לקצץ בתקציב התרבות המזערי ("בזמן שבכל העולם התקציב לתרבות הוא אחוז מתקציב המדינה, אצלנו התקציב הוא 0.018 אחוז").
היא גם התחילה לקדם בניית מועדון חברים כלכלי לאמני ישראל ("כמו שיש לאנשי הצבא ב'חבר'"), שיכנעה את הצבא להוסיף עשרה תקנים לאמנים מצטיינים כדי לעודד אמנים להתגייס, נפגשת עם אמנים השוטחים בפניה את בעיותיהם ופועלת לביטול מוסר התשלומים הדחויים ("איך אמן יכול לנהל תזרים ותוכניות כלכליות כשהוא מקבל צ'ק אחד לשוטף פלוס 90 ואחד לשוטף פלוס 45, בזמן שהוא מספק את העבודה במיידי?").
• • •
את השרה מירי רגב היא טרם פגשה, אבל היא מאמינה שזה יקרה בקרוב. "למרות שהיא אמרה שהתפקיד נכפה עליה, אני יודעת שהיא רוצה להצליח בו, לעשות מהלכים ולרדת לעומקם של דברים. בכל מקרה, אני באה מהלב ומרצון אמיתי לעשות ולקדם, ואני מאמינה שיחד נוכל להזיז מהלכים למען התרבות שלנו".
מה דעתך על כל ההתבטאויות השנויות במחלוקת של מירי רגב ועל מחאת האמנים נגדה?
"כשהסכמתי להיות יו"ר אמ"י אמרתי שכל עוד אוכל להועיל לכלל האמנים וזה יהיה בנועם, הידברות, משא ומתן ובצורה תרבותית - אעשה כמיטב יכולתי. אני מאמינה ב'חיה ותן לחיות'. בכלל, במדינה צריכים ללמוד להיות סבלנים ולהשכיל לכבד את האחר.
"אני מאמינה בפתיחות ובחופש ביטוי עבור כל מגזר, הרי זה היופי במדינה שלנו ומה שמייחד אותה. מי שזה לא מקובל עליו לא יבוא ויתמוך במופע כזה או אחר, ובאופן טבעי זה ייפול או ייצור באזז של אנטי.
"אני חושבת שבאמנות, כמו בחינוך - לא צריך לאסור כלום. לכל דבר יש תוצאה טבעית. ככה זה בטבע. כל מניעה רק תיצור יותר כמיהה להביע. חופש ביטוי באמנות הוא ייהרג ובל יעבור".
כשהיא לא עסוקה בקידום אג'נדות חברתיות, ארמוני קופצת לחדרי העריכה, שם היא מבשלת בימים אלה סרט תיעודי לזכרו של אריק איינשטיין.
"אחרי שאריק נפטר פנה אלי הצלם והבמאי אילן לאווי, שעשה עלי פעם כתבה לערוץ הראשון, והציע לי לעשות סרט תיעודי על אריק. מובן שהתגובה הראשונית שלי היתה: 'לא תודה, זה לא בשבילי'. זה הרגיש לי גדול עלי, ושזה לא המקום הטבעי שלי.
"ואז הוא אמר לי: 'תשמעי, את הופעת עם אריק, היית האחרונה ששרה איתו בשלוש השנים שהוא היה על הבמה. מי מתאים יותר ממך להוביל את זה?'
"עשיתי חושבים, ואחרי כמה ימים חזרתי אליו עם תנאי: שמעשר מהכנסות הסרט ילך לסימה (אלמנתו של אריק; י"א) ולילדים. הוא הסכים. ואז יצאנו למסע קסום וצילמנו אנשים שחלקם הכירו את אריק וחלקם לא הכירו אותו, ודיברנו איתם על השירים שלו ועל איזה שיר הכי דיבר אליהם. שוחחתי עם אנשים כמו דניאל סלומון, ליא קניג, חיים טופול, יוסי ביילין, אורי ביילין ואפילו הנכדה של ביילין, כי אריק פנה גם לילדים.
"זה לא סרט שחוקר מי הוא היה וחופר לו בתוך החיים, אלא מנסה להבין מה הוא היה עבור הקהל העצום שאהב אותו ושהתאבל עליו בצורה חסרת תקדים".
מה גילית עליו?
"שהוא היה מצלצל להמון אנשים באמצע הלילה, ואנשים תמיד הופתעו והתרגשו שהוא מתקשר אליהם. בגלל הפשטות והצניעות שלו, וגם בגלל המרחק שהוא לקח מהבמה, הוא גרם לאנשים לרעוד מרוב התרגשות והיה מרטיט להם את הנשמה. כל מי שראיינתי, מפוליטיקאים ועד כדורגלנים, מאוד התרגש ממנו.
"בדיעבד, היה משהו בצילומים שעזר לי להתאבל על האובדן הכפול שלי מאריק. גם מאריק איינשטיין, וגם מאבא שלי, ששמו היה אריק. היו ביניהם הרבה מאוד דברים משותפים. שניהם היו יפי נפש ותואר, טהורים ומייצגים את ארץ ישראל הישנה והיפה".
בסיבוב ההופעות של אריק ב־1981, שהתגלה כאחרון שלו, היו סימנים שהוא עומד לפרוש מהופעות?
"לא היו שום סימנים. אתה יודע שאין אפילו צילום וידאו אחד מהסיבוב ההוא, שהיה מאוד מוצלח וכלל גם גיחה לארה"ב? אף אחד לא חשב שזה עומד להגיע, ואף אחד לא דאג להנציח את זה. עוד משהו שמעיד על חוסר התרבות שיש לנו כלפי התרבות שלנו".
איך קרה שכל כך הרבה שנים חלפו ולא הוצאת אלבומים נוספים? זה נראה כאילו חווית טראומה מהעובדה שהאלבום השני נכשל ונכנסת לקונכייה של עצמך.
"ב־1993 נולדו לי תאומים והפכתי לאם חד־הורית. באופן טבעי, זה תפס את המקום הראשון בחיי, ואני לא מצטערת על זה אפילו לרגע אחד. התברכתי בבת ובבן נהדרים. אלה היא שחקנית נפלאה, שסיימה לאחרונה שנה א' בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. עדן נסע אחרי הצבא לאפריקה ומתפרנס כמדריך שעוזר למקומיים".
• • •
ואת רוצה לספר סוף סוף מי האבא שלהם?
"לא. ממש לא. אני לא מדברת על זה ולא נכנסת לזה בכלל. יש על זה מסך ברזל".
למה?
"כי אני לא רוצה להתעסק בזה ולהשקיע בזה אנרגיה. הוא תמיד יהיה האבא של הילדים שלי, ואני לנצח אכיר לו תודה על כך שקיבלתי מתנה נהדרת בצורה של שני ילדים נהדרים. אבל מעבר לזה, הוא לא חלק מהחיים שלי ולא היה חלק מהחיים שלי".
ואין בך תחושת החמצה שכל כך הרבה שנים לא עשית מוסיקה חדשה משלך?
"ודאי שיש. בעיקר בגלל שבצעירותי, כשהייתי בת 30, מפיק בריטי בשם דיוויד פרדו, שחי בדרום צרפת, האמין בי ורצה להפוך אותי לזמרת בינלאומית. התחלנו הקלטות, ואז הוא נפל מנכסיו וכל מה שעשינו נגנז. זה משהו שלנצח יישאר כסוג של 'היה יכול לקרות ולא קרה'.
"מעבר לזה? לא. במהלך הקריירה שלי עשיתי הרבה מאוד דברים. החל משני אלבומים ועבודה עם הזמרים הכי גדולים, דרך קלטת ילדים, טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון. אפילו היו לי כמה תערוכות של ציורים, כי אני מציירת.
"אמא שלי אמרה לי פעם שהבעיה הכי גדולה שלי היא שהתברכתי בהרבה יכולת ושאני לא ממוקדת רק בדבר אחד. תגיד פיקאסו - ואתה יודע במה הוא התעסק. תגיד ברהמס או באך - ואתה יודע מה הם עשו. ואני? אני זמרת, שחקנית, מלחינה, כותבת טקסטים, מציירת, מאפרת, כותבת בעברית וכותבת באנגלית. זה הרבה דברים שלפעמים אולי יוצרים חוסר פוקוס.
ארמוני. "אם היו אומרים לי להיכנס לתוכנית הזאת שוב, הייתי עושה את זה בלי היסוס" // צילום: משה שי
"והיו לי גם בעיות בריאות. העברתי לא מעט מהחיים במחלקות רפואיות. אני חושבת שחוץ מהמחלקה הפסיכיאטרית, הייתי בכולן. אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי, כי אלו דברים אישיים מאוד, אבל גם זה היה גורם מעכב.
"לפני ארבע שנים, לדוגמה, החלקתי במדרגות הבניין שלי, לאחר ששכן הישקה במסדרון עציץ והמים גלשו למדרגות. הייתי ארבע שנים בשיקום בגלל שברים, ריסוקים וקרעים בעצם הירך, באגן ובסחוס. רק לפני חצי שנה הפסקתי ללכת עם קביים.
"עברתי דברים לא פשוטים במהלך החיים. הרבה תקופות קשות, הרבה תקופות של הישרדות כלכלית. אבל אף פעם לא נשברתי, תמיד חייכתי והייתי מוקפת במשפחה ובחברים הנהדרים שלי, ובראשם אמא שלי הנפלאה, הדסה (אחותם של ראומה אלדר ומשה חובב; י"א). יכול להיות שלא פירגנתי לעצמי מספיק, אז אני לומדת לעשות את זה עכשיו. גם אם עברו לא מעט שנים, עדיין לא מאוחר להגשים חלומות ודברים שיש לי לעשות".
שכחת להזכיר את ההשתתפות שלך ב"היכל התהילה", תוכנית ריאליטי שריכזה זמרים עם אגו גדול ושלל להיטי עבר.
"אתה יודע כמה נהניתי שם? היה פשוט כיף. הילדים שלי היו בני 18 כשהגיעה ההצעה, והם נתנו את ברכתם ואמרו לי: 'עכשיו זה הזמן שלך'. תראה איזה מרגש. במקום שאמא תשחרר את הילדים לדרכם, הם משחררים את האמא. בגלל שהם היו איתי כל השנים ויודעים מה עברתי בחיים".
לא חששת לתדמית שלך אם תיכנסי לתוכנית?
"ממש לא. עד הרגע האחרון לא היו בטוחים בהפקה אם יכניסו אותי. כמה ימים לפני התוכנית שלחתי למישהי מההפקה הודעת טקסט שבה כתבתי: 'רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר ולשוב אל חושיי. שוב להדליק את נשמתי ולבדי, לדעת מה איתי. להציל את חיי...'. לימים נודע לי שההודעה הזאת היא שהכניסה אותי לתוכנית.
"הייתי כל כך מאושרת שם, זה היה אחד החודשים הכי מאתגרים וכיפיים של חיי. החל מהעובדה שיצרנו מוסיקה כל היום וכל יום, ועד למיטה המתכווננת שהיתה לי ולכמויות האוכל שהביאו לנו, שלא ראיתי בחיים שלי.
"הביאו לשם מישהי שזכתה ב'מאסטר שף' כדי שהיא תבשל לנו. היא היתה שואלת אותנו: 'מה אתם רוצים לאכול?' והדמעות היו זולגות לי מרוב התרגשות. לא פעם אמרתי שאני חייבת להביא את הילדים שלי ליהנות מהשפע הזה. כשהם באו לבקר אותי, הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת אותם למיטה שלי ולתת להם לשחק בכל הכפתורים.
"אתה מבין, בשבילי להיות פתאום בתוך שפע כזה ומטופלת מהבוקר עד הלילה היה מאוד מרגש ועוצמתי. אם היו אומרים לי להיכנס לתוכנית הזאת שוב, הייתי עושה את זה בלי היסוס.
"החיים לימדו אותי ליהנות מהדברים הקטנים. לפני ארבע שנים החלטתי לעזוב את מרכז תל אביב ולעבור לדירה שכורה בשכונת המשתלה בצפון העיר. יש לי פה בריכה ואינטרקום עם עינית ותחושה שאני גרה בסוג של מלון. יש לי שכנים נהדרים, ואני מאושרת ממה שיש לי.
"בשנה וחצי האחרונות אני מוקירה עוד יותר את מה שיש. אני מרגישה שמצאתי כוחות להעניק לעצמי הרבה דברים שחסכתי מעצמי כל השנים, ופתאום יש לי עוד יותר כוח לתת לאחרים. אני גם לומדת לימודי תעודה באימון אישי אצל אלון גל ורוצה לאמן אנשים ולסייע להם.
"אני מאושרת מהתפקיד שלי באמ"י ויודעת שכל הטוב שהגיע אלי בתקופה האחרונה הוא רק ההתחלה של תקופה נהדרת. יש לי חלום להוציא לאור שירים ישנים שלי, ששוכבים כבר שלושים שנה במגירה, במחברת שמצאתי. בשבועיים האחרונים הקלטתי שלושה שירים באנגלית ואחד בעברית, ובימים אלה אני מקליטה את האלבום הבא. אני פתוחה לעוד הצעות, להפקות, לסדרות, לסרטים. מאוד משתוקקת לחזור לקולנוע".
ומה עם זוגיות? נדמה ששנים את מקדשת את הלבד.
"גם את זה הנחתי על המדף, בצד, כל זמן שהילדים היו קטנים ובחסותי המלאה. היום אני לא פוסלת את זה, אשמח אם זה יקרה. וגם אם לא, לא נורא. אני מאוד מאושרת בימים אלה, ולמזלי, האושר שלי לא תלוי בעוד אדם שחי או לא חי לצידי".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו