בין הבית למולדת

תור ארוך של אנשים משתרך ליד השלט הקטן "עלייה: לחיות את החלום". מאחוריהם שוקקת כיכר טיימס בניו יורק, אבל העומדים לא מביטים לאחור. הם נרגשים מהצפוי להם בעוד רגע, יריד העלייה המרכזי של ארגון "נפש בנפש", שנערך בשיתוף הסוכנות היהודית לישראל, משרד העלייה והקליטה, קק"ל וקרן USA-FNJ. 1,200 איש מצטופפים כאן, חלקם עדיין מתלבטים, אחרים כבר החליטו לפתוח חיים חדשים בישראל.

ג'סיקה בליליוס ואוסאני בראון חסן, ילידי ניו יורק, לוגמים תה מכוסות חד פעמיות ומבררים פרטים טכניים אחרונים לקראת עלייתם ארצה. ג'סיקה (19), זהובת שיער, לבבית, פניה קורנות, היא נכדה של ישראלי שהיגר מישראל בשנות השבעים. אוסאני (20) חייכן ושקט. אחרי שישתקעו בארץ, בכוונתם להינשא.

אנחנו פוגשים אותם שוב עשרה ימים לאחר הכנס, במרכז הקליטה נורית בשכונה ד' בבאר שבע. מרכז שהוקם בשנות השבעים ושימש לאורך השנים בעיקר לקליטת עולי אתיופיה. גורדי השחקים של ניו יורק הוחלפו בביתנים קטנים, צרובי שמש, נטועים בקרקע חולית וטובעים בענן של אובך. ג'סיקה ואוסאני נרגשים ומבולבלים, שלמים עם ההחלטה אבל קורסים מקשיי הביורוקרטיה. "אנחנו מרגישים כמו ברכבת הרים", היא אומרת.

אוסאני, חובש כיפה שחורה, מגדיר את עצמו "חצי לבן וחצי שחור". אביו יהודי, שמעולם לא היה מחובר ליהדותו. אמו קתולית, ילידת ארה"ב, ששורשיה באי הקאריבי אנטיגואה, בעברה זמרת במקהלת כנסייה אפרו־אמריקנית בניו יורק. כשאוסאני היה בן 5, התגיירה אמו יחד איתו, "היא גילתה את היהדות והתחברה אליה מאוד מבחינה רוחנית". ימים ספורים לפני עלייתם של ג'סיקה ואוסאני לישראל, נישאה אמו של אוסאני בשנית לגבר יהודי חרדי, קצב בקצבייה כשרה בניו יורק.

סבה של ג'סיקה, חיים, עזב את ישראל "כי לא הרגיש בה בטוח", מספקת ג'סיקה את ההסבר שניתן לה בילדותה. הסבא נישא בארה"ב לאישה פינית, שהתגיירה עבורו, אבל הקשר לישראל הפך במהרה קלוש ביותר. סבה נפטר כשאביה, טובי, היה נער, "ואחרי שסבתא שלי נפטרה, אבא שלי ניסה לחזור לחיות בישראל וללמוד כאן בתיכון. זה לא הצליח, והוא החליט לחזור לארה"ב, שם נשארו החברים שלו ואח שלו. הוא הרגיש שבארה"ב צפוי לו עתיד טוב יותר". 

בילדותה גדלה ג'סיקה כקתולית והתחנכה בבית ספר קתולי, עד שביקרה בישראל בפסח לפני עשר שנים, כשהיתה בת 9, ואז הכל השתנה. "אני זוכרת את עצמי עומדת במרפסת ביתו של דוד שלי, מתבוננת בקו הרקיע של ירושלים שפרוש לפניי, ומתרגשת מאוד. שיחקתי עם בני הדודים שלי כדורגל ברחוב עד 3 לפנות בוקר, הייתי בים המלח ובכותל, והכל היה כל כך שונה מהחיים שלי בארה"ב. ספגתי את המנטליות הישראלית ופשוט הרגשתי בבית".

טיפת הישראליות שבג'סיקה הציפה את כל הווייתה, לאחר שני דורות של נתק מישראל והתבוללות. היא נאחזה בשברי הישראליות שנותרו באביה, היום בן 42, וניסתה להרכיב מהם תמונה שלמה. "הייתי מבקשת ממנו לספר לי על ישראל, כל מה שהוא יכול. על החיים שלו, המשפחה, מה אהב, איפה היה. לא הנחתי לו".

בגיל 14 התגיירה. צעד שהיה עבורה מובן מאליו, אבל קשה לה לנמקו במילים. "זאת לא רק היהדות שהשפיעה על הבחירה שלי לחיות פה, אלא הישראליות. 

"עוד כילדה הבנתי שאין מה שישאיר אותי בארה"ב. בעיניי היא פחות רוחנית, יותר שטחית, אין בה עומק ערכי. בזה שאת חיה בישראל את עושה דבר משמעותי, מחוללת שינוי. לחיות בארה"ב זה להיות חלק מעדר".

היא לא תתפלא אם אבא שלה יעלה בעקבותיה. "אני חושבת שמשהו בו תמיד רצה לחזור לישראל, והוא לא הצליח להביא את עצמו לזה. הוא ישראלי, בסופו של דבר. בטח בנהיגה האיומה שלו".

תוכניתם לעתיד הקרוב מתוכננת בקפידה. בתום חצי שנה של התאקלמות ולימודי עברית, שניהם עומדים להתגייס לצה"ל. ג'סיקה מקווה להתקבל לקרקל. אוסאני חולם להתגייס לסיירת מטכ"ל או שלדג, ושניהם מתאמנים כל יום כדי להגדיל את סיכוייהם.

בלדה לעוזב קיבוץ

ג'סיקה נמנית עם קבוצה הולכת וגדלה של "בני ישראלים חוזרים" - דור שני ושלישי לישראלים שהיגרו בעבר מהארץ. הקבוצה הזאת מהווה קרוב לחמישית מכלל העולים מארה"ב ומקנדה, ובארגון "נפש בנפש" מאמינים שטמון בה פוטנציאל רב להגדלת מספר העולים. במקביל, ניכרת בשנים האחרונות פעילות ערה של ארגונים יהודיים אמריקניים המנסים לאגד את בני הישראלים בארה"ב, לטפח אצלם את הזהות הישראלית ואת הזיקה לישראל ולהפוך אותם לקבוצת כוח משמעותית.

לא מדובר בתהליך של מה בכך. ישראלים רבים שעברו לגור בארה"ב מספרים שהם צריכים לעבוד קשה כדי לשמר את הישראליות בקרב ילדיהם, שנולדו בארץ. "ראיתי איך הילדים שלי עוברים תהליך של אמריקניזציה בתוך חודשים ספורים", מספרת אם לשלושה ילדים בני 8-4, שעברה לפני שנה לגור בפילדלפיה. "בזמן שאני נמצאת רק בתחילת תהליך הקליטה בארה"ב, גיליתי שהילדים שלי כבר מזמן אמריקנים".

מבין 4,000 העולים לישראל מארה"ב בשנה שעברה, למעלה מ־700 הם בנים של ישראלים שהיגרו לחו"ל. "דור הילדים הופך לגורם משיכה מאוד משמעותי עבור ההורים", מציין זאב גרשינסקי, מנהל המחלקה לקשרי ממשלה של "נפש בנפש". "אנחנו רואים בהרבה מקרים שהילדים נשלחים ככוח חלוץ, וההורים עולים אחריהם".

"לא שהם באים כי רע להם בארה"ב או בקנדה", אומר ארז חלפון, סגן יו"ר הארגון. "הם באים בגלל הנוכחות של ישראל בחיים שלהם, בגלל בני משפחה שחיים בארץ או בגלל בדידות ורצון בחיי קהילה ישראליים ויהודיים. הבנו שאם נפשט את תהליך העלייה, הם יעלו לישראל. וזה מה שאנחנו עושים".

"סכנות ופחדים יש בכל מקום" אומר חיים ברנדס (37), שעלה לארץ עם אשתו ושני ילדיהם לפני חצי שנה. "המצב הביטחוני בישראל הוא תמיד אישיו, אבל נמצא בשליטה. לעומת זאת, בארה"ב שום הורה שאני מכיר לא ייתן לילדים שלו לשחק בחוץ לבד. בשום אופן. אז הוספנו ממ"ד לבית שלנו בישראל, והילדים משחקים בחוץ כל הזמן".

חיים יושב עם אשתו שרה (36) בחצר ביתם שבקיבוץ חנתון, נופיו המוריקים של הגליל התחתון פרוסים לפניהם. הילדים מיכל (7) וגבריאל (5) נמצאים בבית הספר ובגן. חיים ושרה נולדו וגדלו בלוס אנג'לס, ואחר כך עברו לניו יורק. חיים מנהל עמותה שעוסקת בחינוך בבתי ספר יהודיים, בשם Online Jewish Academy. שרה היא רבה רפורמית, אבל מאז שעלו לישראל היא בבית, מטפלת בילדים.

אביו של חיים הוא בנם של מקימי קיבוץ נאות מרדכי, ועזב את הארץ לנגד עיניהם הנדהמות של החברים. "הוא פגש את אמא שלי, יהודייה אמריקנית, והלך בעקבות האהבה", מספר חיים. "הם חזרו לארץ באמצע שנות השבעים, ניסו לחיות כאן, אבל לאמא שלי היה קשה עם הדומיננטיות של הקיבוץ בחיי המשפחה".

עד מהרה הם שבו לארה"ב, ושם נולדו חיים, אחיו ואחותו. "גדלתי כאמריקני לכל דבר. זה היה המרכיב הכי דומיננטי בזהות שלי. לא דיברו איתי עברית ולא שלחו אותי למסגרות ישראליות. לאבא שלי לא היה כל כך חשוב לשמור על הישראליוּת שלנו. בשנות השמונים באנו לביקור בישראל, ובשדה התעופה הוא גילה שהתעוררה לגביו בעיה שקשורה במיסוי. ברגע שחזרנו לארה"ב הוא ביטל את האזרחות הישראלית כדי לפתור את הבעיה. זה לא שהוא מתנגד לישראל; הוא צורך תקשורת ישראלית, יש לו חברים ישראלים. הוא פשוט תופס את עצמו כאמריקני, זה הכל". 

ואתה?

"עם השנים, הזיקה שלי לישראל גדלה. רציתי להפוך לישראלי. ביקרתי הרבה את סבא וסבתא שלי בקיבוץ, השתתפתי במחנות קיץ עם צעירים ישראלים. בכיתה י' החלטתי לחיות שנה בישראל ולמדתי בתיכון בכפר בלום. ההיסטוריה היהודית והישראלית ריתקה אותי. כשחזרתי לארה"ב ביקשתי לעבור מבית הספר הציבורי שבו למדתי לתיכון יהודי. התחלתי לחבוש כיפה, ובהדרגה גם לשמור כשרות ושבת".

דוכן של "נפש בנפש" באירוע המעודד עלייה. "הרבה פעמים הילדים באים ראשונים, וההורים עולים אחריהם"

בשנת 2000 באו חיים ושרה לישראל, ללמוד שנתיים במכון "פרדס", מכון לחינוך יהודי בירושלים. "זאת היתה תקופת האינתיפאדה השנייה", מספרת שרה, "אבל שום דבר לא שבר את הרצון שלנו לעלות לישראל. למרות המצב, אלה היו שנתיים נהדרות".

"מי שמהגר מישראל לארה"ב מרגיש שהוא רוצה לכבוש את העולם", אומר חיים. "אנחנו רצינו את ההפך. את המקום הקטן, השקט, בטבע. רצינו חיי קהילה, יחסים זורמים עם מי שסובב אותנו. חלק מהחלום האמריקני הוא white picket fence, לחיות בבית מוקף גדר לבנה. להיות לבד. לנו היה קשה עם הבדידות הזאת. עם זה שאתה יכול להעביר שנים ארוכות בלי להחליף מילה עם השכן שלך".

שרה: "בלוס אנג'לס חיינו בוואלי והכרנו ישראלים. כשהם שמעו שאנחנו עושים עלייה, הם לא הפסיקו לשאול אותנו למה ולמה. הדגישו מאוד את העניין הכלכלי, את יוקר המחיה. בסוף נמאס לי ואמרתי להם: 'אתם עזבתם, אז מישהו צריך לחיות שם'.

"אותנו לא מעניין להיות עשירים, ויותר קל לחיות בישראל עם פחות כסף. מאוד חשוב לנו חינוך יהודי לילדים. בארה"ב המשמעות היא שכר לימוד של 25 עד 35 אלף דולר לשנה, לכל ילד. רק החיסכון הזה הופך את החיים שלנו כאן יותר קלים כלכלית, ועוד נשאר לנו עודף לטוס בכל קיץ לביקור בארה"ב. ובית קטן כזה, כמו שלנו, עולה שליש מבית דומה בקליפורניה".

הבן גבריאל חוזר מהגן ומבקש לטעום את המאפינס שוקולד שאפתה שרה. הוא מספר שהכין בגן לחמניות זעתר. בחצי השנה שעברה עליו בישראל הספיק ללמוד את כל שמות הפרחים והצמחים בקיבוץ, כי הגננת שלו, כרמית, לוקחת את הילדים לטיול כמעט מדי יום.

"הילדים התאקלמו בתוך חודש", מספרת שרה. "אנחנו מאוד גאים בהם. הם מדברים ביניהם בעברית, יש להם חברים ישראלים. ברור לי שהם יגדלו כאן, לפחות עד אחרי הצבא".

חיים: "אני לא אחזור על הטעויות של אבא שלי. אני אשמור על האנגלית שלהם ועל הקשר לארה"ב, לא צריך למחוק את כל העבר. כור ההיתוך התחלף בקערת סלט. יש הרבה מרכיבים, הם מעורבבים יחד, אבל כל אחד שומר על הטעם ועל הצבע שלו".

קו פרשת המים: חמש שנים

ארה"ב וקנדה קולטות למעלה מ־60 אחוזים מכלל הישראלים המהגרים מהארץ. כיום חיים בארה"ב בין 500 ל־800 אלף ישראלים לשעבר, ובקנדה - כ־40 אלף. רוב המהגרים בשני העשורים האחרונים הם אנשים איכותיים, משכילים ומבוססים.

"גורמי המשיכה המרכזיים של ישראלים להגר לצפון אמריקה הם שיפור במצב הכלכלי, קידום מקצועי או לימודים אקדמיים", מסבירה פרופ' לילך לב ארי, ראש רשות המחקר במכללת אורנים. "מי שמהגר בגלל מקצוע או לימודים הוא בעל סיכויים גבוהים יותר לחזור לישראל מאשר מי שעושה זאת כדי לשפר את מצבו הכלכלי".

לב ארי מסמנת את זמן השהות של חמש שנים כקו פרשת המים. "אחרי חמש שנים בצפון אמריקה, הסיכויים לחזור לישראל יורדים בטור הנדסי".

בניגוד למצופה, מעטים מבני הישראלים שפעילים בתנועת הצופים בצפון אמריקה, שמחזקת עד מאוד את הזהות הישראלית, מתגייסים לצה"ל. "ובכל זאת, יש הורים שנמנעים מלשלוח את הילדים שלהם לפעילויות הצופים, מחשש שזה צעד ראשון לקראת גיוס לצה"ל וחזרה לישראל", מספרת טלי פוקס (55), שהקימה לפני 11 שנה את שבט "תפוח" בניו יורק ומשמשת כראש השבט.

בליליוס ובראון חסן. מניו יורק לבאר שבע // צילום: שחר עזרן

אנחנו נפגשות בפעילות השבועית של השבט, כש־150 חניכיו מציינים את יום המעשים הטובים. הם ארזו 500 תיקים עם כלי רחצה ומכתבי ברכה שכתבו, והתיקים נמסרו למקלט הגדול ביותר של חסרי בית במנהטן.

ילדי השבט הם כולם ילידי ארה"ב, דור שני למהגרים. חלקם נולדו לשני הורים ישראלים, חלקם להורה ישראלי והורה יהודי־אמריקני. כ־15 מהם ילדים של שליחים ישראלים, כמו ילדיהם של ראש המשלחת הביטחונית, הקונסול הכללי וסגן השגריר באו"ם. "אלה חניכים שמגיעים לניו יורק לתקופה של ארבע או חמש שנים, ובשבילנו זאת זריקת ישראליות נהדרת עבור הילדים", אומרת פוקס. 

פעולות השבט מתקיימות בעברית, גם אם החניכים מדברים בינם לבין עצמם באנגלית. "אנחנו פה בגלל אהבת ישראל. עם השירים, ההפעלות, המשחקים. אין להם את זה בשום מקום. כולם לומדים בבתי ספר שכל ילד בניו יורק מת להתקבל אליהם. אין להם כל כך חיי חברה עם ילדי בית הספר שלהם, אלא בעיקר עם הילדים בצופים. הם מבינים שהם מיוחדים ושונים, יש להם שתי תרבויות, והם חוגגים אותן בענק".

"אין בניו יורק גורם יותר משמעותי מהצופים שמחבר את הילדים לישראליות", אומרת איריס קרל (52), שארבעת ילדיה הם חניכים בשבט. היא ילידת קריית טבעון, בעלה מקיבוץ שער העמקים, והם בניו יורק כבר 27 שנים. "לא היה לנו קל למצוא מסגרת שמחברת לישראליות", היא אומרת. 

למה זה היה חשוב לכם?

"כי זה מי שאנחנו, גם אם עזבנו את ישראל. את לעולם מחפשת קהילה של ישראלים. עם הישראלים יש שפה משותפת. אני יכולה להעיד שבכל השנים שאני פה, פחות התחברתי לאמריקנים, גם ליהודים שביניהם. החברויות הן לא אותו דבר כמו עם ישראלים.

"אצל הילדים זה אחרת, קל להם הרבה יותר להתחבר לאמריקנים. אני חושבת ומקווה שהילדים שלי יותר ישראלים מאמריקנים. יש גם כאלה שאצלם זה הפוך, שהילדים שלהם הרבה יותר אמריקנים מישראלים, וישראל לא מעניינת אותם. אני רואה את זה, וזה כואב לי כל כך. אני מסוגלת לבכות מזה.

"אנחנו חיים כאן, אבל כולנו ישראלים ויהודים, לא יעזור כלום. הילדים שלי יודעים שאני לא אוותר להם על זה. בבית אנחנו מאוד מקפידים על העברית. אני לא מצליחה להבין הורים שלא עושים את זה. אם הילדים עונים לנו באנגלית, אנחנו מתעקשים איתם שיעברו לעברית.

"כל השנים התעקשתי שהם יקבלו שיעורים פרטיים בעברית. יש הורים ישראלים שלא עושים את זה. כדי להתקבל למסגרות איכותיות במנהטן צריך אנגלית מעולה, אז לא מעט הורים זונחים את העברית, לא לבלבל את הילדים".

אתם מבקרים בארץ?

"פעם־פעמיים בשנה. זה עולה לנו הון, שש נפשות זאת חתיכת הוצאה. ובשביל זה דרוש הורה אחד שלא עובד. לרוב אלה האימהות. זה לא באמת ריאלי לצאת לשתי חופשות ארוכות בשנה.

"יש פה הרבה נשים ישראליות, כמוני, שמוותרות על קריירה, כי אין פה עורף משפחתי ואין שכנים או חברים קרובים שאפשר להיעזר בהם. אין על מי להישען כשהילדים חולים או בחופשות".

חושבים על חזרה לארץ?

"נושא החזרה לארץ עומד כל הזמן באוויר, אבל אנחנו נשארים כאן. טוב לי בניו יורק, החליפה פה תפורה בדיוק למידות שלי. לגבי הילדים, אין לי מושג. זה לא משהו שאפשר לדעת. הם מחוברים למשפחה בארץ, יש להם חברים בקיבוץ וחברים שהכירו בקייטנות בקיץ. מבחינתי, ההצלחה שלנו בתור הורים תהיה שהם יתגייסו לצבא או יתנדבו לשנת שירות, ואז יחזרו לארה"ב. או שלא יחזרו".

טלי פוקס מספרת שבתה מיקה (20) הודיעה לה יום בהיר אחד על רצונה להתגייס לצה"ל במסגרת גרעין צבר. "בהתחלה בעלי, שהוא אמריקני, לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. הוא פחד עליה והאשים אותי בהחלטה שלה, למרות שלא עודדתי אותה לכיוון הזה.

"אבל אחרי שהתגייסה הוא ואני הפכנו להיות התומכים הנלהבים ביותר בשירות בצה"ל. הוא לא מפסיק לדבר בשבחי תוכנית צבר והחוויה. מיקה שירתה כמדריכת חי"ר בצאלים, גם בתקופת צוק איתן. יש לה חבר ישראלי מקסים שנלחם בעזה ונפצע. היא היתה ידידה של שון כרמלי, החייל הבודד שנהרג. החוויה שלה היתה הכי עמוקה ומשמעותית שיכולה להיות. אני מאוד גאה בה. לפני כמה חודשים היא חזרה לניו יורק, בסתיו היא מתחילה לימודים בקולג'".

ואם היא תחליט לחיות בישראל?

"הלב של אבא שלה יישבר מגעגועים. אני אשמח בשבילה. גם אם היא היתה מכירה בחור שבדי ועוברת לשטוקהולם, לא הייתי מתאבלת. אם טוב לילדים שלי, טוב לי".

עתיד הילדים

בשנים האחרונות מתעורר בקרב המהגרים הישראלים רצון ליצור כוח קהילתי ישראלי משמעותי בתפוצות. "אני מאמין שנצליח להגיע לידי כך שיהיה ארגון חובק עולם", אומר רן מסטרמן, שהיגר לפני עשר שנים להמילטון, קנדה, בעקבות אשתו, נוירולוגית ילדים. מסטרמן הקים את הקמפיין הישראלי לגיוס כספים של הפדרציה היהודית בטורונטו וכיהן כדירקטור בוועד המנהל של הפדרציה. מסטרמן היה מיוזמיו של כנס מנהיגות ישראלית עולמית שנערך לפני כשלושה חודשים במרכז הבינתחומי בהרצליה. 

"כשאני מסתכל על הקהילה הישראלית אני מאוד חרד", הוא מוסיף. "לוקח להם שנים להבין שזהות ישראלית היא חשובה וצריך להשקיע בה, קודם כל עבור הילדים. השילוב בין חילוניות, ויתור על העברית ובחירה בבתי ספר ציבוריים לא יהודיים משמעו הפקרת הילדים. זה המתכון הבטוח להתבוללות.

"אני בוכה מכמות הילדים שאנחנו מאבדים כעם היהודי. ואני לא אדם דתי. אפילו מורים ישראלים לעברית, שמלמדים ילדי ישראלים בטורונטו, אומרים לי שלא אכפת להם אם הילדים שלהם יתחתנו עם לא יהודים. זה קורע לי את הלב, וזאת הסיבה שאני כל כך פעיל ומבקש לשנות. הקהילה הישראלית היא נכס, יש בה ערך עצום שצריך לטפח אותו. בכוחם של הישראלים לעורר את הקשר בין יהדות צפון אמריקה לישראל, ובקהילה בפני עצמה טמון כוח גדול". 

"ההתעוררות של הקהילות הישראליות היא בעצם נטילת האחריות על עתיד הילדים", אומר ארן היימן (46) מניו יורק, שהקים לפני שלוש שנים את "המועצה המקומית ניו יורק", בשיתוף הסוכנות היהודית, הפדרציה היהודית בניו יורק וקבוצת ישראלים מקומית, ומשמש כיו"ר שלה.

"מבחינתנו, שמירה על הזהות היהודית, חיזוק הזהות הישראלית או עידוד ישראלים לחזור לארץ הם ניצחונות. הדור השני מגמגם בישראליות שלו, ואנחנו מבינים שאי אפשר להסתמך רק על ההורים. ארגונים כמונו צריכים לפעול מול התא המשפחתי".

היימן יושב בבית קפה לא רחוק מהסנטרל פארק במנהטן, נוגס בתאווה בפרוסת עוגת פיסטוק וממהר להצהיר ששום מאפה בניו יורק לא משתווה לאלה שמציעה מאפייה ישראלית קטנה שנפתחה לפני כשנתיים ביוניון סקוור והפכה במהירות לסיפור הצלחה. הוא בניו יורק 16 שנים, עובד כעורך דין מצליח, נשוי לטל (במקור מפתח תקווה) ואב ללירי בת החצי שנה.

"נולדתי בארה"ב להורים ישראלים, שכל הזמן דיברו על החזרה לישראל. ואכן, כשהייתי בן 9 חזרנו. בגיל 30 חזרתי לניו יורק לסיבוב שני, ואז המשכתי את אותה המנטרה, שאני פה לכמה שנים וחוזר לישראל.

"אני מרגיש הרבה יותר ישראלי מאמריקני. אני מעורב יותר בישראל והייתי רוצה שילדיי יגדלו בישראל. בארה"ב הייתי מעורב בכמה עשרות ארגונים, כולם קשורים לישראל ולישראלים שגרים פה. העובדה שהתחתנתי עם טלי, שמהיום הראשון שלנו יחד אמרה שהיא מוכנה לגור בארה"ב אבל רק למספר שנים, חידדה אצלי את התובנות האלה. בשנה הבאה אנחנו חוזרים לארץ".

לגבש את הקהילה

מאות גופים ומסגרות פועלים במשך השנים בצפון אמריקה ומנסים לטפח קשר כזה או אחר בין הישראלים החיים בארה"ב, באמצעות אירועי חברה, תרבות וחינוך, לימודי עברית, פיתוח מנהיגות ועשייה למען ישראל. "אבל למרות שהגירה לארה"ב קיימת כבר עשרות שנים, מעולם לא היתה התארגנות כוללת, מחוף לחוף", אומר שגיא בלשה (42), מנכ"ל "המועצה הישראלית־אמריקנית" (IAC - Israeli American Council) - ארגון ללא מטרות רווח, שהפך לכוח משמעותי בזירה הישראלית והיהודית אמריקנית וחותר להיות ארגון הגג של הישראלים בארה"ב.

ה־IAC הוקם בשנת 2007 בלוס אנג'לס על ידי קבוצת אנשי עסקים ישראלים, בתמיכתו ובעידודו של חיים סבן. לפני שנתיים, בסיועם של ד"ר מרים ושלדון אדלסון (גילוי נאות: משפחת אדלסון היא בעלי החברה המחזיקה במניות "ישראל היום"; נ"ל), נפרצו הגבולות אל מעבר ללוס אנג'לס, לכל רחבי ארה"ב.

"הארגון מצליח להגיע לנתח משמעותי מאוד של הישראלים בארה"ב", אומר בלשה. "עד כה הוקמו סניפים שלו בבוסטון, ניו יורק, ניו ג'רזי, מיאמי, וושינגטון ולאס וגאס, והפעילויות שלנו מתקיימות ב־24 מדינות ובעשרות ערים בכל רחבי ארה"ב". לדבריו, כ־200 אלף איש לוקחים חלק באינספור הפעילויות של ארגון ACI. "50 אלף איש השתתפו בחמישה פסטיבלים לכבוד יום העצמאות. 15 אלף משפחות מקבלות בכל חודש, בחינם, ספרים בעברית. ב־33 קמפוסים בארה"ב אנחנו מציעים לסטודנטים פעילות, סמינרים ומפגשים בעברית בהקשר לזהות היהודית־ישראלית, מתוך כוונה לעודד אותם ליטול תפקידים פעילים בקהילה. בקיץ נפעיל מחנה קיץ כחול־לבן מסובסד, ויש עוד המון עשייה.

אירוע פסטיבל ישראל בלוס אנג'לס שמארגן IAC // צילום: IAC

"הישראלים־אמריקנים מהווים כעשרה אחוזים מיהדות ארה"ב, ויכולים לתרום משמעותית להובלת חזית פרו ישראלית חזקה. להיות כוח מוביל וקול משמעותי למען ישראל. אבל לשם כך אנחנו חייבים לגבש את הקהילה ולהביא לכך שדור הילדים והנכדים יהיה מחובר לזהות הישראלית והיהודית שלו, וגם מקושר ליהדות ארה"ב. אלו המטרות שלנו כארגון".

איך אתה מסביר את העובדה שעד לפני כמה שנים לא היתה התארגנות בסדר גודל כזה?

"ראשית, בגלל האופי הארעי של הקהילה הישראלית. חלק ניכר מהאנשים לא תיכננו להשתקע כאן לצמיתות. הם באו לשנתיים־שלוש ונשארו. זה יוצר פסיכולוגיה אחרת לגמרי, של זמניות. התופעה הזאת לא השתנתה עד היום. רק מעטים באים מתוך החלטה לחיות כאן לתמיד.

"בשנים הראשונות המהגרים מכנים את עצמם ישראלים ומתערבבים עם ישראלים כמוהם. הם בדרך כלל לא משתלבים בקהילה היהודית, מה גם שלחיות חיים יהודיים בארה"ב זה לא זול. כדי להיות חלק מבית כנסת, למעט חב"ד, נדרשת השקעה כספית, ושנת לימוד לשני ילדים בבית ספר יהודי עולה כ־50 אלף דולר, כמו ההכנסה השנתית הממוצעת בארה"ב.

"הישראלים מרגישים שהזהות היהודית שלהם איתנה. הם מדברים עברית וחוגגים את החגים. אבל כשהם נשארים בארה"ב, עוד שנה ועוד שנה, הם מתעוררים יום אחד ומבינים שהילדים כמעט אמריקנים לכל דבר, וכבר מאוחר מדי לשנות את המצב. גם ההורים התבגרו, עברו את גיל 45 או 50, וכבר קשה להם לחשוב על פרק חדש בישראל. בנקודה הזאת, כשמחלחלת ההבנה שהמשפחה עומדת להישאר באמריקה, מתעוררת פעמים רבות מוטיבציה להשקיע ביהדות ובחיבור לישראל. רק שאז זה כבר לא פשוט".

בלשה עבד בעבר באגף התקציבים באוצר ושימש כסמנכ"ל הכספים והפיתוח של בית התפוצות. לפני ארבע שנים עבר ללוס אנג'לס עם אשתו נטלי, ד"ר לחקר הסרטן, והתאומים שחף ואלה (היום בני 8), כדי שנטלי תעשה את הפוסט דוקטורט שלה במכון הטכנולוגי של קליפורניה.

בעבר קראו למהגרים לארה"ב "יורדים".

"היום זה כבר פחות כך. בשנים האחרונות מתחילים לראות בישראלים־אמריקנים נכס אסטרטגי. זאת תופעה חדשה, שנובעת מהבנת הפוטנציאל של הישראלים החיים בחו"ל עבור מדינת ישראל. ישראל היא מדינה חזקה, עם יותר ביטחון עצמי מבעבר, והיא כבר יכולה להסתכל על המהגרים האלה ולהגיד שיש בהם ערך רב. במיוחד כשמדובר בקהילה שרובה פרו־ישראלית, שירתה בצבא, מכירה את ישראל בכל רמ"ח איבריה, נושמת את ישראל ומוכנה להירתם למאבק בעדה". 

הילדים שלך מחוברים לישראליות שלהם?

"נסענו לוושינגטון בפסח, ולקראת הנסיעה הבן שלי שאל אותי, באנגלית, 'כמה נשיאים היו לנו?'. לרגע התבלבלתי, ואז התעשתתי ושאלתי אותו למה הוא מתכוון ב'לנו' - לישראל? והוא ענה, 'לא, נו, לארה"ב'. זה קצת המם אותי.

"אחר כך שאלתי אותו ואת אחותו מה הם מרגישים יותר, ישראלים או אמריקנים. הבן שלי אמר שהוא מרגיש חצי־חצי, והבת אמרה שהיא מרגישה יותר ישראלית. זה תואם ממצאי מחקרים שהראו שנשים שומרות יותר על הזיקה לתרבות ההורים מאשר גברים. וזה גם מראה שבאותה משפחה ילדים יכולים להיות שונים מאוד מבחינת הזהות שלהם".

עמק הסיליקון בכחול־לבן

סאניווייל, עיירה בעמק הסיליקון שבקליפורניה, היא אחד האזורים שבהם קיימת קהילה ישראלית גדולה, מה שמקל על יצירת זהות ישראלית. "אתה יכול לבחור פה עד כמה ישראלי אתה רוצה להיות, מאפס ועד מאה", מספר ניר קול (43), סגן נשיא בחברת ההייטק סאפ, שחי בארה"ב זה עשר שנים עם אשתו יפעת, מורה לעברית בגן חב"ד, ושלושת ילדיהם, בני 8 עד 14.

"בערים כמו סן פרנסיסקו או סן דייגו הישראלים פרושים על פני שטחים גדולים. פה בסאניווייל את פוגשת בפארק אחר הצהריים שבעים אימהות ואבות ישראלים. הרופאים שלנו ישראלים, הגנים ישראלים, אנחנו גולשים באתרים מקומיים ישראלים ושולחים את הילדים לתנועת נוער ישראלית.

"אנחנו באנו לשנתיים וכבר עשר שנים לא מצליחים לחזור. חצי מהחברים הישראלים שלנו אומרים שהם לא רוצים לחזור, אולי רק בפנסיה. החצי השני מנהל דיון אינסופי האם לחזור ומתי לחזור. אנחנו נמנים עם החצי השני, אומרים לכולם שנחזור, אבל זה לא קורה בינתיים. קשה לחזור. הלב אומר ישראל והראש אומר ארה"ב.

"מבחינה מקצועית מדובר בפיסגה, ללא כל ספק, וזה שיקול מרכזי. מבחינה כלכלית, יותר קל לנו פה. אם אני מעתיק את החיים שלנו לישראל, באותו מעמד מקצועי, אני יורד ברמת החיים. יש לי פה זמן למשפחה, אנחנו עושים טיולים שאפשר רק לחלום עליהם בארץ. האוכלוסייה איכותית, הפשע נמוך. הילדים לומדים בכיתות של 25-20 תלמידים.

"אבל פה אתה לא מרגיש באמת שייך. אתה חי עם חברים, בעוד שבישראל אתה חי גם עם משפחה. והילדים הם השיקול המרכזי. בישראל הילדים פי מאה יותר עצמאיים. פה אתה מסיע אותם לכל מקום, חייב לדעת בכל רגע נתון איפה הם, הרבה יותר מאשר בישראל, על כל בעיותיה הביטחוניות. אין כמעט דבר כזה שהם ירכבו על אופניים לחבר, יירדו לשחק כדורגל עם חברים או יתאמו עצמאית עם החברים שלהם.

"לקבוע מפגש עם ילדים אמריקנים זאת סאגה. ההורים שלהם פותחים יומנים ואומרים לך, בוא נקבע לעוד חודשיים, מהשעה 15:35 ועד השעה 17:15. ככה זה, אין בדל של ספונטניות. צריך להודיע מראש שהילדה לא אוהבת סלומון וכן אוהבת אורז, ובאמצע המפגש תקבל סמס שבו ישאלו אותך אם זה בסדר שהיא תאכל חביתה וסלט".

הילדים שלך ישראלים או אמריקנים? 

"גם וגם, עם נטייה ברורה לכיוון האמריקני. אמנם אנחנו משקיעים בעברית של הילדים, יש להם מורה פרטית פעם בשבוע ואנחנו מדברים איתם עברית, אבל השפה חומקת מהם. לפעמים אני צריך להסביר באנגלית למה אני מתכוון. לפעמים הם מתרגמים משפטים מאנגלית לעברית ויוצאים להם דברים מצחיקים כמו 'אתה יכול לתת לי נסיעה?', או 'אני יכול לקחת מקלחת?'.

"אני לא מרגיש שהזהות שלהם מבולבלת, אלא מגוונת. אנחנו מקפידים על כל החגים היהודיים, אבל הילדים רוצים לחגוג גם חגים של דתות אחרות. בסאניווייל יש אוכלוסיית מהגרים ענקית. בקבוצת הכדורגל של הבן שלי היו 14 ילדים מ־11 מדינות שונות. לכן אנחנו כל הזמן שקועים בתהליך של הדגשת הישראליות והיהדות שלהם.

"ברור לנו שאם נמשיך לחיות פה יהיה להם קשה לחזור. ואתה ישראלי, אתה רוצה להשאיר את הדלת הזאת פתוחה עבורם, לפחות כדי שתהיה להם אפשרות בחירה. הרבה חברים ישראלים שחזרו לארץ אמרו לנו שהשנתיים הראשונות בישראל היו מאוד קשות להם. לילדים פחות, הם מתאקלמים הרבה יותר מהר. אבל אחרי השנתיים הקשות, הם כבר אמרו שזה הצעד הכי חשוב שעשו. קודם כל בגלל תחושת השייכות, של כל המשפחה". 

"תתעוררו, מה קורה לכם?"

לטלי חנוכה בת ה־24 מניו יורק יש תאריך עלייה, ואין שום ספקות. שני הוריה ישראלים, שלאחר שירותם הצבאי נישאו ועברו לחיות באילינוי. "הכוונה שלהם היתה ללמוד באוניברסיטה, והם נשארו, עד היום. זרמו אל תוך החיים האמריקניים", היא מספרת בחיוך.

היא נולדה באילינוי וגדלה בשיקגו, ולאחר לימודיה באוניברסיטת אילינוי, עברה להתגורר עם הוריה בניו ג'רזי, שם משמשת אמה כמנהלת בית ספר דתי של בית כנסת רפורמי. "אנחנו משפחה שמאוד מחוברת ליהדות, ואני מחוברת גם לישראליות.

"בכל ביקור שלי בישראל עם המשפחה הרגשתי יותר ויותר ישראלית. בגיל 16 ביקרתי בישראל לבד, זה היה בקיץ של שנת 2006, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה. התגוררתי בחיפה, אצל המשפחה, ואחרי שכל השנים שמעתי על המצב הביטחוני, פתאום חוויתי אותו. במשך שבועיים וחצי נכנסתי ויצאתי מהמקלט.

"כשהגיע הזמן לחזור, עליתי על מטוס והרגשתי שאני נוטשת את המדינה שלי. לא הייתי מסוגלת לחיות עם העובדה שרק בזכות זה שאני חיה בארה"ב יש לי את האפשרות לסובב את הגב ולעזוב. להשאיר מאחור אנשים בגילי שנלחמים על המדינה, שכל חיי ברור לי שהיא המולדת שלי. 

"חזרתי לארה"ב בתחושה שאין משמעות למה שמתרחש בה, בזמן שבישראל הייתי מחוברת להתרחשויות כל רגע, בכל נפשי. בישראל הרגשתי שלמה, ובארה"ב הרגשתי שלושת רבעי אדם.

"כשמצאו את הגופות של שלושת הנערים בקיץ האחרון, זה היה עבורי יום נורא. בכיתי בהיסטריה, רציתי להקיא. לא האמנתי שזה קרה. יצאתי מהדירה שלי במנהטן, הלכתי ברחוב, והרגשתי שאף אחד מסביב לא יודע ולא אכפת לו. האנשים לא חווים את מה שאני חווה, אין להם מושג.

"בערב טסתי לישראל, נסיעה שהיתה מתוכננת מראש. הגעתי לישראל, וזה היכה בי, כמה כולם בטלטלה בדיוק כמוני, כולם עטופים באבל הזה על הנערים, כולם שותפים".

כיהודייה וישראלית חווית פעם יחס עוין?

"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה גיליתי הרבה אנטישמיות ואנטי־ישראליות. זה הדהים אותי. לא הצלחתי להבין מאיפה נובעת העוינות. יום אחד הגיעה לקמפוס בחורה ישראלית מטעם ארגון אנרכיסטי, שהשתמטה משירות צבאי. היא עמדה מול הסטודנטים ואמרה דברים איומים על צה"ל ועל המדינה. הכל היה נטול הקשר ומעוות. זה הרתיח אותי. אמרתי לעצמי, איפה אני ואיפה הבחורה הזאת, שמעזה לדבר ככה על ישראל".

וזה מה שהביא אותך להחלטה לעלות לישראל?

"אני לא עולה לישראל כדי לברוח מאנטישמיות ומאנטי־ישראליות. האירועים האלה רק חידדו לי את הזהות הישראלית החזקה שלי וגרמו לי להפוך מאוד מעורבת בשתדלנות למען ישראל".

היא תעלה לישראל בעזרת "נפש בנפש", ובינתיים עובדת בארגון "Stand With Us", שמטרתו לפעול להצגה הוגנת ואוהדת של ישראל ברחבי העולם, בקמפוסים ובאמצעי התקשורת.

"זאת פעילות כל כך חשובה", היא מספרת בהתרגשות. "אתמול הייתי במיאמי ונפגשתי עם חברי תנועה יהודית אורתודוקסית מודרנית, חלקם ילדי ישראלים שהיגרו לארה"ב. הצגתי בפניהם את ישראל וגיליתי שהם לא יודעים עליה כלום. אפילו לא פרטים בסיסיים, למשל על מלחמות ישראל, על ההתנתקות. אמרתי לעצמי, אלוהים, הם יגיעו לקמפוסים, ישמעו תעמולה אנטי־ישראלית ולא יהיה להם מושג מה לענות. הם אפילו עלולים להיות מושפעים ממנה. זה איום ונורא בעיניי.

"רציתי לצעוק להם, תתעוררו, ומהר. מה קורה לכם? איך אתם לא מחוברים לשורשים שלכם? איך אתם לא יודעים כלום על המולדת שלכם? אם אנחנו לא נדע להגן על עצמנו ולהעמיד דברים על דיוקם, מי יעשה את זה עבורנו?"

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו