טליה שלנו

"אז מה הדברים בשבילי ששווה לחיות בשבילם - אז אורי ויוני ויוני ואורי, שני הילדים שלי, בשביל שיחה רגועה עם כל אחד מהם, בלי לחנך אלא להיזרק איתם על איזה ראש, זה דבר ששווה לחיות בשבילו. אני בטוחה בזה. האפרסק שאכלתי עכשיו, היכולת שיהיה רגע כמו עכשיו, שהאפשרויות פתוחות, ההצגה שלי, זה משהו שבשבילו באמת היה שווה לחיות. בשביל הרגעים היפים עם יענקלה, בשביל לשכב ככה ולדבר לתוך טייפרקורדר". 
(טליה שפירא ז"ל, מתוך הקלטה ביתית)

כשהגעתי לבית בבורוכוב טליה היתה שם. התמונות שלה היו תלויות בכל מקום, הארון מלא בבגדים שלה, והאמבטיה בריחות שאהבה. הפכנו שותפות. אני ואישה שהסתלקה מן העולם בלי שנפגשנו, משאירה לי במתנה חיים שלמים שאמשיך - ילד, איש, קירות, אדניות, עץ ליים שהענפים שלו מגיעים לחלון המטבח, מגישים עצמם לקטיף, ואת בן הדוד שלה, אריק קנלר.

זה היה במוצ"ש, קצה 1992. קנלר עמד במטבח ועישן ליד חלון עם ליים ובוגנוויליה, איש גדול עם משקפיים. באותו הערב התחלנו לדבר, ולא עצרנו שנה שלמה. היינו מסתובבים כל הלילה, לוקחים מתל אביב אוכל, שתייה, תיאטרון ומוסיקה, עד שבאה הזריחה וגירשה אותנו הביתה. בכל מקום היה מציג אותי כהילה, בת הזוג של יענקלה ליפשין, בעלה של טליה שפירא.

קנלר ניהל את המופע של מאיר אריאל, הפיק את "לופ", מחזה שכתב וביים יוסף אל־דרור. התחילה אז להתגבש סביבו ה"קייטנה של קנלר", זו שהבשילה להיות סוכנות יוצרים וסופרים מוערכת, שנתנה כעבור שנים את השם לספר של אתגר קרת.

טליה היתה גדולה מאריק ב־15 שנים, חלקה איתו בנדיבות את העולם שלה, חרטה בו את התשוקה אל המתרחש מאחורי הקלעים, ניצבה מול ההורים שלו במלוא הכוח שישחררו את האחיזה, שיאפשרו לו לצמוח. כשגדל, הציעה לו לנהל את "אחת העם", מופע היחיד שלה.

כשהלכה מן העולם, לא הפסיק לדבר עליה. כמו ביקש לשנן את הזיכרונות, לתת למילים להשאיר אותה פה. היה לביוגרף שלה, כזה האוצר בתוכו הערצה של ילד, סקרנות בלתי נדלית ללמוד את קווי המתאר של חייה לפרטי פרטים, את הצמתים ואת האנשים. אהבה כנה ליצירה שלה.

•   •   •   •

14 שנים חייתי בבורוכוב בתל אביב, עד שנפרמו נישואיי. אורי, אהוב ליבי, הבן של טליה ויענקלה, שהיה אז בן 9 וקצת, כבר כמעט בן 32. עושה דוקטורט בטוסון, אריזונה, אצל ג'ף גרינברג, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית, שהתפרסם בזכות התיאוריה שלו לניהול האימה, או, כמו שאורי מסביר, איך אנחנו מנהלים את הפחד מהמוות בשביל לא להרגיש אותו בעצם.

יוני, הבן של טליה מנישואיה הראשונים ליורם בן טובים, שהיה אז כמעט בן 18, הוא היום בן 40, קולנוען שחי בלונדון, נשוי לאמילי האריס, מתרגמת ועורכת סרטים בחסד, ויש להם שני ילדים, ברונו בן 8 ולולו שהיא בת 5, דומה כל כך לסבתא טליה כשהיתה ילדה זהובה ברמת גן של שנות החמישים.

בחדר שהיה של אורי גר עכשיו מיכאל שלי. אלמה, בת 18, גרה בחדר שהיה של יוני, שבו זגוגיות החלונות עשויות פיתוחי פרחים. בחדר הזה ישב יוני וניגן בפסנתר באותו יום שישי, 24 בינואר 1992, רואה מבעד לחלונות את צלליות האנשים שהוציאו את האלונקה מהבית.

עשר שנים עבד יוני על הסרט "17 התחלות על טליה", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון וישודר בערוץ 8 ביום שני הקרוב ב־9 בערב. עשר שנים שבהן אסף חומרים, ובעיקר חיפש את דרכו לספר את אמא שלו, את טליה שפירא. טליה ידעה להתענג על התחלות, וליוני שלה היו כל כך הרבה התחלות לסרט עליה, כל אחת טובה בדרכה, אז הוא רקם את כולן לסרט אחד יוצא דופן, המוותר על סקירה נוסטלגית ועל עבודת ארכיונים.

הסרט הזה חושף את החלק הפחות מוכר ביצירה של טליה, הכתיבה. הוא מציץ ליומנים שלה, לסיפורים הקצרים שהשאירה אחריה, לקלטות הביתיות, לוקח את החופש לנוע על ציר הזמן בין יוני הילד ליוני האבא של ברונו, הנכד שלא הכירה.

קנלר ושפירא. "היא לימדה אותי לא לפחד להראות את החולשות" // צילום: יוסי אלוני

"אני חושב שזה סרט מדהים", אומר קנלר כשאנחנו יושבים אצלו במשרד, מקשיבים להקלטות מתוכניות רדיו שבהן השתתפה טליה, מתרוצצים ביוטיוב לצחוק את הזיכרון. "הסוכן שבי דאג שאולי צריך להראות יותר מופעים ויותר קטעים מסרטים שבהם טליה משחקת, אבל מה שיוני הצליח לעשות בסרט הוא הרבה מעבר לזה. הוא נתן הצצה לטליה כבן אדם.

"אחד השיעורים הכי גדולים שקיבלתי מטליה זה לא לפחד להראות את החולשות. זה שיוני לא פחד לעשות סרט על אמא שלו שנפטרה, זה שהוא חושף את הקושי ומכל הבלבול יוצא משהו בהיר, זה הישג קולנועי אדיר. היא היתה מתה על סרט כזה, ולא על איזה סרט שמספר איזו שחקנית גדולה היא היתה. אף פעם לא עניין אותה לככב באיזה שלאגר, היא רצתה להתעסק בחקר האדם. בנפש. לגעת בקונפליקטים".

פניה שפירא הגיעה לארץ ב־1926. אָבֶּה, אחיה הקטן ואבא של קנלר, הלך לצבא האדום ולחם במלחמת העולם השנייה. כשחזר, גילה שהעיירה נמחקה וכל המשפחה נכחדה.

פניה ושמואל שפירא גרו בתל גנים, סמטה שיוצאת מרחוב מודיעין. גם רחל ואָבֶּה קנלר גרו שם עם שלושת ילדיהם, אריק (53) הוא הצעיר בהם.

שמואל היה חשמלאי. פניה היתה ציירת, ועבדה כמבשלת של בן־גוריון. היו להם שני ילדים, אילן וטליה.

הבית בבורוכוב מלא מחברות ופנקסים, סיפורים קצרים ויומנים שטליה השאירה אחריה. היא כתבה על הקריעה מאמא שלה, שנפטרה מסרטן כשהיתה בת 16. כתבה על חלום שחלמה שבו אמא חוזרת והיא משדלת אותה שתבוא איתה לים, על הפחד מהמחלה ועל רגשות האשם, שהלכה להיות עם אהובה ולא היתה ליד אמא בנשימותיה האחרונות. 

"אנחנו מבקרים את אמא ביום שישי על הספסל בבית חולים", היא כותבת על היום ההוא, "ואמא רזה, נשארת לבד, כי אני, הבת שלה, סוחבת את כל המשפחה חזרה הביתה. יש לי פגישה עם ארי, ואני צריכה להתכונן. ובאותו הלילה אני מתעלסת איתו בחדר במחסן ספורט בבית ספר על המזרונים. אנחנו מחפשים אחד את נפלאות גופו של השני.

"ואז אני כמובן לוקחת טרמפ על הצרות שלי, וככה פתאום אני פורצת בבכי. בכיתי ובכיתי, וסיפרתי לו שאמא שלי מאוד חולה, ושהיא הולכת למות, ואני מלאת אשמה שעזבתי אותה. היום יום שישי. את השאלות האלה אם אני בעצם בכיתי על אמא שלי או בכיתי על עצמי אני עדיין שואלת לפעמים". 

•   •   •   •

בראיון שנתנה לאורלי יניב בסוף שנות השמונים סיפרה טליה שעד כיתה ב' כמעט שלא פצתה פה. "הייתי שקטה, אוטיסטית קצת. בפורים, המורה שאלה מי רוצה להיות מלכת אסתר, ופתאום הרגשתי רצון שהוא יותר חזק ממני, אז הרמתי יד. אבל איתי הרימו יד כל הבנות בכיתה. המורה ראתה שזה עניין של חיים ומוות, אז היא בחרה בי".

לבושה בשמלת כלה ששאלה מבת דודה שלה, עלתה טליה לבמה. "זה היה תפקיד בלי אף מילה, אבל הנוכחות, ההרגשה שאני מלכה, היתה חזקה מאוד".

מבימת המלכות הזו טליה לא ירדה יותר. היא שיחקה בתיאטרון שחרית, ואחר כך התגייסה ללהקת גייסות השריון, עם דורי בן זאב, תיקי דיין, עזרא דגן ומנחם זילברמן. ב־1969 השתתפה ב"צץ וצצה", מופע המבוסס על מחזה קומי שכתב אלתרמן. הביצוע שלה ל"כבר מאוחר מדי" היה לשלאגר. יפהפייה בשמלה שחורה ורשת על העיניים שלה, כמו מבקשת להקליל את כובד המילים ששרה במבטא יידישאי.

טליה שפירא. "היא היתה אלרגית לקהל שאוכל ושותה בזמן הופעה, אהבה ריכוז של תיאטרון" // צילום: אילן שפירא

בשנות השבעים היא היתה חלק מחבורת לול. עזבה את הבית ברמת גן ועברה לגור עם יורם בן טובים. בבית הזה קנלר פגש את רבקה זהר, שהיתה כוכבת אדירה, ואת שלום וליהי חנוך, שהיו לטליה כמו משפחה, ואת אריק איינשטיין, שהיה האלוהים. "זה היה בשבילי המקום הכי קוּלי בעולם", אומר קנלר, "וככל שהקשר ביני לבין טליה התהדק, ככה ההורים שלי נלחצו יותר. הם לא אהבו את המשיכה שלי אליה ואל העולם שלה, מבחינתם היא היתה קצת סקס, סמים ורוקנרול, לא היה להם קל שהיא הפכה לשחקנית. היו מזמינים אותה אלינו ועושים לה סצנות".

היא נעלבה?

"היא היתה חזקה מדי בשביל להיעלב".

טליה שיחקה בעשרים סרטים, ובהם "עיניים גדולות", "חגיגה בסנוקר" ו"חגיגה לעיניים" של אסי דיין, שעליו קיבלה את פרס שחקנית השנה ב־1975. ב־1988 היא יצאה עם מופע היחיד שלה, שאותו כתבה ושהפך אותה לכוכבת גדולה.

ערב רב של דמויות נטלו חלק ב"אחת העם", אל כולן באה באהבה, ובעברית הרצוצה ששמה בפיהן היה תמיד חומר למחשבה. הסקסולוגית, הייקית שעונה למכתבי קוראים, מגדת העתידות, המטופלת הכפייתית שעוברת בכל הסדנאות להעצמה רוחנית, ההיפוכנדרית, הנכה, ומעל כל אלה, הפולנייה שהיתה לה ראייה פקחית ועברית משובשת לגמרי, עברית שטליה לקחה מרחל ומאבֶּה, שהיה קורא לפריז פֶּרִיש, מחליף זכר בנקבה, ואוי למי שלא הבין.

"איש שלו, מה שהיה פה בארץ, הוא אמרה והיא יודעת שהוא עם אישה באמריקה מזדזייע. היא אמרה שגם היא רוצה לזדזייע. וככה הוא היה מזדזייע שם, היא היתה מזדזעת פה, ובת שלהם בפֶּרִיש גם כן היה מזדזעת. זה את מבינה? זה היא מבינה!"
(מתוך "אחת העם")

"זה היה שילוב בין הומור חד ופרוע לבין קטעים שלא פחדו מהרצינות", אומר קנלר. "למעשה, היא היתה האישה הראשונה בארץ שעשתה סטנד־אפ. היו נשים שעשו בידור לפניה, אבל היא הראשונה שהעזה לדבר אל הקהל. היא גם היחידה שהיתה עולה לבמה מתוך הקהל, משוחחת איתו. לפעמים זה התפתח לשיחה של ממש בדרך לבמה. זה היה ייחודי. חלוצי.

"כל הניתוק הזה של 'אני על הבמה ואתם הקהל' לא עבד בשבילה. היא אמרה שהיא רוצה לראות מול מי היא מופיעה, שזה מקרב אותה. מרגיע אותה.

"היא היתה אלרגית לקהל שאוכל ושותה בזמן הופעה. אהבה ריכוז של תיאטרון. היא לא היתה עושה ועדי עובדים והופעות מכורות, והיו לה מלא הצעות. אנשים היו ניגשים אליה ברחוב וזורקים לה חיקויים מהמופע שלה".

היא אהבה את זה?

"היא אהבה את החום שבא מאנשים, אבל בסופו של דבר, היא הרגישה הכי נוח בין יוצרים. היא היתה אאוטסיידרית, חיפשה את הקול שלה בלי פשרות. לא עניין אותה להיות בפריים. במסיבות אצל מאיר אריאל בבית היא כיכבה".

עם ההצלחה באו השאלות. איך זה רק עכשיו, ומה לקח לה כל כך הרבה זמן. טליה ענתה שהפסיכולוגית שלה אמרה לה פעם שהיא פוחדת מההצלחה. קנלר אומר שזה יותר מורכב. לדעתו גם למחלה היה חלק בהבשלה שלה. "ב־87' גילו לה את הסרטן. היא עברה ניתוח. נתנו לה שנתיים, זה לקח חמש שנים".

דורי בן זאב אמר פעם שהוא זוכר את התקופה הזאת, שבה הוא ידע והרגיש שהוא צריך להסתיר.

"טליה ידעה הכל. בדיעבד זה ברור. רק המילה סרטן לא נאמרה. זה היה הפחד הכי גדול שלה. היו רגעים שתפסתי את זה כחולשה שלה, שאי אפשר לומר סרטן. אבל אני חושב שזה עזר להשרות בבית אווירה מאוד שונה".

ב־1985 הוציאה טליה תקליט ילדים, "סיפורים לפני השינה". שנתיים אחרי זה, ב־1987, יצא תקליט ההמשך, "עוד סיפורים לפני השינה", שעל הכריכה שלו היא יושבת מול אורי. הוא בן 4, אולי פחות, והם מסתכלים זה על זה כשהיא מהסה אותו ברכות, כמו שאימהות יודעות לעשות כשהגיע הזמן ללכת לישון.

•   •   •   •

קנלר אומר שרגע ההופעה של אורי בסרט היה הרגע שבו הרגיש שהוא לא יכול לנשום יותר. "לשמוע אותו אומר שהוא רוצה לחייך בסרט של טליה כי מגיע לה, ולראות איך הוא מחזיק בכוח את הדמעות - זה גמר אותי. או כשהוא אומר, 'עשר שנים לא בכיתי כי הדחקתי את זה, אני חזק בהדחקות'. הילד המבריק הזה נסע לקצה העולם להתעסק בפסיכולוגיה של המוות, כי שם נמצא הפרופסור הכי נחשב בעולם".

בספירת המלאי שעורך יוני בסרט הוא מונה 68 מחברות וקלסרים, 4 אריכי נגן, 1,897 תמונות סטילס, 2 ילדים, 34 קסטות אודיו מוקלטות, 19 תפקידים בסרטי קולנוע, 7 קלטות וידאו ביתיות, 6 שעות של רדיו, שלוש שעות וחצי של טלוויזיה.

מישהי שאריק מאוד מעריך אמרה לו פעם שטליה לא עשתה מספיק בקריירה שלה. שהיא היתה צריכה לעשות יותר. "אני חושב שזו ראייה צרה. היא היתה אמן בכל רמ"ח איבריה, אבל לא עניין אותה להיות הכי מצליחה או הכי מצחיקה. היא אמרה שבשבילה, צחוק ומשחק הם אמצעים להגיד דברים. היא נגעה בנושאים שהם הכי שלה. ההיפוכונדרית נוצרה אחרי הניתוח שלה. זה נשמע בדיחה, אבל זה הכי אמיתי". 

"אמרתי לו, דוקטור תגיד לי בפנים - מה יש לי וכמה זמן נשאר לי? אתם יודעים מה הוא אמר לי? גברת, את בריאה כמו סוס. תלכי לפסיכולוג. אמרתי לו, עד כאן אדוני. אני לא כל כך בנאדם במאה אחוז בריא, אבל זה אני עוד לא. משוגעת. המחלות האלה זה לא של אמא שלי וזה לא של אבא שלי. זה שלי, ועל זה אני לא כל כך בקלות מוותרת. יותר קל לי להחליף את הרופא מאשר להחליף את המחלות שלי". 
(מתוך "אחת העם")

"היתה לה עין מאוד חדה ורגישה", אמר מאיר אריאל בראיון ביום השנה למותה. "ניואנסים מאוד דקים של העין האנושית. שאיפה לשלמות. רצון לדייק. בהוויה, בג'סטה, בעווית, החיקוי של הקול. כל אלה שנראים כאילו יוצאים ככה. ראיתי איך היא עובדת על זה עד עשירית המילימטר. זה הדהים אותי, כי עד אז חשבתי שזה לא בדיוק תווים שאתה צריך לנגן, אלא זה במרחב הפתוח של הבערך".

כשאריק היה בן 15, הוא היגר עם ההורים לאמריקה, להגשים את החלום של אבא שלו להיות בעל מלון. אחרי שנתיים של חיפושים, הם מצאו את המוטל בפיקסקיל, ניו יורק. בכל 13 השנים שבהן חי בניו יורק, הקשר היחיד שהיה לו לארץ היה דרך טליה ודרך חיי התרבות שהביאה לשם. היא הכירה לו את עיינה אילון ששידרה מניו יורק; ליהי חנוך, שחיה עם מאיה בניו יורק, הפכה להיות בשבילו שלוחה של טליה בעיר. וכל הזמן היא לחצה עליו לחזור. אמרה שהוא הולך לאיבוד במוטל. 

בסוף זה היה המוסיקאי רן עפרון, האח של ליהי, שהחזיר את קנלר לארץ. הם הכירו כאשר עפרון היה בא לבקר את ליהי ומאיה. בליל שכרות הציע לקנלר שיבוא להפיק תקליט שלו. בגיל 28 הוא חזר ארצה.

"טליה ואני היינו עושים הליכות בתל אביב וגומרים עם כוסית. באחת ההליכות אמרתי לה: 'מטריפים אותי מהמלון'. ואז היא אמרה: 'אם אתה רוצה לוותר על משהו ורק להגיד כמה אתה רוצה להיפטר ממנו, אתה תמשיך לקטר ולהיות תקוע באותו מקום. רק כשתודה בפני עצמך מה זה הדבר שיש שם, שאתה לא מוכן לוותר עליו, מה אתה מרוויח מהמלון, כמו חופש כלכלי או אמא שמפנקת אותך, ותגיד שאתה מוכן לוותר על זה בשביל להיות עצמאי - רק אז לא תכעס ולא תתעצבן.

"טיפ שני שנתנה לי נגע לסמים. אמרה שהרבה אנשים לוקחים סמים כי הם לא רוצים להרגיש את הכאב. 'מה שזה עושה, זה שם ענן על הכאב, מעמעם אותו, אבל תוקע אותו באותו המקום. תיזהר מהמקום הזה. עד שלא תרשה לעצמך להתחבר לכאב, הוא לא יעבור'.

"היא עשתה סוויץ' ביחס שלה לסמים", הוא אומר, "בגיל 35 החליטה שהיא לא רוצה בזה יותר. היא זאת ששלחה אותי לטיפול פסיכולוגי. אמרה לי: 'אתה קולט אנשים ברמה מדהימה. על עצמך אתה לא יודע כלום. אני חושב שהיא ניסתה גם לדבר איתי על זה שאני לא מחובר לזהות שלי, כי אני יצאתי מהארון רק בגיל 35. הרבה אחרי שהיא מתה".

הוא אומר שטליה היתה הסיפתח של המון משברים שעבר. "אחרי שאיבדתי אותה אמא שלי נפטרה, אחר כך אמיר היפה, הבן היחיד של אחותי, שנפטר מסרטן בגיל 26 ולא הספיק כלום. אחרי זה איבדתי את מאיר אריאל, שהיה האבא הרוחני שלי, אחריו איבדתי את האבא האמיתי שלי, ואחריו את אחי צביקה בנסיבות טרגיות. אי אפשר לשרוד את כל זה בלי הומור. את ההבנה הזאת קיבלתי מטליה. הומור זה לא משהו שעוזר או מקל, זה אשכרה כלי הישרדותי".

•   •   •   •

"כשבן אדם חולה, הרפואה עושה ממנו מחלה", אומרת טליה למצלמה עם סרט אדום בשיער, שמתעקש על שמחה בתוך התלתלים. "הוא מזהה את עצמו רק עם הבעיה. יש ישות שלמה וכוח אינסופי, וכשיש פגם שהכוח האינסופי יכול לרפא אותו אבל הבן אדם מזדהה רק עם המחלה - אין לו שום סיכוי להצליח".

קנלר זוכר את היום בחוף של סידנא עלי - הוא, יענקלה, טליה והבנים. "היא לקחה אותי ואת יענקלה הצידה לשיחה. אמרה שליהי רוצה לעשות עליה עוד סרט, בנוסף ל'מונולוג עם אישה צעירה', שהן עשו יחד בעבר. אמרה שהיא רוצה לקרוא לסרט 'לא מתחייבת להצחיק יותר'.

"שם, על החוף, היא אמרה לנו מה הולך לקרות: 'אני לא רוצה בתי חולים, אני לא רוצה רופאים, אני לא רוצה אינפוזיות. אני לא רוצה לעשות לילדים מה שאמא שלי עשתה לי'. היא לא רצתה להעביר אותם את כל העניין הזה של בתי חולים. שהיא תהיה מאושפזת שם, והם לא יבינו מה קורה".

ההופעה האחרונה שראתה היתה הפרמיירה של "איך זה עובד באמת", שכתבו וביימו מודי בר־און וגדי פור, וקנלר הפיק. "היא באה בשבילי, אפילו שכבר הכירה את ההצגה מהחזרות. אני זוכר שהיא ישבה בשורות הקדמיות, ליד ליהי ומאיה. נראתה רזה. אני ישבתי למעלה, בסאונד. כל ההצגה היא הסתכלה עלי. אני לא אשכח את זה. אמרה לי, 'אריק אני לא מודאגת בקשר אליך. עלית על זה, פשוט תמשיך. אל תסטה, לא ימינה ולא שמאלה'".

קנלר המשיך, בכל הכוח, סוכן של יוצרים על קו תל אביב־הוליווד־ניו יורק, את כל התורה הוא חב לטליה שלו, שמאז שהיה בן 4 ראתה אותו. הסתכלתי עליו, על האיש שאיחר לפרוח. שלמד את עצמו בגיל מאוחר כל כך, שבגיל 51 הביא לחייו ילד, את אימרי שלו. וחשבתי על החיים, שיודעים להיות חזיריים ונדיבים, ועל ענת גוב, שאמרה לו פעם שמי שמסיט את פניו מהמוות, מסיט את פניו מהחיים שלו.

"אתה עומד למות, ואתה לא שם לזה לב. תחיה את החלומות שלך. ואימרי זה החלום הגדול של חיי. זה מחבר אותי שוב למשפט הכי מפורסם של טליה: 'אולי לא שמתם לב, אבל החיים כבר התחילו. זה בדיוק העניין. אנחנו לא בחזרה גנרלית. הם התחילו, ואי אפשר לדעת מתי יסתיימו'".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו