תקועים בבוץ העזתי. שנה לתחילתו של מבצע צוק איתן, וזאת, בתמצית, תמונת המצב בעזה: חמאס מתעצם באיטיות אך בהתמדה אבל אינו מעוניין כעת בעימות ואף עשוי לצדד בהפסקת אש ארוכה עם ישראל, שתאפשר לו להתמקד באתגר העיקרי שעומד בפניו - שיקום כלכלי־אזרחי של הרצועה.
הדברים האלה מקובלים, בקווים כלליים, על השב"כ וצה"ל. בהערכות שהם מוסרים לדרג המדיני הם מקפידים לסייג כי חמאס מוכן לעימות בכל רגע לו יידרש לכך, אבל הקשב שלו נתון לזירה הפנימית: למאבקי הכוח שלו מול הרשות הפלשתינית ובתוכו, ובעיקר לרחוב העזתי, שנאנק תחת קשיי קיום.
לכאורה, מצב הדברים הזה טוב לישראל: עזה שעסוקה בעצמה זאת עזה שעסוקה פחות בנו. אלא שבמזרח התיכון האקסיומה הזאת עלולה גם לעבוד במהופך; עזה רעבה כיום, מובטלת ומיואשת, ועל כן גם בלתי צפויה. הציבור כועס על חמאס אך חושש ממנו, ומאשים במצבו בעיקר את ישראל. במצב הדברים הזה - בהיעדר מוצא ממשי - עלולה לשוב ולהצטבר ברצועה אנרגיה שלילית, שתתועל, בדיוק כמו לפני שנה, ללחימה בישראל.
דרך עיניים פלשתיניות
נכון להיום, ישראל היא פחות או יותר הגורם היחיד בעולם (לצד כמה ארגונים בינלאומיים) שאכפת לו ממה שקורה ברצועה. בשלהי הקיץ שעבר, כמה שבועות אחרי הלחימה, התכנסו בקהיר נציגים של מרבית מדינות ערב לדיון חירום על דרכים לסייע לעזה ולתושביה. רק מקצת מהמיליארדים הרבים שהובטחו שם אכן הועברו לפלשתינים, וגם הם נעצרו בחלקם הגדול אצל פקידי הרשות הפלשתינית ברמאללה, שמחזיקים אותם בני ערובה כחלק משיחות הפיוס שמתנהלות בין פת"ח לחמאס.
בכל הזמן הזה, דוחפת ישראל סחורות במרץ לרצועה. מערכת הביטחון - שכתשה בקיץ שעבר את עזה - היא כעת הסניגורית העיקרית שדוחפת לבניינה: להכניס כמה שיותר מוצרים וסחורות, כדי לצמצם את היקף הרעב והעוני (כ־44% אבטלה, גם מי שעובד לא מקבל משכורת בזמן), במסגרת ההיגיון שקובע שככל שיהיה להם יותר טוב יהיה להם פחות אינטרס שלנו יהיה יותר רע.
לכאורה, זה לא צריך להיות ענייננו, אבל רק לכאורה; עשר שנים אחרי ההתנתקות, ישראל מעולם לא התנתקה מעזה. תחת הסגר הימי והסגירה הכמעט הרמטית של הגבול עם מצרים (מהלך שרק יתעצם אחרי הפיגוע ההמוני בחיילים המצרים בסיני שלשום), מגיע צינור החמצן היחידי לרצועה מישראל. המים, החשמל והסחורות - הכל מגיע מישראל או דרך ישראל, לרבות המלט שמשמש בקצה לבניית המנהרות. ההיגיון הישראלי בהקשר הזה אומר שאם רוצים לייצר עתיד חיובי ל־100 אלף מחוסרי הבית כתוצאה מהמבצע, צריך לאפשר להם להשתקם, ושיקום זה לבנות מחדש בתים ושכונות, גם במחיר שחלק מחומרי הבניין מועברים לטובת פרויקט המנהרות.
עניין המנהרות נותר כאב הראש העיקרי גם שנה אחרי המבצע. תחת המצור הלא מוכרז שמטילה מצרים על עזה - לרבות הריסה סיטונית של בתים ברפיח המצרית, איתור והשמדה של מאות מנהרות וסגירה כמעט הרמטית של הגבול - מתקשה מאוד חמאס להבריח לרצועה אמצעי לחימה תקניים. מאז צוק איתן נרשמו אמנם כמה מקרים של הברחות, אולם המספרים והכמויות זעומים לעומת תנופת ההצטיידות שנרשמה לאחר עופרת יצוקה ועמוד ענן.
במציאות הזאת, מתמקד חמאס בעיקר בייצור עצמי של אמצעי לחימה; בחודשים האחרונים עקבה ישראל אחרי עשרות שיגורים של רקטות שבוצעו במסגרת ניסויים באמצעי לחימה, וגם המל"ט שנחת לפני ימים אחדים בשטח ישראל, מצפון לרצועה, סטה ככל הנראה במהלך ניסוי טיסה. עניין מיוחד מושקע גם בנשק הקצר־טווח - בייחוד מרגמות עם ראשי נפץ וטווחים מוגדלים - לאחר שאלה גרמו את עיקר הנזק (גם בהרוגים וגם פסיכולוגית) בצד הישראלי, ובעיקר אצל תושבי עוטף עזה.
אבל את עיקר המאמץ ממשיך הארגון להפנות לטובת המנהרות. בעוד כיפת ברזל בלמה (כמעט) את כל הרקטות, ומערכי ההגנה האחרים של צה"ל שיבשו את כל ניסיונות החדירה מהים ומהאוויר, מבין חמאס שלתווך התת־קרקעי אין עדיין לישראל מענה. אחרי המבצע החלו אנשיו בסקירה מדוקדקת של מימדי הפגיעה במנהרות; בהמשך לכך נעשים בחלק מהמקומות מאמצים לשקם ולהשמיש מנהרות ישנות, באחרים - לחפור חדשות. מדובר בפרויקט שיימשך שנים, ותכליתו זהה לזאת שהיתה בשנה שעברה - לצייד כל גדוד לוחם בלפחות מנהרה התקפית אחת - אבל בהבדל אחד בולט: עכשיו נשמר חמאס שלא לחצות את הגבול, מחשש שיספק עילה לפעולה התקפית ישראלית בעזה.
גם כך, אפשר (ורצוי) לתהות: בסיומו של מבצע השמדת 32 המנהרות, נשבעה ישראל כי לא תאפשר לחמאס לשוב ולחפור. במבט לאחור, נשמעים הדוברים - ראשי הדרג המדיני ובכירי צה"ל - בדיוק כמו קודמיהם שנשבעו לאחר הנסיגה מדרום לבנון ולאחר ההתנתקות ש"ישראל לא תשב בחיבוק ידיים" על כל פגיעה בריבונותה. אז והיום היה ברור שהבטחות מתלהמות לחוד ומציאות לחוד; שנה אחרי מלחמה אינטנסיבית וקשה, אין לישראל שום אינטרס לחדש אותה - גם אם הצד השני מבצע התעצמות משמעותית.
דרך עיניים ישראליות
ישראלים שונאים לצאת פראיירים, ושלושת מקרי ירי הרקטות בחודש האחרון נתנו תחושה עמוקה שעבדו עלינו בעיניים; שההבטחות לשקט ארוך טווח, לשנים, התחלפו בצלילים המוכרים של אזעקות ו"צבע אדום".
המציאות, כדרכה, קצת יותר מורכבת. נתחיל במספרים: בשנה שאחרי עופרת יצוקה שוגרו לישראל 217 רקטות, בשנה שאחרי עמוד ענן 36, ומאז צוק איתן - 8 בלבד. גם ביתר הפרמטרים של הטרור התמונה דומה, בדגש על פיגועים משמעותיים - דוגמת הפעלת מטענים וירי נ"ט - שחמאס נמנע מהם בשנה האחרונה. הנתונים חוזרים על עצמם גם במה שקשור לחדירות לשטח ישראל מעזה: 75 בשנה שאחרי עופרת יצוקה, 5 בשנה שאחרי עמוד ענן, רק 3 בשנה החולפת.
הנתון הנוסף, לא מספרי, הוא שאחרי שני המבצעים הקודמים, חמאס היה דומיננטי מאוד בכל הקשור לטרור שהופנה נגד ישראל. בין אם פעל בעצמו, בין אם באמצעות שלוחיו ובין אם העלים עין - חמאס היה שם תמיד, שחקן פעיל, מעורב ובעל עניין ממשי שישראל תיפגע.
עכשיו הסיפור אחר; חמאס, כאמור, מעוניין בשקט. מי ששיגרו את הרקטות האחרונות היו גורמים סלפיים, שעוד לפני שהם רוצים להרוג אותנו הם מבקשים לאתגר את חמאס. הודעת דאעש מהשבוע - שטענה כי "חמאס אינו פועל למען האיסלאם", והבטיחה "לעקור את חמאס ואת כל הפלגים החילוניים" ולהשליט ברצועה את חוקי השריעה - היתה אזהרה ברורה שגם האחים המוסלמים על הכוונת. ואם מחברים את פעילות הגורמים הסלפיים ברצועה עם אלה שפועלים בסיני (ארגון אנסאר בית אל־מקדס, שנשבע בשנה שעברה אמונים לדאעש) מקבלים איום ממשי שמגובה גם בכסף ובאמצעי לחימה.
על פניו, ישראל לא צריכה להתעניין במקור הירי מהרצועה. הדירקטיבה בשנים האחרונות - בעזה וגם בגבול הצפון - היתה ברורה: יש ריבון בשטח, ותפקידו לדאוג למנוע ירי לשטחנו. ובעברית פשוטה: אנחנו לא רודפים אחרי כל מחבל עם רקטה; חמאס רוצה להיות בעל הבית ברצועה? שיעשה את זה בעצמו, ואם הוא לא עושה את זה הוא יקבל בראש כדי לוודא שהוא כן.
לכאורה לא השתנה דבר בדירקטיבה הזאת. גם עתה תוקפת ישראל יעדים של חמאס בתגובה לכל פיגוע. אבל לא צריך יכולת ביונית כדי להבין שחמאס - בכל הקשור לסלפים ולא רק - משחק עם ישראל באותו צד של המגרש. יש הסבורים, אגב, שהאינטרסים המשותפים כעת לצדדים הם כה רבים, עד שישנה הזדמנות פז לשוחח עם הארגון ולהגיע עימו להבנות ארוכות־טווח לא רק על הפסקת אש, אלא גם על נושאים מהותיים יותר, דוגמת מעברים, תחנת כוח ומתקנים להתפלת מים, ואפילו על הקמת נמל ימי ברצועה.
מי שמזהה את פוטנציאל ההתקרבות הזה ופועלת לטרפדו היא איראן, שמשקיעה באחרונה מאמצים (וכסף) בניסיון לקרב אליה מחדש את חמאס. בתוך הארגון ניטש על כך קרב קשה; לא מעט גורמים בזרוע הצבאית - בעיקר כאלה שפועלים מחוץ לרצועה (במפקדות בטורקיה ובקטאר) תומכים בכך, אחרים מתנגדים, אולם היעדר יוזמה ישראלית והתחזקות האיום מצד דאעש עלולים לשכנע גם אותם להצטרף לשטן השיעי כדי שלא להיטרף על ידי השטן הסלפי.
פריחת הכלניות
צוק איתן הותיר משקע עמוק בחברה הישראלית. התובנה הציבורית היתה שלמרות 50 ימים של לחימה, ישראל הגדולה לא יכלה לחמאס הקטן, מה שעורר ספקות לא מעטים בנוגע לרצונה של ישראל (ולכושרו של צה"ל) להילחם. גם כאן, כעבור שנה נראים הדברים מעט יותר בבירור: הציפייה הציבורית לניצחון סוחף דמוי מלחמת ששת הימים, שבו הצד השני מניף דגל לבן, אינה ריאלית; המלחמות המודרניות מתנהלות מתוך אוכלוסייה ולתוכה, וההכרעה בהן סבוכה בהרבה.
ובכל זאת, יש לא מעט לקחים. הראשון שבהם דווקא הפוך למה שהיה צפוי: בצוק איתן תקפה ישראל כפליים ויותר מאשר בעופרת יצוקה, הרסה פי כמה בתים והרגה יותר פלשתינים. ובכל זאת, דו"ח האו"ם שפורסם לפני כשבועיים היה מתון בהרבה מאשר דו"ח גולדסטון, ולא רק בגלל זהות העומד בראש הוועדה. ישראל השכילה לפעול - לפני הלחימה, במהלכה ולאחריה - לתעד ולחקור, ובמידת הצורך גם להעמיד לדין, מה שחיזק את מעמדה כמדינה דמוקרטית ועיקר במידה רבה את הלחץ הבינלאומי; כדאי לזכור את העניין הזה כאשר יחליט הפרקליט הצבאי הראשי, כנראה בקרוב מאוד, אם לפתוח בחקירה פלילית בכל הקשור לאירועי 1 באוגוסט ברפיח (התקרית שבה נחטף הדר גולדין ז"ל ושניים מחבריו נהרגו, ובמהלכה נהרגו גם כ־150 פלשתינים).
לקח נוסף הוא תהליך קבלת ההחלטות. נדרשו לישראל יותר מדי ימים להחליט על מבצע קרקעי, ויותר מדי ימים להשלים אותו. במבצעים עתידיים תידרש הממשלה להחליט הרבה יותר מוקדם, וצה"ל יידרש לפעול בצורה יותר אינטנסיבית וחדה כדי לממש את מה שהוא משנן לעצמו מאז ומתמיד - ובוודאי כאשר רוב הציבור בישראל נמצא תחת איום רקטות - לפעול ככל הניתן לקיצור משך הלחימה.
לקח שלישי נוגע לאוכלוסייה האזרחית בישראל. אם לפני שנה היה אומר מישהו שנעמוד 50 יום תחת מתקפת רקטות ונמשיך לנהל חיי שיגרה, כנראה הוא היה נשלח לאשפוז; ועדיין - החוסן הזה עמד מול עזה, החלשה יחסית, והוא יעמוד במבחן גדול בהרבה מול חיזבאללה על 100 אלף הרקטות שלו, עם תוכנית אש לשיגור אלפי רקטות ביום והערכות להיקף גדול של נפגעים ונזק. אגב, חיזבאללה כבר ניתח לעצמו את צוק איתן, והבין שהבטן הרכה המיידית היא היישובים סמוכי הגבול - עוטף עזה בדרום ויישובי קו העימות בצפון, שייצרו בשנה שעברה לא רק את מרבית הנפגעים אלא גם את עיקר הפגיעה המורלית - ועל כן הצטייד ברקטות קצרות־טווח עם ראשי נפץ כבדים במיוחד של מאות קילוגרמים של חומר נפץ. בצה"ל כבר הבינו שנדרשת הכנה אחרת של הציבור, עמוקה ומקדימה, ולצידה גם תוכניות מדוקדקות לפינוי אוכלוסייה (בצפון ובדרום) כדי לאפשר לכוחות להתרכז בהתקפה ולא לרתקם להגנה, אבל נדרש עדיין אישורו של הדרג המדיני לכך ולאחר מכן חריש עמוק של הסברה בציבור.
לקח רביעי עוסק במנהרות. המשפט הבא דורש נשימה מקדימה עמוקה, אבל אלמלא נהרגו בשנה שעברה 67 חיילים בצוק איתן, לא היתה נכנסת ישראל לאמוק של מציאת פתרון טכנולוגי לבעיה. לכאורה, הכל היה ידוע עוד לפני המלחמה (שרים, קצינים ואפילו עיתונאים סיירו במנהרות שאותרו עוד לפני המבצע), אבל נדרשה כניסה של 13 מחבלים דרך מנהרה סמוך לכרם שלום כדי שהאסימון ייפול, התודעה תיצרב והמבצע יתחיל - להשמדת המנהרות ולחיפוש אמיתי אחר פתרון. מתי זה יקרה? לא ברור, אבל בשונה מבעבר - באחרונה אפשר לשמוע ניצנים של אופטימיות במערכת הביטחון, ומי שמעריכים שבעוד זמן לא רב הבעיה תצומצם דרמטית.
לקח חמישי נוגע לסביבה האסטרטגית. צוק איתן, יחד עם הדאגה הגוברת מאיראן ומהתחזקות הגורמים הסלפיים (דאעש ואל־קאעידה על שלוחותיהם השונות) יצר הזדמנות נדירה לחזית אזורית יוצאת דופן בין ישראל למדינות ערב המתונות - מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ וגם הרשות הפלשתינית. הפרטנרים הפוטנציאליים שלנו דורשים כאתנן את פתרון העניין הפלשתיני - לא מאהבת הפלשתינים כמו מדאגה לגורל שלטונם בשל זעם ההמונים בארצם - ואם לא את פתרונו, לפחות את ניהולו.
לקח שישי ואחרון קשור בצניעות. יותר מדי הערכות שהתבדו, יותר מדי מלחמות אגו, כבוד ופרסום (לפני המבצע, במהלכו ואחריו), יותר מדי מלל של פוליטיקאים, לובשי מדים וגם עיתונאים; טוב היה לו כל מי שעסק בלחימה לפני שנה,
או עקב אחריה, יעשה טיפה חושבים ויתקן מדרכיו. כי כמו שלמדנו בדיוק לפני שנה, גם אם אף אחד מהצדדים לא ממש מעוניין בכך, במזרח התיכון אנחנו עשויים להידרש למקצה נוסף כבר מחר בבוקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו