האם מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ואיתן השואה, היו נמנעות אילו ניצח נפוליאון בקרב ווטרלו? הספקולציה הזו, ממחלקת "מה היה קורה אילו" החביבה על היסטוריונים, קנתה לה אחיזה מסוימת בעת האחרונה. ההיסטוריון והפובליציסט הגרמני הלמוט שטובה דה לוז טוען ששלטון צרפתי באירופה, מאוזן על ידי שליטת בריטניה בים, היה מצליח לשמר את היציבות ביבשת לשנים ארוכות - ולא היה מניח לגרמניה לצבור עוצמה כה רבה וליזום את שתי מלחמות העולם. "נפוליאון היה קיסר - אבל לא ריאקציונר, כמו הצאר של רוסיה", אמר דה לוז, "ולכן גם חיי האירופאים תחת שלטונו לא היו אמורים להיות רעים כל כך".
מנגד, הסופר והעיתונאי הבריטי הארי מאונט משמיע טענה הפוכה: בריטניה, הוא אומר, היא היחידה מהלוחמות בווטרלו ששמרה על יציבות שלטונית ב־200 השנים שחלפו מאז הקרב. היא נשארה מונרכיה, כשהשלטון האמיתי מצוי בידי הממשלה והפרלמנט, בשינויים קלים. האחרות עברו מהפכים עצומים: צרפת הקיסרית עברה כמה פעמים ממלוכה לרפובליקה וחוזר חלילה; גרמניה הפכה מקיסרות לדמוקרטיה קצרת ימים ואחר כך לדיקטטורה נאצית, ונקרעה לשניים בתום מלחמת העולם השנייה עד שאוחדה ב־1989; ורוסיה (שאמנם לא השתתפה בקרב, אך היתה חלק מהקואליציה האנטי־נפוליאונית) עברה משלטון צארי לקומוניזם ולגירסה ייחודית של "דמוקטטורה". בלגיה, שבשטחה התחולל הקרב, כלל לא היתה קיימת כמדינה ושטחה היה חלק מהולנד.
כך או כך, אין ספק שקרב ווטרלו היה צומת מכריע בהיסטוריה ושינה את מסלולה בתוך פרק זמן קצר להדהים, שהגיע לשיאו מבוקר עד ערב של יום אחד: 18 ביוני 1815. הקרב סתם את הגולל על האמביציות של אחד השליטים השאפתניים ביותר מאז ומעולם, נפוליאון בונפרטה. נפוליאון, ללא ספק בליגה של אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר, סחף את העולם במשך 25 שנים לשבע מלחמות ולאינספור קרבות, ואדמת אירופה רוותה דמים.
השגיאה שעלתה באימפריה
הקרב עצמו היה דרמה מטלטלת, שנכתבה ביד אמן. "זה התחיל, כמובן, בנשף", כתב מקס הייסטינגס ב"דיילי מייל". מדובר בנשף שאירגנה הדוכסית מריצ'מונד ב־15 ביוני, שלושה ימים לפני הקרב העקוב מדם - שבו קיפדו את חייהם 14 אלף קצינים וחיילים אנגלים, כמספר הזה פרוסים וכ־25 אלף צרפתים. בנשף השתתפו רבים מהקצינים הבריטים, וראש וראשון להם מפקדם ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון; חלקם כה נחפזו לצאת לשדה הקרב, שהגיעו אליו כשהם נועלים את נעלי הריקוד שלהם.
במהלך הנשף הגיעה לוולינגטון הידיעה שנפוליאון פלש לבלגיה. היוזמה לקרב היתה מעשה ידיו להתפאר של נפוליאון. חודשיים לפני כן הצליח לברוח מהאי אלבה שאליו היגלו אותו אויביו, חזר לפאריס, ובדרך אסף צבא של כ־140 אלף חיילים ו־200 אלף מתנדבים. המלך לואי ה־18 ברח, ונפוליאון חזר לשלוט בצרפת כשליט יחיד. כאסטרטג מזהיר הבין שאויביו לא יניחו לו ליהנות ממעמדו החדש לאורך זמן. הוא ידע שברגע שבו יאוחדו הצבאות הפרוסיים עם אלה הבריטיים - נחרץ גורלו.
כדי להקדים רפואה למכה פלש נפוליאון לבלגיה בכוונה לתקוע טריז בין שני הצבאות. בתחילה נראה שהצליח; ב־16 ביוני גבר על הפרוסים בפיקודו של פון בליכר בקרב ליני, וגרם להם אבידות עצומות. אך הוא לא הביס אותם סופית, והם נסוגו לכיוון בריסל.
וכאן עשה נפוליאון את השגיאה שעלתה לו באימפריה. הוא שלח את המרקיז דה גרושי בראש שליש מצבאו לרדוף אחרי הפרוסים הנסוגים. גרושי, קצין נאמן אך קונפורמיסט, מתעקש לציית גם בהישמע רעם התותחים המבשר על תחילת קרב האיתנים בווטרלו. כפי שכתב הסופר סטפן צוויג: "בלהט מביע ג'ראר, סגנו של גרושי, את דעתו ודורש במפגיע 'il faut marcher au canon!' (יש להתקדם במהירות האפשרית בכיוון האש!) איש מהם אינו מטיל ספק בכך שהקיסר נתקל באנגלים, ושמערכה כבדה ניטשה שם. גרושי מתלבט, בהיותו מורגל לצייתנות עיוורת, נאחז הוא בחרדתו כהיאחז בעוגן הצלה, בפקודת הקיסר האומרת לרדוף אחרי הפרוסים".
בינתיים, בווטרלו, עולה השחר על שדות ודרכים עמוקי בוץ, לאחר שלושה ימי גשם בלתי פוסק. כוחותיו של וולינגטון מתבצרים ברכס הצופה אל עמק ווטרלו, כשעל אגפו הימני מגינה חווה בשם הוגמון. ההגנה העיקשת על החווה, שאליה התנפצו גלים של מתקפות צרפתיות, תהפוך למיתוס גבורה בריטי. ב־11:35 פותח נפוליאון בהפגזת ריכוך - אך עוקצה ניטל: הבוץ מקטין את השפעת הפגזים. ב־13:30 מתחילה הסתערות על אגף שמאל שכמעט מפוררת את הקו הבריטי. ברגע האחרון שולח וולינגטון שתי חטיבות פרשים נגד הצרפתים - ותנופתם נעצרת.
אחר הצהריים נבלמים שני ניסיונות נוספים של מרשל ניי להבקיע את המערך הבריטי. נפוליאון מטיל למערכה את כוח העילית שלו, המשמר הקיסרי, ולפנות ערב נראה שהמערכה על סף הכרעה. הצבאות המותשים משוועים לתגבורת: הצרפתים לכוחותיו הרעננים של גרושי, והבריטים - לפרוסים של פון בליכר. והתגבורת אמנם מגיעה. סטפן צוויג: "לא, אין זה גרושי החש עם יחידתו לעזרת הקיסר, אלא בליכר המביא עימו פורענות וכיליון... וולינגטון מיטיב להבין את משמעותו של רגע גורלי זה. הוא רוכב עד קצה הגבעה שעלה בידו כל העת להגן עליה ולהחזיק בה, מסיר את מגבעתו ומנפנף בה לעבר האויב הנסוג. הג'סטה הזאת, האומרת כולה אמונה בניצחון, מובנת לאנשיו היטב. כבמחי יד קם על רגליו כל מה שנותר עדיין מן הצבאות האנגליים ומסתער על המוני הנסוגים... עוד דקות אחדות ומן הצבא הקיסרי המפואר לא נותר אלא זרם סחפני נטול רסן, של חרדת־מוות, הגורף עימו הכל".
גורלה של אירופה הוכרע.
בשעה 22:00 ב־18 ביוני 1815 תם פרק האימפריה הצרפתית בהיסטוריה, ובמאה השנים הבאות היוניון ג'ק - דגל הממלכה המאוחדת - יתנופף ברחבי תבל.
עד היום מחשיבים הבריטים את קרב ווטרלו לניצחון המפואר בתולדותיהם, ואת וולינגטון למצביא הגדול מכולם. במסגרת חגיגות ה־200 לקרב ייערך במעונו של וולינגטון - הקיים עד היום - נשף נוצץ בניצוח הדוכס הנוכחי, אחיינו בן כמה דורות של המצביא. ספרים רבים יוצאים לאור לרגל האירוע, ומוזיאוני בריטניה מקדישים לו תערוכות מיוחדות.
מטבע הדברים, בצרפת יעבור המועד הזה בשתיקה יחסית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו