תקרה, תבין

1. מהן תקרת השכר ותקרת מס המותרות באן.בי.אי ואיך הן עובדות?

המיתוס יודע לספר שהאן.בי.אי היא ליגה שיווינית בזכות תקרת השכר, אלא שהמשפט הזה נכון רק באופן חלקי. במילים פשוטות: "התקרה" איננה כל כך תקרה. אפשר לחצות אותה באמצעות לא מעט יוצאי דופן זמינים למשתמש. מעל לרף הזה ניצב לו גבול נוסף בעל השם המכובס "תקרת מס המותרות". כל חצייה שלה מחייבת את הקבוצות בתשלום מס. 

למרות שתשלום המס המתקבל מחולק כל סוף עונה בין המועדונים שלא עברו את התקרה, המציאות הזו מובילה לביקורת מצד חוגים שונים לפיה רק קבוצות עשירות שמגיעות משווקים גדולים (לוס אנג'לס, בוסטון, שיקגו, מיאמי וכו') יכולות להרשות לעצמן לשלם מס רב – מה שדי פוגע במטרה הראשונית של התקרות.  

התקרות מתפרסמות כל שנה בדרך כלל ב-10 ביולי. בין ה-1 עד ה-9 בחודש הקבוצות ראשיות לנהל מו"מ עם שחקנים אך לא להחתים אותם (מלבד יוצאי דופן בודדים) מכיוון שכמעט כל החתמה שכזו מושפעת מגובה התקרות. הליגה שולחת לקבוצות הערכות בנוגע לגובהן בשנים הבאות, שמבוססות בעיקר על צפי הרווח. תקרת השכר לעונה הקרובה צפויה לעמוד על 67.1 מיליון דולר ותקרת המס על 81.6 מיליון. 

מדובר בהמשך הגידול הכמעט תמידי מדי עונה. כשתקרת השכר הונהגה לראשונה ב-1984/85 היא עמדה על 3.6 מיליון, ב-94/95 על 15.9 מיליון, ב-2004/5 על 43.8 מיליון ובשנה שעברה על 63. חוזה הטלוויזיה האסטרונומי שנחתם בין האן.בי.אי ל-ESPN  ול-Turner Sports (כ-24 מיליארד דולר לתשע שנים) אמור להקפיץ משמעותית את התקרה ב-2016/17 לאזור ה-90 מיליון דולר (ואת תקרת המס לאזור ה-110 מיליון דולר).  

2. אז איך אפשר לעבור אותן?

באמצעות 11 סוגים של יוצאי דופן (אפשר להירגע, לא נעבור על כולם כאן). המוכר שבהם הוא "חריגת לארי בירד", שנקראת כך, בטעות שהושרשה, בגלל המחשבה שכוכב-העל של בוסטון היה הראשון להשתמש בה אי אז ב-1983 (עובדתית זה לא נכון). חריגה זו מאפשרת לקבוצה להחתים שחקנים חופשיים ששיחקו אצלה שלוש עונות רצופות, גם אם כתוצאה מההחתמה היא עוברת את תקרת השכר. 

מאחורי החוק עומד העיקרון הספורטיבי ארוך השנים לפיו שחקנים שנשארים נאמנים לקבוצותיהם לאורך זמן יוצרים זהות בין הקהל למועדון, אך גם כאן קיימים יוצאי דופן: כך, למשל, אם שחקן מועבר בטרייד מקבוצה אחת לשנייה, האחרונה מקבלת לידיה את "זכויות הבירד" שלו. לדוגמא: קליבלנד תוכל להחתים ב-10 ביולי את לברון ג'יימס וקווין לאב על חוזי מקסימום (פירוט בהמשך) של יותר מ-20 מיליון דולר לעונה הקרובה (כל אחד) – ובכך לעבור את תקרת השכר – למרות שאף אחד מהם לא השלים שלוש עונות רצופות בקבוצה. הסיבה: שניהם הגיעו בטריידים ממיאמי וממינסוטה, שם שיחקו ברצף ארבע ושש שנים בהתאמה.

הבעלים של קליבלנד, דן גילברט. בדרך להוציא יותר מ-200 מיליון דולר בעונה הבאה // צילום: USA Today Sports

הקאבס, אגב, בדרך לשבור את שיא האן.בי.אי במשכורות+מס לעונה אחת כשהם צפויים לחצות את רף ה-200 מיליון דולר ולהותיר מאחור את 193 המיליונים שברוקלין והמיליארד הרוסי מיכאיל פרוחורוב ביזבזו ב-2013/14.

אז איך בדיוק עובד תשלום המס? על פי מדרגות קבועות באופן הבא: בין 0 לחמישה מיליון דולר מעל תקרת מס המותרות – כל קבוצה תשלם 1.5 דולר על כל דולר מעל לתקרה. בין 5 ל-10 מיליון – 1.75 דולר על כל דולר (בחלק הזה). בין 10 ל-15 מיליון – 2.5 דולר. בין 15 ל-20 מיליון – 3.25 דולר. בין 20 ל-25 – 3.75 וכך הלאה בקפיצות של 0.5 דולר לכל חמישה מיליון דולר. היחסים האלה – 1.5, 1.75, 2.5, 3.25, 3.75 וכו' – יוחמרו אם מדובר בקבוצה שהיתה מעל לתקרת המס בלפחות שלוש מארבע העונות הקודמות: 2.5, 2.75, 3.5, 4.25, 4.75 וכו'.

אם אכן קליבלנד תחתים מחדש את ג'יימס, לאב, טריסטן תומפסון, איימן שמפרט, ג'י.אר סמית' מתיו דלבדובה ומייק ג'יימס – היא צפויה להגיע לסך משכורות של כ-115 מיליון דולר הבאה – 33.4 מיליון מעל תקרת המס הצפויה. חישוב יראה שהמס על סכום כזה מגיע לכ-90 מיליון דולר. סך הכל הוצאה כוללת של כ-205 מיליון דולר בעונה הקרובה.

3. אז תיאורטית קבוצה יכולה תמיד להחתים שחקנים חופשיים עד מגבלות תקרת השכר ואז להחתים כל השחקנים החופשיים ששיחקו אצלה, לא כך?

לא. חוקי השכר מאלצים את הקבוצות לטפל קודם כל במרבית השחקנים החופשיים שלה. נדגיש: "חריגת בירד" מתאפשרת רק אם ההחתמה גורמת לקבוצה לעבור את תקרת השכר – כלומר מתרחשת מבחינה כרונולוגית בדרך כלל בסוף. 

טכנית, שחקנים חופשיים ששיחקו בקבוצה מסויימת נחשבים עדיין במאזן השכר שלה לעונה הבאה בסכום שנע בין 120 ל-250 אחוזים מהשכר של השחקן בעונה הקודמת (תלוי בסוגם). זאת בדיוק כדי למנוע מצב שבו קבוצה תחתים שחקנים חופשיים מקבוצה אחרת – ככל שתקרת השכר מאפשרת לה – ואז תחתים את כל השחקנים החופשים שלה תחת "חריגת בירד". המספר הדמיוני הזה ינוקה ממאזן השכר של קבוצה ברגע שהשחקן יחתום על חוזה חדש (ואז המשכורת שנקבעה תיחשב) או שהקבוצה תוותר על "זכויות הבירד" שלו או שהוא יחתום בקבוצה אחרת.  

4. מהו חוזה מקסימום?

הליגה מגבילה את החוזים בשני היבטים: גובהם ואורכם. האורך המקסימלי כיום הוא חמש שנים והוא מתאפשר רק לשחקנים שממשיכים בקבוצותיהם, אחרת הוא קצר יותר. הגובה המקסימלי של השכר בשנה הראשונה לחוזה נקבע על סמך וותק: עד שש שנות ניסיון – 25 אחוז מתקרת השכר או 105 אחוזים מהשכר של אותו שחקן בעונה הקודמת, הגבוה מבין השניים (למעט מקרים ספציפיים שבהם ניתן לשלם יותר); שבע עד תשע שנות ניסיון – 30 אחוזים מהתקרה או 105 אחוזים מהשכר בעונה הקודמת; עשר שנות ניסיון ויותר – 35 אחוזים מהתקרה או 105 אחוזים מהשכר בעונה הקודמת.

מדוע מתייחסים רק לשכר בעונה הראשונה לחוזה? מאחר והוא העוגן שקובע במידה רבה את העתיד: כל קבוצה רשאית להעלות את השכר בעונות הבאות לחוזה בסכום שיכול להגיע עד 7.5 אחוזים מהשכר בעונה הראשונה (תלוי בסוג השחקן).

נדגים באמצעות כריס פול, שלפני עונת 2013/14 חתם מחדש בקליפרס על חוזה לחמש שנים. הוא הגיע אליה עם ניסיון של שמונה שנים באן.בי.אי ולכן היה רשאי לקבל בעונה הראשונה לחוזה סכום מקסימלי של 30 אחוזים מתקרת השכר באותה עונה (58.7 מיליון דולר) – 17.6 מיליון דולר. למרות זאת, הרכז זכה לסכום גבוה יותר – 18.6 מיליון שהם 105 אחוזים משכרו בעונה הקודמת (17.8 מיליון). המשך החוזה שלו נקבע בקפיצות קבועות של 7.5 אחוזים מהשכר בעונה הראשונה: 2014/15: 20 מיליון דולר; 2015/16: 21.4 מיליון דולר; 2016/17: 22.8 מיליון דולר; 2017/18: 24.2 מיליון דולר.

דאנקן. רק 6.5 מיליון דולר בעונה הבאה // צילום: אי.אפ.פי

5. אז איך אפשר לשרוד בתוך הג'ונגל הזה?

לפתוח את הארנק ללא הגבלה (מה שלא תמיד אפשרי או יעיל) או להתנהל בחוכמה ולהיעזר בשחקנים שמוכנים לגלות גמישות כלכלית. במילים אחרות: להיות סן אנטוניו. מה שהתחולל בימים האחרונים יכול להמחיש זאת בצורה טובה: מעטים העניקו לספרס סיכויים גבוהים להנחית אצלם את למרכוס אולרידג' – השם הכי חם בשוק השחקנים החופשיים – אבל באמצעות תמרונים מרשימים, הקבוצה תחתים את הפורוורד ותמשיך לאיים על התואר.

את הקיץ הזה התחילה סן אנטוניו עם 87.4 מיליון דולר במאזן השכר שלה, שמורכב משחקנים חתומים ומשחקנים חופשיים שעדיין תופסים מקום כפי שהוסבר כאן לפני. מדובר בסכום הגבוה משמעותית מתקרת השכר הצפויה לעונה הבאה (67.1). הקבוצה צפויה לוותר על כל שחקניה החופשיים שלא עונים לשם טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי, קוואי לאונרד ודני גרין ובכך לחתוך תחילה את הסכום ל-74.5 מיליון. 

נגיע לרביעייה המדוברת. לאונרד וגרין תופסים כרגע 7.2 ו-7.6 מיליון דולר בהתאמה (250 ו-190 אחוזים בהתאמה משכרם בעונה הקודמת, על פי חוקי הליגה לשחקנים מסוגם) – סכומים הנמוכים ממה שהספרס יציעו להם בחוזיהם החדשים ולכן אפשר לשמור אותם לסוף ולהחתים אותם מאוחר יותר תחת "חריגת בירד".

דאנקן, לעומת זאת, תופס 15.5 מילון דולר (150 אחוזים משכרו בעונה הקודמת) והוא צפוי באופן אצילי להסתפק ב-6.5 מיליון דולר בלבד (כנראה בעונת פרישה) ובכך להוריד תשעה מיליון דולר מהמאזן. במקרה של ג'ינובילי, שתופס כרגע 10.5 מיליון (גם כן 150 אחוזים מהשכר הקודם): הקבוצה צפויה לוותר על "זכויות הבירד" שלו, לשמור אותו לסוף הרשימה ואז להחתימו – גם כאן עם אצילות גדולה מצידו – על חריגה אחרת, "חריגת מקום": מאפשרת לקבוצות להחתים שחקן בודד בתנאים מסויימים לשנה אחת בלבד תמורת סכום נמוך יחסית (2.8 מיליון דולר בעונה הקרובה), גם אם כתוצאה מההחתמה הקבוצה תעבור את תקרת השכר.  

ההסכמה הצפויה של דאנקן וג'ינובילי לצעדים האלה תוריד את מאזן השכר של הספרס ל-55 מיליון דולר. הטרייד ששלח את טיאגו ספליטר (8.5 מיליון דולר) לאטלנטה בעבור אף משכורת בתמורה הוריד את הקבוצה למאזן של 46.5 מיליון דולר. הבעיה היא שכרגע יש לה רק שבעה שחקנים במאזן השכר (ג'ינובלי לא נחשב מאחר והוא תחת סעיף "חריגות") והאן.בי.אי מחייב 12 כאלה בכל זמן נתון. חמשת המקומות הפנויים מתמלאים אוטומטית במשכורת מינימום – 525 אלף דולר לשחקן ובסך הכל 2.6 מיליון דולר.

נותרנו עם 49.1 מיליון דולר במאזן השכר – 18 מיליון דולר מתחת לתקרה הצפויה - מעט מתחת לשכר המקסימום שאולרידג' רשאי לקבל בעונה הקרובה (18.9) אבל זה כנראה מספיק מבחינתו. דוגמה לצעדים אמיצים מצד קבוצה, שאכן הוכיחו את עצמם. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו