אחת הכתבות הראשונות שפירסמתי בקריירה העיתונאית שלי בתחילת שנות ה־90 היתה קשורה למאבק ההומואים. היא התפרסמה במקומון התל־אביבי "העיר". כמה מהתגובות החריפות לכתבה הבהירו לי, בפעם הראשונה, עד כמה היציאה מהארון היא מסע מתמיד שלא נגמר ולא ייגמר לעולם. הבנתי גם עד כמה המסע הזה קשה, מתיש, מייסר ולעיתים אכזרי וחסר חמלה. אך באותה נשימה הבנתי גם שהמסע הזה הוא הכרחי, כי החיים בתוך הארון ההומו־לסבי הם חיים בצינוק, בחשיכה ובמסתור. או, במילים אחרות, חיים של מוות נפשי.
מאותו מקרה למדתי גם שהמאבק לקבלת ההומואים והלסביות בחברה הישראלית יהיה לעולם מאבק פוליטי, והוא לחלוטין לא קשור רק לחופש הבחירה עם מי לבלות בחדר המיטות - כי את זה אפשר, כידוע לרבים ובכירים בכל תחומי החברה, לעשות בחדרי חדרים ובמסתור. המאבק הזה הוא בראש ובראשונה מאבק לשוויון זכויות, כי חברי הקהילה הלהט"בית זכאים לאותן הזכויות שמגיעות לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. זהו גם מאבק הדורש חירות אנושית בסיסית: החופש לאהוב את מי שאנו בוחרים לאהוב והחופש להביע את האהבה הזאת ולא להתבייש בה.
• • •
הכל התחיל כשהתקבלתי לעבודה בעיתון "העיר", שערך אז גל אוחובסקי. אוחובסקי, שיש לו תרומה גדולה בקידום הנושא הלהט"בי, קיבל אותי לעבודה למרות שלא היה לי ניסיון קודם בתחום, ומינה אותי לכתב החינוך של העיתון ולכתב לענייני הקהילה ההומו־לסבית בתל אביב. זו היתה המצאה ייחודית וטיפוסית מאוד לאוחובסקי - לדעתי היתה זו הפעם הראשונה בתולדות העיתונות העברית שעיתונאי מונה לסקר באופן קבוע את התחום.
אחת הכתבות הראשונות שלי היתה על מאבקו של מורה שטען כי פוטר על רקע נטייתו המינית. במקביל לעבודתי ב"העיר", עבדתי ככוח עזר סיעודי בבית החולים "הדסה" בתל אביב. אחת העובדות במחלקה הפנימית נתקלה בכתבה ולא היתה מסוגלת לעכל את העובדה שכתבתי על פרשה שמערבת באופן ישיר ובוטה הומוסקסואליות. היא הטיחה בי: "תמיד ידעתי על הנטיות המיניות שלך, זו בושה וחרפה". לפי תפיסתה היה מדובר בחטא נורא.
למרות הגיבוי המלא שקיבלתי מהצוות הבכיר במחלקה, הציפו אותי תחושות עלבון ובושה. חשתי, אולי בפעם הראשונה, שהחיים הפתוחים, החופשיים והגלויים שניהלתי אינם מובנים מאליהם - ולמעשה, לעולם לא יהיו כאלה.
זו לא היתה הפעם היחידה שבה נטייתי המינית היתה לצנינים בעיני סביבתי הקרובה. זה קרה גם בצבא, כשמפקדי, שהיו לי עימו יחסים מצוינים עד שהחלטתי לצאת מהארון (היציאה מהארון בעצם לא נגמרת אף פעם, תמיד יש עוד מגירה ועוד מגירה שאפשר לפתוח), הגיב מאחורי גבי בהלם מוחלט, אבל איתי הוא כלל לא דיבר על כך, כאילו מדובר באיזה סוד אפל שהתגלה לפתע.
בעת לימודיי בתיכון "רופין" לבני המושבים בעמק חפר היו לי כמה שנים של ייסורים והסתרה. כמו בכל מערכת החינוך בשנות ה־80 של המאה הקודמת, כך גם בתיכון שבו למדתי, נושא הנטייה המינית מעולם לא עלה לדיון ולא הוצג כלל כתופעה אנושית אפשרית. אני לא זוכר דיון אחד כזה - לא בשיעורי החברה, לא בשיעורי הספרות ולא בכלל. הנושא הודחק, נקבר וטואטא עמוק מתחת לשטיח.
התחושה הזו, שנושא כל כך מרכזי בחיים שלך, ולמעשה בחיים האנושיים בכלל, מודר לגמרי מהשיח האנושי, השפיעה על היכולת שלי לחיות עם עצמי בשלום ולממש את נטייתי המינית בחירות, בשוויון ובחופש.
ובחזרה להווה. מקובל לחשוב כי בתחום התקשורת בפרט ובתל אביב בכלל יש להומואים חיים חופשיים וטובים מאוד. זה נכון בחלקו. לי עצמי, במקומות עבודתי כעיתונאי, כולל עכשיו ב"ישראל היום", היתה תמיד הרגשה של קבלה אמיתית, מלאה וכנה של זהותי המינית וחירות לחיות את חיי באופן חופשי. זה מחמם את הלב כששואלים אותי בישירות ובכנות על בן זוגי האהוב או על בתי.
אולם גם בתל אביב לא הכל ורוד. גם בתחומי התקשורת והאמנות עדיין יש רבים שמסתירים את נטייתם המינית, ועדיין יש רבים, אני ביניהם, שחלקים ממשפחתם לא מצליחים להתמודד עם נטייתם המינית וגורמים בכך לתחושות מצערות של ניכור וריחוק.
אני מכיר הומואים רבים שמסתירים את נטייתם המינית מבני משפחתם הקרובים ביותר, ואפילו מילדיהם; רבים שמסתירים זאת מהרופאים שלהם; רבים שמסתירים זאת מבתי הספר של ילדיהם; ורבים שמסתירים זאת מחבריהם לעבודה. יש גם רבים, רבים מדי, שמתביישים בעצמם.
• • •
וזאת אולי הבעיה הקשה ביותר: הארון שאתה עצמך נמצא בו וההומופוביה הפנימית העצמית, שכל אחד סובל ממנה. כן, כן, אפילו הומואים ולסביות לוקים בהומופוביה, שאותה ספגו והפנימו במשך שנים. כך קרה, למשל, בשבת שעברה, כשהוזמנתי עם בתי בת השנתיים וחצי ליום הולדת 5 של תאומות שיש להן זוג אבות מסור ומקסים. בדרך שאלה אותי בתי מי האבא של התאומות, וסיפרתי לה על אחד מהם. ואז היא שאלה בטבעיות, "איך קוראים לאמא שלהן?", ואני נתקעתי. לפתע התקשיתי לומר בטבעיות ובנינוחות שלתאומות יש שני אבות. אז אם זה לא יוצא ממני באופן טבעי ונינוח - מה לי להלין על אחרים?
הוריה של שירה בנקי בת ה־16, שנרצחה לפני שבוע בפשע השנאה המתועב במצעד הגאווה בירושלים, ספדו לה השבוע במילים: "אנחנו תומכים בזכותו של כל אדם לקיים את אורחות חייו ומנהגיו. את מסר האהבה והסובלנות, שאיתו הלכה שירה למצעד, היא קיבלה מאיתנו... עכשיו נלך הביתה ונתחיל לבנות משפחה חדשה - נלמד לחיות בחמישה במקום בשישה. ננסה לשנוא פחות ולאהוב יותר - וכך נציע לכולכם". ואני, כמו רבים, מצטרף לקריאה שלהם לאפשר במדינת ישראל את החירות לאהבה של כל אדם לכל אדם, כדי שנשוב ונחזור להיות גאים במדינתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו