"בכל פעם שאני דואג ליפול/ מתקשר הטלפון ומספר לי/ שהוא שמע את השיר שלי ובכה/ ואני מתרומם./ אין אלוהים/ יש בני אדם/ ובמעשיהם/ ובמילותיהם/ הם עוטפים אותך בטלית"
כך נפתח ספר חדש, דק וחזק, הנושא את שם יוצרו "גבריאל בלחסן". אוסף מילים, פרוזה ושירים, מעט צילומים והרבה ציורים שיצר בלחסן. 112 עמודים עמוסי כאב, סערת נפש, מחלה, כעס על אלוהים ועל בני אדם, ייאוש וחוסר אונים. אך גם, פה ושם, רגעים של אהבה, חמלה, אמונה, תשוקה ואולי אפילו תקווה. 112 עמודים אפורים של מאבק בין השחור והלבן בעיצוב דור כהן ובהפקת חברת התקליטים "התו השמיני" שהוציאה את אלבומיו של בלחסן.
גבריאל מת באוגוסט 2013. בן 37 היה במותו. למרות שאף פעם לא זכה בהצלחה מסחרית גדולה או בהכרה רחבה, הפך עוד בחייו לדמות מיתית בתרבות הישראלית העכשווית. מאז מותו, המודעות לעומק היצירה שלו ולגדולתה רק הולכת ומעמיקה. האיש הזה, שכאב וסבל כל כך בעולם הזה, הופך לאגדה.
"זהו יומי האחרון"
ב־2010, 15 שנים אחרי שהקים את להקת "אלג'יר" עם שותפו אביב גדג' ואחרי שלושה אלבומי סולו חושפניים, הוציא בלחסן את המאסטרפיס שלו: האלבום "עתיד". אחרי השיא הזה באו עוד לא מעט יצירות יפות וסרט מטלטל שתיעד את חייו "גם כשעיניי פקוחות". אבל ב־20 באוגוסט 2013 המחלה ניצחה.
כארבעה חודשים אחרי מותו יצא אלבום הקלטות גנוזות שלו, שהקליט ביחד עם אחיו ידידיה, "חייך עכשיו". במועדון הבארבי בתל אביב התקיים מופע מיוחד לזכרו עם חבריו ואוהביו, בהם אביב גדג', אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, יוסי בבליקי, יהוא ירון, מיכה שטרית, עמיר לב, ערן צור, שולי רנד, רונה קינן ובראשם חברו של בלחסן, רון בונקר, שהיה אחראי על ההפקה המוסיקלית. מאז התקיימו עוד אירועים לזכרו, ונדמה שזוהי רק ההתחלה. גבריאל בלחסן האיש הפרטי הופך גם לסמל. שכן הסיפור הכואב של בלחסן אינו רק גדולתו כיוצר אלא גם הגבורה בהתמודדות עם המאניה דיפרסיה. שנים של מאבק במחלת נפש שבתוכה הצליח לבטא את עצמו בשירים נפלאים.
בספר, כמו בכל אלבומיו, מתועדים חיים רצופי אשפוזים, התמכרויות, ניסיונות התאבדות, התמודדות עם שאלות קיומיות, דיכאון ורצון לוותר ולעזוב את הכל. היו גם רגעים טובים, כמו כשקיבל את פרס אקו"ם בקטגוריית עידוד היצירה, בהופעות המעטות המוצלחות, ובעצם היכולת ליצור ולהקליט, למצוא ביצירה איזושהי נחמה.
הספר הוא רק חלק מהסיפור השלם. צריך לשמוע גם את המוסיקה של בלחסן כדי להבין את סיפורו, כדי להרגיש אותו. וכך מסתיים הספר:
"ואין שום דבר שיכול לעצור את המוות/ הכיסא עומד ועליו אני מוטל,/ מחכה לזריחה הגדולה/ בלי משיחים, בלי אלוהים מכוון/ בלי מחיאות כפיים./ ככה בשקט בשקט/ מזדחל לו לאיטו נקלע בנשמה/ ושוכב שם בשקט/ לישון/ שנת תינוק./ פעמונים ברוח, זהו יומי האחרון".