השאלה הראשונה שחלפה במוחי כשצפיתי ב"להרוג את ישו" היתה מדוע הסידרה מתויגת תחת הכותרת "תעודה". הגישה לסרט, שנעשה על פי ספרם הפופולרי מאוד (בעל אותו שם) של שדרן פוקס ביל או'ריילי וההיסטוריון מרטין דגארד (אח לסידרה המצליחה "להרוג את - "לינקולן, קנדי, פטון), היא לא תיעודית, לא מדעית ולא היסטורית. הגישה לנושא היא גישה דתית־נוצרית טהורה. יתרה מזו, זו גישה נוצרית שמרנית, שפשוט מעבירה למסך את הברית החדשה (חלקים ממנה) באופן פשטני, על הניסים ועל הנפלאות שחולל ישו - גירוש שדים, ריפוי צרעת ועוד, ללא ביקורת, ללא סימן שאלה וללא ניסיון להציג מקור בר סמכא - למעט כתבי הקודש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בדרך הטבע, הגישה הנוצרית השמרנית היא אנטישמית. אלפיים שנה נרדפו היהודים ונרצחו במצוות הכנסייה "מכיוון שהרגו את המשיח (ישו)". יוצרי המיני־סידרה טורחים להדגיש בכל הזדמנות הנקרית בדרכם את אשמתם של היהודים במותו של ישו. הנבלים הגדולים אליבא ד"להרוג את ישו", אלה שמתעוררים בבוקר ובליבם תשוקה בוערת אחת: לחסל את המשיח, הם הכהן הגדול קייפא, אשתו ובתו של הורדוס אנטיפס, הרודיה ושלומית, והסנהדרין. יהודים כולם.
פונטיוס פילאטוס (סטיבן מויה) לא רוצה לצלוב את ישו. הוא רוצה להסתפק בהצלפות; אבל קייפא (רופוס סיוול) לוחץ עליו: "תגמור את זה. שמותו של אחד יבוא במקום מותם של רבים". ופונטיוס פילאטוס, בחוסר רצון בולט, נכנע - כדי לשמור על שקט ביהודה. לכאורה, הסידרה אמורה להאיר את המהלכים הפוליטיים וההיסטוריים של ימי בית שני, שהביאו לצליבתו של ישו; לחשוף את הקונספירציה שמאחורי ההוצאה להורג. דבר מזה לא קורה. "הקונספירציה" נראית ממרחק קילומטרים: ההנהגה הדתית היהודית חוששת שהמטיף הצעיר מנצרת יפגע בכוחה - והיא מתמרנת את הנציב העליון הרומי להרוג אותו. סוף פסוק.
זה די מוזר, משום שאנחנו צופים בהפקה יקרה ומושקעת בעליל, שצולמה במרוקו עם קאסט של שחקנים מצוינים, כולל קלסי גרמר ("פרייזר") בתפקיד מגוחך של המלך הורדוס הגדול, יוסוף סוויד ודן מור "שלנו". הסידרה הוקרנה לראשונה בארה"ב רק לפני כחודש ימים. זה אינו משתקף בתוצאה הסופית: הסרט ארוך ומשעמם ונראה כאילו צולם בקצב של שנות ה־60 (תחשבו על "בן חור" בלי מירוץ המרכבות, לדוגמה). טכניקות הצילום והעריכה הדיגיטלית העכשוויות באות לידי ביטוי מצומצם רק בקטעי העינויים הגרפיים של ישו. התלבושות הפורמליות והכובעים המשונים מגוחכים. כמו שכתב מבקר ה"ניו יורק טיימס", ניל גנזלינגר, "נראה כאילו מאמץ יותר גדול הושקע בתכשיטים ובכובעים, מאשר בסיפור עצמו".
בשנות ה־70 צולם בים המלח המחזמר "ישו כוכב עליון", בתקציב שמן הסתם היה חלקיק מהתקציב של "להרוג את ישו". התפאורה לא היתה ירושלים ד'מרוקו, אלא פיגום בן כמה קומות. ובכל זאת, ואף על פי שמדובר במחזמר, הסיפור המדהים של ישו סופר ביתר עוצמה, ביתר שכנוע וביתר אמינות. מספיק להשוות בין סצנת ההתאבדות של יהודה איש קריות כאן ושם.
מה שמביא אותנו לקו־דה־גראס: האאז סלימן, השחקן הלבנוני־אמריקני שמגלם את ישו, חסר את הכריזמה הדרושה, שתסביר איך הצליח הנגר מנצרת לסחוף אחריו את העולם, עד ימינו. הנעליים, כנראה, גדולות עליו (ובעצם, על מי לא?).