הנסיעה למצדה ארוכה, יותר משלוש שעות, כולל פקקים. נשפכנו מהאוטובוס מרוטים ומקומטים וצעדנו בחול המדברי לעבר המתחם העצום שנבנה למרגלות ההר. לכבוד "טוסקה" של פוצ'יני, נבנתה מיני־רומא עם פונטנה ענקית, רחובות ציוריים ודוכני גלידה.
המדיום האופראי, בניגוד לתדמיתו הבומבסטית, לא משגשג באירועים המוניים תחת כיפת השמיים. ב"טוסקה", למשל, יש רק תמונה המונית אחת, בסוף המערכה הראשונה. רוב הזמן ניצבו על הבמה הענקית לא יותר משתי דמויות שנבלעו במרחבים העצומים, ולולא מסכי הווידאו, בקושי היה אפשר להבחין בהן. נוסף על כך, מרביתה של האופרה מתרחשת בחללים סגורים: כנסייה, משרד, תא כלא. מה להם ולנוף המדברי של מצדה?
אבל איכשהו העסק עובד. הנפח התזמורתי של פוצ'יני, הקולות הגדולים, הדרמה שמבקשת לפרוץ את גבולות המרחב ולשאוף למעלה, לנשגב - הכל יוצאים נשכרים מהמרחב האינסופי של מצדה ומכיפת השמיים המכוכבת. "חייתי למען האמנות", האריה הגדולה של טוסקה, תפילה קטנה של הגיבורה הטרגית ברגעהּ השפל ביותר, נוסקת לשחקים, כאילו כדי להגיע לנמען האמיתי שלה; ובשביל האריה הגדולה של מריו, "הכוכבים מאירים", מספיקה התאורה הטבעית של שמי המדבר כדי להשיג אפקט רגשי מקסימלי.
הבעיות היו אותן הבעיות כמו בכל שנה. ההגברה האיומה מעוותת את הצליל הטבעי של הזמרים וכלי הנגינה. מיתרי תזמורת ראשל"צ נשמעו מתכתיים ונוקשים; השירה, בעיקר של המקהלה, נשמעה צורמת וחסרת עומק. בכלל, החוויה המוסיקלית במצדה, על רמקולי הענק והמסכים העצומים, מזכירה קולנוע ביתי גדול מימדים. בשביל זה אפשר להסתפק בדי.וי.די בבית. בשביל כל השאר - אוויר מדברי, רומא בזעיר אנפין וההר ברקע - שווה לרדת למצדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו