לנויה קולנגי יש מטבח צעצוע ורוד עם סירים ומחבתות, ותיבת איפור עם אודם, ולק, ושרשראות. ויש לה גם גביע כסף קטן, שקיבלה לאחרונה מבן הזוג של אמא, כשנגמלה מהמוצץ. היא כבר ילדה גדולה, נויה, בת 3.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על הקיר בחדרה, מול המיטה, תלויה תמונה גדולה אחת. קולאז' גדול על בד קנבס, מלא בתמונות של אבא איציק, שנמצא בשמיים. גם אמא גילת מצולמת איתו, ושניהם מחבקים את נויה, שהיתה תינוקת, כי רק אז אבא היה בחיים. כשהיא קופצת על כיסא הנדנדה הלבן שבחדר, היא יודעת להגיד שאת זה אבא הכין לה. בעוד רגע היא כבר תרוץ למטבח הצעצוע כדי להגיש לי ירקות בצלחת, ותוציא לק דמיוני, שאותו תמרח לי על הציפורניים.
גילת יושבת בצד ומחייכת. היא מנסה לגעור בנויה שצריך כבר לישון, אבל לא באמת מסוגלת לגעור בה. כל כך טוב לה לראות אותה מחייכת עכשיו. גם לי.
הסלפי האחרון, עם איציק ז"ל, בטיסה לבורגס. "אמרתי לנויה שאבא בשמיים, שומר עלינו"
את גילת ונויה פגשתי לפני שלוש שנים. זה היה חודש אחרי שאיציק, בעלה של גילת, נהרג בפיגוע התופת בבורגס, ב־18 ביולי 2012. הם היו ארבעה חברים שנסעו לחופשה. גילת ואיציק קולנגי, נטלי ואמיר מנשה. רק הנשים חזרו הביתה, לשני תינוקות שיגדלו בלי אבא, והרבה שאלות על איך ממשיכים.
נויה הייתה אז תינוקת בת כמה חודשים, עם סרט לבן על הראש ועיניים בורקות. גילת נפצעה קשה בפיגוע. השמיעה שלה נפגעה, וגם הראייה בעין ימין. גופה התמלא ברסיסים. מוקפת בבני משפחה ובחברים היא ישבה וסיפרה על איציק שלה, זה שלא הכרתי מעולם, אבל למדתי להכיר דרכם. איציק המצחיק, שאהב לעשות על האש עם החבר'ה, שעשה הכןל בגדול, שתמיד היתה לו בדיחה טובה בקנה. וגם איציק האבא הנהדר, שגילת הגדירה אותו "גם אמא וגם אבא".
גילת של היום, בת 30, מקפידה לחייך. כבר שנה ושבעה חודשים שהיא גרה עם בן הזוג עידו, גם הוא בן 30, חבר שגם איציק הכיר. היא חזרה לעבודה בחברת הביטוח מגדל. מגדלת את נויה וגאה בה.
"אני חושבת שבמקום מסוים, שמתי בקופסה בלב את כל מה שקשור לאיציק, וזה לעולם לא יימחק. אבל התחלתי פרק חדש בחיים שלי. בית חדש, זוגיות חדשה. ונויה ילדה טובה, מקסימה, וכן, אני מפנקת אותה לפעמים יותר מדי".
• • •
גילת ואיציק הכירו כשהיו בני 16. בגיל 20 התחילו לצאת. אחרי ארבע שנות חברות התחתנו ועברו לבית שקנו במרכז פתח תקווה. הוא עבד כיועץ התקנות באלקטרה, היא עבדה במגדל. כשהחליטו לנסוע לחופשה בבורגס, חשבו שוב ושוב איך נויה תגיב, ואם הם לא יתגעגעו. אחר כך אמרו לעצמם, זה רק לכמה ימים. נויה נשארה אצל ההורים, וגילת ואיציק עלו על המטוס לבולגריה.
לפני הנחיתה הם עוד הספיקו להצטלם במטוס עם נטלי ואמיר, מחייכים. איציק צילם את הנשים יורדות בכבש המטוס. המזוודה של גילת ואיציק היתה בין האחרונות להגיע למסוע, ולכן הם הגיעו כמעט אחרונים לאוטובוס מספר 2 בטרמינל, שהיה אמור להסיע אותם למלון. גילת עמדה על מדרגות האוטובוס כשהמחבל הוציא לאיציק את המזוודה מתא המטען, ואז החזיר אותה. היא ונטלי כמעט נכנסו לאוטובוס כשאמיר ואיציק סידרו לעוד רגע את המזוודות. ואז היה הפיצוץ.
איציק ואמיר נהרגו במקום. הם היו בני 28 במותם. איתם נהרגו גם מאור הרוש ואליאור פרייס, חברי ילדות בני 26 מעכו, וכוכבה שריקי, בת 42 מראשון לציון.
גילת ונטלי אושפזו בבתי חולים בבולגריה, וכעבור יממה הועברו לבתי חולים בארץ. הן לא ידעו מה עלה בגורל בעליהן.
הפיגוע בבורגס, ב־18 ביולי 2012. "אמרתי להם כל הזמן, 'איציק מת, אני יודעת, תגידו לי את זה'. אבל ידעתי, לא הייתי צריכה שהם יגידו לי" // צילום: אי.אף.פי
גילת היתה בבילינסון בבוקר יום שישי, כשהודיעו לה. בעיניים דומעות סיפרה לי אז: "התעוררתי וראיתי את השמיכה עם הסמל של בילינסון, ורק אז ידעתי שאני בסדר ושאני בארץ. אמרתי להם כל הזמן, 'איציק מת, אני יודעת, תגידו לי את זה'. אבל ידעתי, לא הייתי צריכה שהם יגידו לי".
בגלל מצבה הרפואי, היא לא הצליחה להשתתף בהלוויה. רק אחרי 11 יום שוחררה מבית החולים, בודדה, חבולה, כואבת, עם תינוקת בת ארבעה חודשים, שאיבדה את אבא עוד לפני שלמדה בכלל להגות את שמו.
"בשנה הראשונה הייתי שואלת את עצמי מלא שאלות", היא מתכרבלת בשמיכה על הספה. "מה עושים, איפה איציק, הרי הוא היה יד ימיני בכל דבר אפשרי. היה עוזר לי בהכןול, הכל. לחתל, לקלח, להלביש, לקחת לחוג שחייה, את זה הוא עוד הספיק לעשות עם נויה. ואז את מוצאת את עצמך בלי יד ימינך, ומתחילה לנסות להבין איך עושים את זה בכלל.
"כעסתי. חשבתי לעצמי, את בת 27, עם ילדה בת ארבעה חודשים, יש לך מלא שאלות, ואף אחד לא יודע מה לענות לך. לא ידעתי איך עושים את זה לבד, איך מסתדרים. החברים והמשפחה לא עזבו אותי לשנייה. עשו תורנויות מי יישאר לישון איתי בלילות.
"נויה היתה ילדה עצובה. ראית את זה בעיניים שלה. אנשים פשוט אמרו לי שאני משדרת לה עצב. אז לקחתי על עצמי משימה, ועשיתי מהפך. הבנתי שאיציק השאיר לי מזכרת, שזה הדבר הכי גדול שיכולתי לבקש.
"הבנתי שלידה אני צריכה לשדר משהו אחר. שמחה. החלטתי להרים את הראש ולהגיד שאני לא רוצה עוד להיות עצובה ולגרום לה להיות עצובה כל החיים.
"זאת היתה ההתחלה, ומעבר לזה את זורמת עם החיים. אז בסיטואציות מסוימות קשה, אם זה בחגים, או בימי הולדת. את לבד עם הילדה שלך בשולחן המשפחתי, כשכולם עם הבעלים והילדים. ואת אומרת, למה זה קרה לי? אבל אחר כך את מתגברת. ועובר עוד חג ועוד חג, זה עדיין כואב, וקשה, ומציף, לא כיף, אבל אני באמת משתדלת לא להראות לנויה שעצוב".
הילדה הקטנה שלא מפסיקה להסתובב בסלון דומה מאוד לאיציק. גילת אומרת שלפעמים יש לה אותן הבעות פנים כמו שלו, כשהיא רואה טלוויזיה. ושהיא מזכירה אותו באופי, בחריפות, ובעיקר בטוב הלב.
"אני תמיד אומרת שאם היא לא היתה, אני לא חושבת שהייתי ממשיכה בחיים שלי. אולי הייתי בורחת, לתאילנד. הולכת לחפש את עצמי. כי כשקורה לך דבר כזה, את מחפשת משהו שיעשה לך טוב, והיא הדבר היחיד שעשה לי טוב. יש בינינו חיבור מדהים".
• • •
את עידו ניסים הכירה גילת עוד בתיכון בפתח תקווה. שלוש שנים למדו יחד באותה כיתה, עד שדרכיהם נפרדו. לפני כמה שנים, כשאיציק עבד באלקטרה, עידו התחיל לעבוד איתו כיועץ מכירות. "הוא אמר לי שהידיד שלי מהתיכון התחיל לעבוד איתו ומסרתי ד"ש. אפילו יצאנו יחד כמה פעמים, אני ואיציק עם עידו והחברה שלו".
עידו היה בין החברים שעמדו לצידה אחרי הפיגוע. אחרי כמה חודשים נפרד מהחברה שלו.
"נוצרה חבורה כזאת, שכולם סביבי, והוא היה שם, תמך, דאג, עזר בכל מה שצריך. אחרי שנה וחצי בערך התאהבנו". גילת תולה בי עיניים גדולות, מלאות תקווה. "וטוב לי. לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב. אני ממש שמחה שזה מישהו שהיה בתוך זה מההתחלה. שמכיר את נויה מגיל אפס, שמכיר את איציק.
"בתחושה שלי, זה הגורל. כאילו איציק הכתיב שזה מה שיקרה. אני יודעת שהוא לא היה רוצה לראות אותי בוכה וכואבת ולא ממשיכה את החיים. אז הוא כאילו כיוון שמי שיהיה תחליף־אבא של נויה זה מישהו שהוא מכיר וסומך עליו.
"נויה מתחילה עכשיו להבין דברים. היא מבינה שאבא בשמיים, ושומר עלינו. לפעמים היא אפילו אומרת שהיא מתגעגעת אליו. ביום ההולדת האחרון היא אמרה שהיא רוצה לעוף אליו לשמיים. ואז אני אומרת לה שגם הוא מתגעגע ומצטער שהוא לא יכול להיות איתה. לפעמים היא קוראת לו איציק ולא אבא, וזה מפריע לי מאוד, ואני מתקנת אותה. אבל אולי מתישהו ארפה מזה, הרי היא לא רואה דמות ממשית של אבא איציק".
לפני שנה ושבעה חודשים עברו היא ועידו לגור יחד בדירה ששכרו בשכונת נווה דקלים בפתח תקווה. את הבית שלה ושל איציק במרכז העיר גילת משכירה. זה הבית שבו נולדה נויה, ושאליו חזרה גילת מהחופשה, בלעדיו.
"היה קשה לעזוב את הבית הקודם, הכל שם היה שלנו. שיפצנו אותו יחד. הוא גם היה קרוב לבית של ההורים שלו, שהיו באים הרבה לראות את הילדה. אבל עכשיו זה מרגיש לי טוב שעברתי משם. הייתי חייבת את זה לעצמי. החלטתי שאם אני הולכת לגור עם עידו, זה סוג של פרק חדש בחיים שלי, שצריך להתחיל במקום אחר. מה שבלב נשאר בלב, זה ברור. ואיציק שם, בלב".
נויה מנשקת את הקבר של אביה
הדירה החדשה גדולה, מוארת. פינת ישיבה נעימה במרפסת הגדולה, מטבח גדול וסלון מטופח. איציק מחייך שם בשתי תמונות קטנות, אחת על המקרר ואחת על הדלת.
"הרבה אנשים מחפשים פה את התמונה שלו, אבל אני לא יכולה לעשות אתר הנצחה כשאני חיה עם בן זוג. איציק תמיד יישאר שם, ועידו יודע את זה ומכבד את זה, אבל אם רוצים להמשיך הלאה בחיים, צריך להפריד. איציק לעולם לא ייעלם לי מהחיים, אני גם לא רוצה שהוא ייעלם. הוא חלק מאיתנו, זו החבילה".
עידו מנסה להשכיב את נויה לישון. צוחק איתה כשהיא מבקשת מים, מדגדג אותה עד ששניהם מתפוצצים מצחוק. גילת שוב מחייכת.
"נויה חולה עליו ברמות מטורפות. היא מקשיבה לו, מכבדת אותו, רואה אותו כדמות אבהית, והוא מדהים איתה. הוא זה שהצליח לגמול אותה ממוצץ, למשל. לי זה היה לוקח עוד חודשים, אבל הוא הצליח. זה מראה שהוא קיבל את הסמכות לעשות איתה משהו גדול, כי לקחת מוצץ מילד זה משהו גדול".
היא קוראת לו אבא?
"לא, אבל אני מאמינה שאם נתחתן, בעזרת השם, ויהיו לנו עוד ילדים, אולי היא תקרא לו אבא, כי היא תשמע ילד אחר שיקרא לו אבא. אני לא אעצור אותה, וגם לא הוא, אבל כן נבדיל בין אבא איציק שנמצא בשמיים לאבא עידו שנמצא כאן. אני כל הזמן אומרת לה, 'עידו הוא בן הזוג של אמא, ויש את אבא איציק'".
ועכשיו את צריכה להסתדר עם שלוש משפחות - שלך, של איציק ושל עידו.
צוחקת. "זה היה מוזר בהתחלה, שיש כל כך הרבה משפחות, אבל אני מסתכלת על זה בחיוב. יש מלא גיסות, מלא אחיינים. לאיציק יש 11 אחיינים, לעידו חמישה ועוד אחד בדרך, לי שבעה. אז לנויה תמיד יש חֶברה בכל מקום, וכיף לי לראות את זה. היא כבר לא ילדה עצובה, היא שמחה.
"יש הרבה דברים שלא מובנים מאליהם. כשאתה נכנס לזוגיות כזו, אתה יודע שאתה מקבל את כל החבילה. אצלי זו חבילה של ילדה ושל המשפחה של איציק, והפצע יישאר תמיד. יש ימי זיכרון ואזכרות, שהם תמיד קשים, ואי אפשר להתעלם מזה שאיציק הוא האבא של הילדה שלי".
איך הגיבו במשפחה של איציק?
"הם מקבלים את עידו מאוד יפה ואוהבים אותו. מזמינים אותו לארוחות, מתעניינים בו. אבא של איציק אמר לי פעם שברגע שלי ולילדה יהיה טוב, הוא יהיה הכי מאושר שיש. עכשיו הם רואים כמה טוב לי וכמה טוב לנויה. שקט להם כשהם יודעים שטוב לנו. וזה ממש לא מובן מאליו, וזה נותן המון".
• • •
נויה מגיעה לסלון. מבקשת מים. ועוגיית תמרים. ועוד עוגייה, אחת קטנה. גילת כבר צוחקת על עצמה, שהיא לא עומדת בפני החיוך הילדותי, השובה. "קשה להגיד לה לא", היא מחבקת את נויה חזק חזק. "היא באמת ילדה טובה, אבל לפעמים כשאני אומרת לה לא, היא בוכה ומשתטחת על הרצפה, ואז זה שובר לי את הלב, ואני מוותרת לה, בגלל מה שהיא עברה. למרות שאומרים לי שאני לא צריכה לחשוב על זה שהיא גדלה בלי אבא, אני לא מסוגלת.
"יש דברים שאני עומדת עליהם ולא מוותרת. למשל, אני לא אשבור את המילה של עידו אף פעם, והוא לא ישבור את שלי, כי בכל זאת ילד צריך גבולות".
בשנה שעברה, ביום ההולדת של איציק בתחילת יולי, גילת לקחה את נויה לבית העלמין. לקבר של אבא. "זה היה אחרי תקופה מסוימת שהבנתי שאפשר לשתף אותה בדברים. היא כל הזמן שומעת 'אבא בשמיים', ואמרתי לעצמי שאני רוצה שהיא תבין שיש לה גם לאן ללכת. כאילו הקבר הוא 'הבית של אבא'.
"עכשיו אני לפעמים מספרת לה כשעצוב לי, או מסבירה לה למה אני בוכה. ואז היא באה ומחבקת אותי ואומרת לי, 'אמא, אני אוהבת אותך', וזה עושה אותי מאושרת".
גילת ונויה מעיינות באלבום המשפחתי. "היא ילדה טובה, מקסימה, וכן, אני מפנקת אותה לפעמים יותר מדי" // צילום: אפרת אשל
לפני כמה חודשים, כשנויה שאלה את גילת על הצלקת בכתף, גילת לקחה אוויר וסיפרה. סיפרה על אמא ואבא שנסעו לטיול בחו"ל, ועל האיש הרע ששם פצצה באוטובוס, ועל אמא שנשארה בחיים ואבא שמת. "נויה עשתה פרצוף עצוב, אמרה 'אוי' כזה, ושהיא אוהבת אותי. היא מדהימה".
היא מראה לי תמונה מצמררת במכשיר הסלולרי. נויה בת 3, מחבקת אותה. גילת מימינה. אבא איציק מחייך, כפי שהיה תמיד, משמאלה. מציאות בלתי אפשרית, שנוצרה בעזרת תוכנה לעריכת תמונות. לרגע, גילת לא מסוגלת לדבר.
"ביום המשפחה ביקשו שנביא לגן תמונה משפחתית. לא יכולתי להביא תמונה משפחתית שלנו כשהיא תינוקת, אבל גם לא רציתי שהיא תרגיש בחוסר. אז מצאתי פתרון יצירתי: תמונה עדכנית שלי ושלה, בשילוב איציק. זה נראה מוזר, נכון?
"אני מנסה למנוע מנויה מצבים שהיא תרגיש לא נוח שאין לה אבא. לפני כמה שבועות חגגנו לה יום הולדת 3 בג'ימבורי, ופשוט אמרתי לפני כן למפעילה שלא תזמין את אבא ואמא להרים את הילדה, אלא את כולם. אני מקווה שאם וכאשר אתחתן, כבר לא יהיה לה חוסר כזה. כי עידו הוא סוג של אבא שלה.
"היתה תקופה שבה נפרדנו לכמה חודשים, והיא רצתה אותו, היה לה מאוד קשה. היא אמרה פתאום שעידו בשמיים, כי הרי זה מה שהיא מכירה. אז הסברתי לה שזה אחרת. לפני חצי שנה, חזרנו".
גילת עולה לקברו של איציק כמעט כל חודש. לפעמים אפילו יותר. "זה סוג של מקום נקי, שלי ושלו", היא מושכת בכתפיה, מאריכה את המילים. "אני מרגישה ששם אני יכולה להתפרק, לדבר. אני מספרת לו על נויה, על החיים שלי, אם קניתי משהו משמעותי או עשיתי משהו משמעותי. יש פעמים שאני באה, מדליקה נר, שוטפת את הקבר, נותנת לו נשיקה והולכת. רוב הביקורים שלי שם הם כדי לפרוק, לטעון מצברים ולהמשיך הלאה".
פתאום היא מזדקפת. "פעם עבר לידי מישהו בבית העלמין, וכשקרא את מה שכתוב על המצבה של איציק, הוא אמר: 'וואו, זה הבחור מהפיגוע, אתם הייתם כל כך צעירים'. וזה נתן לי סוג של סטירת לחי. החזיר אותי אחורה. כי מרוב שהתעסקתי בזה שאיציק מת, לא התעסקתי בזה שאני נפצעתי בפיגוע. לא התעסקתי בזיכרונות של האנשים שצועקים סביבי, בזה שכאב לי, בזה שאני בטראומה. רק כשמדברים על זה, אני פתאום קולטת".
היא מדברת בקול רם, כי אינה שומעת טוב, ומבקשת ממני לדבר גם כן בקול. "זה מציק כשאדם לא שומע שמדברים איתו. זה נראה לאנשים שאני סנובית, או מתעלמת, אבל אני פשוט לא שומעת. מתקלחת עם אטמי אוזניים, ונכנסת לבריכה עם אטמים. אולי אקנה מכשיר שמיעה בעתיד, כי זה מפריע מאוד".
• • •
מהמרפסת הגדולה שבבית נשקפת גינת משחקים של ילדי השכונה. גילת לא מסוגלת לרדת לשם עם נויה. הפעם האחרונה שבה ירדה איתה לגינה היתה בקיץ, ואז נשמעה אזעקה. "כולם צרחו, היה לחץ לרוץ, התחלתי לרעוד. באופן כללי, רעש של המון ילדים בגן שעשועים עושה לי לא טוב, מזכיר לי את כל מה שהלך שם, בבורגס. מאז אני לא יורדת איתה לגינה. בכל פעם מישהו אחר יורד איתה".
מאז הפיגוע היא גם לא טסה לחו"ל. פוחדת שיקרה לה משהו, ואז נויה תישאר בלי אבא ובלי אמא. "אחרי שאת עוברת כזו טראומה, הדברים האלו ישר עולים לראש. ברור שיש אנשים שנוסעים ונהנים וחוזרים, ואני מאלה שמאמינים שאם הגיע הזמן שלי למות, אז זה יכול לקרות גם בבית. אבל לא יודעת, עדיין יש לי מין פחד כזה לעזוב. אם אני אטוס בקרוב, זה יהיה קודם לבד, לכמה ימים, בקטנה. אם אעשה טיול ארוך - זה רק עם נויה. אין מצב שאני משאירה אותה בבית".
בתקופה שבה היא ועידו נפרדו, היא היתה לבדה. "החברים כבר לא היו ממש איתי כמו בהתחלה, והתמודדתי עם הכל לבד. אני ונטלי בקשר, אבל פחות צמוד, וזה חבל לי. אז היה לי קשה, מאוד, אבל הייתי צריכה את זה כדי להבין שאני יכולה גם להתמודד לבד. שאני לא חייבת אנשים מסביבי. עשיתי את ההחלטות שלי לבד, וחשבתי לבד, ואף אחד לא נכנס לי לחיים. היה לי כיף להיות עם נויה לבד, שהיה לנו זמן מיוחד שהיה רק שלנו.
"ואז אני ועידו חזרנו, כי אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. אלה החיים. אני בת 30, אני רוצה שוב להתחתן, להביא עוד ילדים. גם נויה צמאה לעוד אחים. היא מבקשת תינוק. קצת כואב לי שאני לא באמת יכולה להגשים לה את זה עכשיו, אבל זה משהו שאני כן רוצה, בשבילה ובשבילי. כל דבר יגיע בזמנו".
גילת עם איציק ז"ל. "היה קשה לעזוב את הבית הקודם. הכל שם היה שלנו. אבל הייתי חייבת את זה לעצמי"
היום היא תעמוד, כמו שאר המשפחות השכולות, בבית העלמין סגולה בפתח תקווה, ליד הקבר של איציק. נויה תהיה בגן. זה יהיה יום קשה, אבל היא אומרת שהיא דווקא מצליחה למצוא היגיון במעבר החד הזה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות.
"בשנה שעברה היינו בערב יום הזיכרון בטקס שבו הוזכרו איציק ואמיר, ובבוקר היינו בבית העלמין, וכל היום הזה היה מאוד קשה. ואז הגיע הערב, ולקחתי את הילדה לבמות בידור, והזמנתי חברים לבוא אלינו למחרת לעשות על האש. זה הרגיש לי מוזר, אבל אילצתי את עצמי לצאת. גם בשבילה, גם בשבילי. אולי יש בזה משהו טוב, בחיבור הזה, כי בכית כל היום, וכל היום הוא זיכרון, ואז יש משהו שמוציא אותך מכל העצב הזה, גורם לך קצת להפסיק לבכות".
בשנה שעברה הכינה עם חברים ובני משפחה סרט לזכרו של איציק, "לנצח איציק". "עשיתי את זה בעיקר בשביל נויה, שתהיה לה מזכרת מאבא, מי הוא היה ומה הוא היה. רבים אמרו לי שדרך הסרט הם מרגישים כאילו הכירו את איציק שנים, וזה מה שרציתי.
"לפעמים אני מסתכלת על כל מה שעברתי, לא האמנתי שאעמוד בדבר כזה. אני בן אדם פחדן. אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים אם אוכל להתמודד עם זה שאיציק ימות, ואני אשאר עם תינוקת לבד, התשובה היתה לא. הייתי אומרת לך שאני אירה לעצמי בראש. אבל כשאת בתוך הסיטואציה, את פשוט מתמודדת איתה. אין לך ברירה אחרת. את רוצה לחיות".
מסע הטירוף הרצחני של דאעש נמשך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו