הימשכות ההסכמים הקואליציוניים וחלוקת התיקים בליכוד עד לרגע האחרון, מריטת העצבים הכללית במערכת הפוליטית והעובדה כי הממשלה תישען בינתיים לפחות על קואליציה של 61 ח"כים בלבד, השכיחו את העובדה הפעוטה שהיו כאן בחירות לפני כמעט חודשיים.
שהעם אמר את דברו בקול רם וצלול. ושכל מרקחת פוליטית אחרת שעלולה להתפתח בשל הרוב הזעום של הקואליציה, אינה אלא גניבת דעת מעמדתו הנחרצת של העם היושב בציון כפי שבאה לידי ביטוי ביום הבוחר.
מדובר בתופעה שרבים וטובים עסקו בה, אולם למעט כמה ניסיונות, רובם כושלים, לטפל בה, איש עדיין לא פיצח את השיטה כיצד להביא את רצון העם לכדי מימוש במבנה המערכת הפוליטית והממשלתית.
תוצאות הבחירות ומה שאירע לאחר מכן, בעיקר בריחתו המפתיעה של אביגדור ליברמן ממחנה הימין לאופוזיציה משמאל, על ששת המנדטים שנתנו בו את אמונם, מחדדות את הצורך בשינוי דחוף של השיטה.
אם פחות מחודשיים אחרי הבחירות, שבהן נקבע כי הדרך שאותה הוא מייצג נכשלה כישלון חרוץ, עומד יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג ומכריז כי ביכולתו להרכיב ממשלה בכנסת הנוכחית, משהו פה רקוב. אם מצב כזה אכן אפשרי - בשביל מה היו הבחירות?
מאז כיהנו בישראל ממשלות שנשענו על 61 מנדטים עברו שנים רבות. המערכת הפוליטית הסתאבה מאז, הושחתה. מורדים צצו במפלגות השונות כפטריות אחר הגשם, סיעות התפלגו ותופעת הכלנתריזם - המעבר בין סיעה לסיעה - שנחשבה בעבר מעשה בזוי, הפכה שגרתית.
אחת משיאניות הז'אנר אף היתה בבחירות האחרונות מועמדת לראשות הממשלה ברוטציה. לכן קשה לדעת כיצד עניין זה יכול לעבוד בכנסת 2015.
ביום רביעי, במהלך ההצבעות על הסתייגויות האופוזיציה לחוק להרחבת מספר השרים, קמו ממושביהם במליאה בנימין נתניהו ומשה כחלון ופסעו לאיטם לירכתי האולם לשיחה צפופה. זאב אלקין שראה את הנעשה ממקומו צעק על השניים לשוב למקומם. "אנחנו פה קרוב", אמר לו נתניהו. "לא!" גער אלקין, "תחזרו!"
הצעקה האחרונה נאמרה ברגע של דממה באולם המליאה, וקולו של אלקין הידהד היטב בחלל. נתניהו וכחלון נאלצו לפרק את הישיבה המאולתרת וחזרו נזופים משהו לכיסאותיהם. אולם המליאה היה מלא לגמרי. 120 ח"כים נכחו בו. זה היה הרגע שמסמל בעיני רבים את רגע ההפנמה של משמעותה של קואליציית 61.
מראש הממשלה ועד אחרון הח"כים מרותקים למקומם. אין יוצא ואין בא. אין הפסקת סיגריה ואפשר לשכוח מנסיעות לחו"ל. זה הפוך לגמרי ממה שהתרגלו חברי הכנסת בשנים האחרונות, אבל אולי בעצם זו הדרך היחידה לגרום להם לעבוד.
המעברים בין הממשלות הם הזדמנות טובה, או רעה - תלוי בעיני המתבונן, לראות את הפוליטיקאים מבצעים פליק פלאקים מרהיבים, לפנים ולאחור, ומשנים את עמדתם באחת בלי מצמוץ ובלי היסוס. דבר אחד לא משתנה: הפאתוס וטון הדיבור הנחרץ והנחוש.
חברי הכנסת שזעקו השבוע כיצד מעיזה הממשלה לשנות חוק יסוד בהליך מזורז ובהוראת שעה אחרי דיונים של יומיים בלבד, היו אלה שדרשו רק לפני שנתיים לשנות את אותו החוק בדיוק בתוך 24 שעות. מיקי לוי מיש עתיד ביקש את זכות הדיבור בוועדה המיוחדת שקמה בכנסת לקידום החוק להגדלת מספר השרים, והטיח האשמות בראש הממשלה ובקואליציה על ההליך החפוז שבו הם מבקשים לשנות את החוק, שמדובר כאמור בחוק יסוד.
"זה חוק שדורש בחינה מדוקדקת ויש לדון בכל ההשלכות לפני שמשנים את החוק", קרא. חברתו לסיעה יעל גרמן חיזקה את דבריו בקריאות ביניים נמרצות. אלקין, שניהל את הוועדה, לא יכול היה להסתיר את חיוכו. "אתם דרשתם לפני שנתיים לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי להגביל את מספר השרים בתוך יום. איך אז לא חששתם לשינוי חוק יסוד ללא דיון מעמיק?"
לוי, גרמן וחבריהם מייצגים נאמנה את עמדתו של הבוס יאיר לפיד. בשבועות האחרונים יוצא לפיד בשצף קצף נגד הגדלת שרי הממשלה ל־20. מאז הבחירות כתב לא פחות מ־9 פוסטים שונים בפייסבוק שעסקו בנושא.
הוא מדבר על עלויות של מיליונים ("תאמינו לי אני יודע, הייתי שר האוצר"), ותובע כי מספר השרים יעמוד על 18. בממשלה שבה כיהן לפיד היו 22 שרים. בממשלה הנוכחית יש שניים פחות. כלומר, בשורה התחתונה, הממשלה הזו חסכה כמה מיליוני שקלים לעומת הממשלה הבזבזנית שבה ישב לפיד. לפחות לכתוב פוסטים בפייסבוק זה בחינם.
העליבות של האופוזיציה
איתן כבל, שהבטיח אחרי הבחירות חריש עמוק לבדוק כיצד נכשל השמאל בבחירות (טיפ: בעיקר בגלל תמיכתם הגלויה בוויתורים ובנסיגות), זנח את ניסיונותיו לעת עתה לאור ההזדמנות הפוליטית שנקרתה בדרכו עם קואליציית ה־61, וקרא כשהוא חדור רוח קרב: "ברוכים הבאים לגיהינום - זו קבלת הפנים שבה יתקבלו נתניהו וממשלתו החדשה בכנסת".
ועל מה זועם כבל? "אין תפקיד מיותר יותר מסגן שר שמתחרה במיותרות של שר בלי תיק, והפעם ממשלת נתניהו החדשה תהיה מלאה במיותרים", אמר כבל. כבל יודע כנראה מה הוא אומר. פרט מעניין בביוגרפיה שלו מספר כי כבל כיהן פעם אחת בחייו כשר בממשלת ישראל. זה היה בממשלת אולמרט ב־2006. תפקידו של כבל: שר בלי תיק.
אם כבל ימשיך לנהל את ענייני האופוזיציה כיו"ר סיעת העבודה בכנסת, בקואליציה יכולים להיות רגועים יחסית. אחרי שהכריז על גיהינום, על "עוצר יציאות" לחברי הכנסת ועל כך שלא יאשר קיזוזים בשום מקרה, הקרב הראשון של האופוזיציה, שהיה אמור להיות סמל לעוצמתה, הסתיים בעליבות מביישת.
בקואליציה נערכו לקרב בלימה - לדיונים של 48 שעות ברציפות שבהם אין יוצא ואין בא מאולם המליאה. יולי אדלשטיין התבקש להודיע לכנסת על כינון הממשלה רק בשעות הערב על מנת לאפשר את קיום ההשבעה ביום שני, וזאת מתוך הערכה כי הדיונים וההצבעות על חוק הרחבת הממשלה יתארכו בידי דוברי האופוזיציה עד יום רביעי אחר חצות, ואולי אף יזלגו ליום חמישי.
אבל מהר מאוד התברר כי מעבר להכרזות פומפוזיות לחברי האופוזיציה הוותיקים אין באמת כוח להילחם. בתוך שלוש שעות הסתיימה ההצבעה האחרונה על החוק, והח"כים התפזרו לבתיהם שמחים וטובי לב.
זאב אלקין, שניהל את הקרב מצד הקואליציה, נשם לרווחה. "אם הסיטואציה היתה הפוכה והדבר היה תלוי בי", אמר, "חוק הרחבת הממשלה לא היה עובר עד למועד האחרון להשבעת הממשלה ביום שני".
אגב התנגדות חברי העבודה לחוק להרחבת הממשלה - בשנת 2009 ישבה מפלגת העבודה בממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, שבה כיהנו 30 שרים. גם הרצוג היה שר באותה ממשלה. אם הוא וחבריו מתקשים להבין מדוע לא יצא הציבור לרחובות בהפגנה נגד הגדלת השרים ל־20, אולי זו הסיבה.
הנקמנות של ליברמן
גם הפורש הטרי ממחנה הימין, אביגדור ליברמן, יצא נגד ריבוי השרים. אחרי שישב בממשלת 24 השרים של אולמרט, 30 השרים של נתניהו ו־22 השרים בממשלה היוצאת, גם הוא מתקשה לקבל את הבזבוז הכרוך ב־20 שרים בממשלה הנוכחית.
אלא שאחת הסיבות שלממשלה יש 20 שרים היא ליברמן עצמו. במהלך חודש שלם של מו"מ קואליציוני דרש ליברמן למנות שני שרים ממפלגתו; את עצמו לשר החוץ ואת סופה לנדבר לשרת הקליטה.
דרישה לשני שרים עבור מפלגה של 6 מנדטים קובעת מפתח תיקים שמשמעותו 22 שרים בממשלה של 67 חברים. ליברמן פרש ואיתו 2 השרים המיועדים - נותרו 20.
ליברמן לא הצליח לספק הסברים ראויים לשאלה מדוע החליט ליטול את 6 המנדטים שקיבלה מפלגתו, רובם ככולם מבוחרי ימין, ולהימלט איתם למחוזות השמאל באופוזיציה. גם המתקפות האחרונות נגד הממשלה היוצאות מפיו נשמעות מפותלות ולא ממוקדות.
הרי גם לשיטתם של מליצי היושר הגדולים של ליברמן, סיבת פרישתו היא שיקול פוליטי קר - כלומר - בעוד מפלגתו שוקעת לאיטה עד כדי הערכה ודאית להיעלמות מוחלטת בבחירות הבאות, עמדו בפני ליברמן שתי אפשרויות כדי לנסות בשארית כוחותיו להציל את המצב: כשר החוץ או כח"כ קולני מהאופוזיציה. הוא בחר באופוזיציה.
לא מדיניות ולא ביקורת הינחו אותו. הוא הרי ישב בשתי ממשלות בראשות נתניהו, עם החרדים ובלעדיהם, בלי מיטוט חמאס ובלי חוק הגיור, אלא יצר הישרדות בסיסית. התיאוריה השנייה, והסבירה יותר, היא כי יצר נקמנות טהור וחסר עכבות הוא שהוביל את מהלכיו של ליברמן.
עכשיו מנסה שר החוץ לשעבר, שכל העולם היה למרגלותיו בתפקידו הרם, לפלס את דרכו לפיסגה דרך כותרות ענק והצהרות תוקפניות במדורי הברנז'ה. אין ספק כי אתרי האינטרנט העוסקים בביקורת התקשורת יהיו עמוסים בתקופה הקרובה, עם החלטתו של ליברמן לצאת במתקפה חזיתית נגד עיתונאים שהעזו לבקרו.
הנזק של לבני
בעוד כולם חיפשו השבוע את הסדקים בקואליציה, את השר הלא מרוצה שיטרפד את השבעת הממשלה או את הח"כ הממורמר שיחריב את העסק מבפנים, התזוזות הטקטוניות מתרחשות דווקא באופוזיציה.
אחרי שהחרימה את ישיבת הסיעה הראשונה ודרשה לפרק את הברית עם ציפי לבני, רשמה שלי יחימוביץ' ניצחון קטן, ייתכן שראשון בסידרה, כשבישיבת הסיעה השבוע דיבר רק הרצוג.
בעוד יו"ר המפלגה דורש לשמור על הברית, שכבר הפכה גרוטסקית משהו, בינו לבין לבני, במפלגת העבודה גוברים הקולות לשחרר את חברי התנועה לחופשי. הבחירות נגמרו, הם אומרים, הגיע הזמן להיפרד לשלום.
בעוד הרצוג שוקל להקדים את הפריימריז לראשות המפלגה על מנת לתפוס את יתר המועמדים לא מוכנים, הולך ומתגבש ציר חדש־ישן בשורות העבודה, בין שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ. יחימוביץ' הגיעה למפלגת העבודה בזמנו של פרץ כיו"ר, והיה נדמה כי את הקשר הזה ילוו לאורך הזמן פרחים ושושנים. אבל מהר מאוד החליטו השניים להתגרש עד כדי איבה אמיתית. השיא היה כשעמיר פרץ פרש מהעבודה בהנהגת יחימוביץ' והצטרף לתנועה בראשות לבני.
אבל בשבועות האחרונים היונים שבו לפרוח בקשר בין השניים. במקרה שיוכרזו פריימריז, בין שעכשיו ובין שבעוד שנה, ובמקרה שפרץ יחליט לא להתמודד בעצמו, רוב הסיכויים שיתמוך במועמדותה של יחימוביץ'. עם לבני הוא כבר סיים את הקשר מזמן, מאז גילה שניסתה להדיר אותו מרשימת המחנה הציוני לכנסת.
נתניהו הכריז השבוע כי בכוונתו להרחיב את הקואליציה. ההערכה היא כי לפחות בחודשים הקרובים הדבר לא אפשרי. העבודה חזק באופוזיציה, כמוה גם יש עתיד וגם ליברמן שלא עושה סימנים של התקרבות; אם כבר ההפך הוא הנכון.
אבל בעוד כמה חודשים עשויים להתרחש כמה שינויים. אחרי שיעשה את הסיבוב נגד החרדים, כשחוק הגיוס ישונה בכנסת ויוסרו ממנו הסנקציות הפליליות, ואחרי שגם התקציב יעבור, לא אמורה להיות ליאיר לפיד מניעה להיכנס לממשלה.
גם ההערכות לגבי הרצוג לא השתנו: כלומר, האיש משתוקק להיכנס פנימה ורק מחכה להזדמנות לעשות זאת. אם יקדים את הפריימריז וייבחר שוב, סיכוי טוב שינצל את הניצחון לכניסה לממשלה. זו ההנחה של כמה בכירים בעבודה. תקוותם היא שעד אז תושלם סופית תוכנית ההתנתקות מלבני והעבודה תוכל להיכנס בלעדיה.
העובדה שלבני עדיין חלק ממפלגת העבודה היא הסיבה העיקרית שמנעה את כניסתם לקואליציה עוד בתקופת המגעים הקואליציוניים. אם נתניהו יחליט להחליף את הבית היהודי במפלגת העבודה, יהיה זה הפיתוי המושלם להרצוג. איך אחרת יוכל להסביר את עמידתו מנגד כשיש לו הזדמנות להזיז את הימין מקבלת ההחלטות ואת איילת שקד מתיק המשפטים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו