כשנטע שטרנברג מצלמת את שלומית זיו בחדר השינה שלה בנצרים כשהיא אורזת במהירות בגדים לתוך ארגזי קרטון - "אורזת על מנת לפרק, זה מה שאני אומרת לעצמי, שהכל יתבטל, ואני אורזת כדי לפרק, אולי עוד היום" - ההרגשה היא של הצצה לשיח פנימי בין שתי שכנות. וזה אכן מה שהיה שם: נטע בת ה־19, בת נצרים, הסתובבה עם מצלמה קטנה וליוותה שלוש משכנותיה בתקופת העקירה המטלטלת. היא לא חשבה שייצא מזה סרט קולנוע שיוקרן בסינמטקים ובטלוויזיה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שנים העלו קלטות הווידאו אבק, 120 שעות צילום בתוך קופסה ירוקה, מתחת למיטה. רק חמש שנים וחצי אחרי הפינוי הסכימה נטע למסור את הקלטות. הסיבה: אחת משלוש הנשים שתועדו בסרט נרצחה באכזריות עם בעלה וילדיה. רותי פוגל. מה ששום תסריטאי בעולם לא היה יכול לדמיין.
נצרים, במרכז רצועת עזה, היה היישוב האחרון שפונה בגוש קטיף. אנשי נצרים, כ־60 משפחות בסך הכל, נראים בסרט בגדולתם.
נטע שטרנברג, צלמת הסרט
לפני כמעט עשור, כשעזבתי את תפקידי כדוברת מועצת יש"ע, הענקתי למשרדי המועצה מתנה: מראה מוארכת ועליה חרוטות המילים "מתנחל שפר הופעתך", כהומאז' לכיתוב המוכר בבסיסי צה"ל. מתנחל שפר הופעתך, ביקשתי תמיד מחבריי. שיהיו רהוטים ונאים, שיחליקו טוב בגרון. הסרט "בין שמיים לחול" מציג נשים חפות מאיפור. לא מתיימרות לגעת, לרגש, לשכנע. לא "משופרות הופעה", לא מתאמצות. בלבוש מיושן ובאמת פנימית בוערת. והן שובות לב.
ימים ספורים לפני שדחפור ממשלתי יהפוך את הכפר הקטן שלהן לתל עפר, נשות נצרים עוד נוטעות ובונות, משתדלות להמשיך כרגיל. "זה עוד נדבך באמונה שלנו", אומרת רותי, ואחר כך נראית שותלת שתילים בחממה: "אפילו אם ההתנתקות תקרה, האמונה הזאת לא תלך". בערב האחרון אומר רב היישוב: "נצא בגב זקוף". כשהמצלמה עוקבת אחר מנורת שבעת הקנים שמורדת מגג בית הכנסת בנצרים, התחושה היא שעם ישראל כולו מושפל.
חלקו האחרון של הסרט מלווה את הנשים בהתלבטות היכן לקבוע את בית הקבע שלהן. אחרי שהות במעונות הסטודנטים באריאל עברו העקורים אל חדרי הפנימייה בישיבה בקרני שומרון, ומשם התפצלה הקהילה: מחציתה להקמת שכונה דתית בעיר החילונית אריאל ומחציתה לחולות חלוצה שבגבול ישראל־מצרים. "נחפש את המקום הכי לא הגיוני, הכי לא מסתבר, הכי קשה, הכי נידח ושומם - שם מקומנו", אומר מישהו בשיח פנימי של הקהילה. שתיים משלוש גיבורות הסרט, שלומית זיו ואריהלית בן־צבי, בוחרות בהתיישבות חקלאית בשממת חלוצה. רותי פוגל נשארת באריאל ומשם עוברת לאיתמר.
"כמו עיירת נופש"
יוצרות הסרט, נטע שטרנברג (צילום), תמר קריספין (תסריט) ויהודית פסל (בימוי), הן שלוש אחיות שגדלו בנצרים. נטע (30) מתגוררת היום בירושלים. יהודית (38), תושבת ברוכין שבשומרון ואם לחמישה, מחזיקה אולפן ביתי לעריכת סרטים. "זה נשמע הזוי, אבל עבור ההורים שלנו - נצרים היתה כמו עיירת נופש", מספרת יהודית, "גם כשהמצב החמיר, הם הקפידו לשהות שם בכל שבת וחג. בשיא האינתיפיאדה סגרו את צומת נצרים והדרך היחידה לצאת היתה במסוק צבאי. אני זוכרת את אבא שלי באותו מוצ"ש עומד בתור למסוק עם סיר בידיים ובתוכו שאריות המרק משבת".
כשנטע מדברת על נצרים, העיניים שלה בורקות. "נחתי שם בגיל 8 והרגשתי שזה המקום שהוא הכי הבית שלי. המפגש עם האדמה נגע בי. הדרך לשם היתה רצופת סכנות, אבל ברגע שהגעת לתוך היישוב - ראית רק חוף ים, דיונות, אדמה לא מעובדת. הכל היה בתולי. כל דשא ששתלו, כל פרח, היה ראשוני. כמו סדנת מלאכת יד ענקית. זה היה ניגוד מוחלט לעיר. בתור ילדה הרגשתי שהאדמה ממש שמחה כשאני דורכת עליה".
תושבי נצרים לא מאמינים במדיה, עולם השקר, והם ניסו להימנע מתיעוד כלשהו. רק בסמוך לפינוי הסכימו תושבי נצרים להכניס כמה עיתונאים ליישוב, ונטע, בוגרת מגמת קולנוע בתיכון, מונתה להיות אחראית להם. הם שמו לב שהיא מצלמת, במצלמה קטנה ולא מקצועית, וייעצו לה איזו מצלמה לקנות. "לא היה לי שקל וקניתי את המצלמה הכי טובה, ב־20 אלף שקלים. התחלתי לצלם, אובססיבית. בחרתי את הנשים שהכי הרשימו אותי ביישוב והלכתי איתן. הייתי חלק מהן".
במשך השבוע הראשון צילמה את רותי, שלומית ואריהלית. הימים היו מתוחים. נטע תיעדה כל שביב מחייהן. אחרי שבוע ביקש אודי פוגל ז"ל, בעלה של רותי, להפסיק עם הצילומים, לא רצה שהמצלמה תמשיך לתעד את המטבח והסלון. היא פסקה מלצלם את רותי וחזרה אליה רק אחרי העקירה.
כשנה וחצי אחרי שירד מחסום כיסופים בפעם האחרונה, נסעה לארה"ב, להקרנה של סרט שהופק על ידי סוכנות רויטרס ותיעד גם אותה עצמה (מצלמת). "בסוף ההקרנה ישבו מאות אמריקנים מדושנים ומחאו כפיים. כאילו שמדובר בסרט עלילתי. הבנתי שאי אפשר לספר את הסיפור שלנו, שחבל לנסות, אף אחד לא יבין מה עבר עלינו. החלטתי להפסיק לצלם. באחד הימים, ביציאה מחולות חלוצה, נדרסה המצלמה שלי. ראיתי בזה סימן משמיים. לקחתי את כל הקלטות, הכנסתי לקופסה, וזהו, לא רציתי לראות את זה יותר".
יהודית ביקשה את הקלטות שוב ושוב. נטע סירבה. ואז רותי ואודי נרצחו. נטע: "אחרי הרצח של משפחת פוגל גיליתי שהתקשורת והחברה הישראלית מגלות עניין בחיים שלהם, בעולם הפנימי שלהם. הרצח העיר אותי: הסרט יכול לצאת". היא הוסיפה כי "השם גילגל את זה שצילמתי דווקא את רותי, כי היא דמות ששווה להיפגש איתה. לא ישבתי עם במאים ואנשי תדמית כדי לבחור את הנשים, הכל היה באינטואיציה. ככה כיוונו משמיים".
נטע לא היתה מסוגלת לערוך את החומרים. היא מסרה את הקופסה הירוקה ליהודית, שישבה ארבעה חודשים בחדר עריכה עד שחברה לעורך הקולנוע זוהר סלע ("בופור", "החיים על פי אגפא"). את המימון להפקה ולעריכה קיבלו מ"מרכז קטיף להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון", שהוקם ב־2008 מתוקף חוק. יהודית: "ראיתי נשים פמיניסטיות בלי לדעת שהן כאלה. נשים חזקות, נשים מנהיגות. נורא השתדלנו לא ללחוץ לאנשים בכוח על בלוטת הרגש. וזה הרי קל מאוד בסרט כזה, לגרום לאנשים לדמוע. אבל החלטנו לעשות דוקו הארד קור, בלי התערבויות".
"בין שמיים לחול" ישודר בערוץ הראשון במוצאי שבת, 25 ביולי, בשעה 22:00.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו