מרטין פלמר, סאנדיי טיימס
The Interview People
כשנפגשתי עם ראסל קרואו במלון דורצ'סטר בלונדון, הוא היה במצב רוח נמרץ ומלא ציפייה לקראת סוף השבוע שלפניו - בילוי לילי עם קניה ווסט, שאחריו, עד כמה שזה נשמע מוזר, נסיעה לאיצטדיון רוגבי, שבו עמד לעודד את הקבוצה שבבעלותו, South Sydney Rabbitohs. כדי לצפות במשחק הוא ויתר על השתתפות בטקס האוסקר בלוס אנג'לס. בדרך כלל הוא מגיע לטקס, עוטה טוקסידו מהודר ונעליים מבריקות. הרי הוא עצמו כבר זכה פעם אחת בפסלון הנכסף על משחקו בסרט "גלדיאטור".
"הם רצו שאגיש בטקס את אחד הפרסים יחד עם ריאן (גוסלינג), אני לא זוכר איזה פרס בדיוק. זה היה יכול להיות כיף, אבל לא יכולתי לעשות את זה. כבר הבטחתי לבנים שאהיה במשחק, ולא הייתי מוכן בשום אופן לסגת מההבטחה הזאת", הוא אומר. "הבנים שלו" - בין שמדובר בשחקני הקבוצה שלו, ובין שבבניו הביולוגיים, טניסון בן ה־8 וצ'רלי בן ה־11, או בקבוצת החברים הקרובה שלו - ממלאים תפקיד חשוב מאוד בחיים של קרואו.
המשחק באותו סוף שבוע לא היה סתם עוד משחק. הקבוצה שלו ניצחה ניצחון סוחף את הקבוצה המקומית, ואחרי המשחק היה קרואו מוכן להיות מיסטר צ'ארם עבור המעריצים שהמתינו לו. הוא הקדיש זמן לחתימות - על חולצות, על צעיפים, על כרטיסים - והתייצב בחיוך לתמונות סלפי עם אוהדי הקבוצה. רק אוהד אחד זכה לסירוב כשהגיש לקרואו כרטיס ביקור חתום ועליו המילים: "חשבתי דווקא שאתה תרצה את החתימה שלי".
"אה, בדרן מזוין", הפטיר לעברו קרואו, לפני שהפנה את גבו כדי לחתום על כדור רוגבי עבור נער צעיר.
לא סובל טיפשים
אני מכיר את קרואו כבר יותר מעשרים שנה, וראיינתי אותו פעמים רבות. לעיתים אפילו ביליתי בחברתו. במהלך כל הראיונות שלנו אנחנו מקפידים על כלל אחד: כשהרשמקול מופעל, אפשר לשאול הכל, ותאמינו לי, אם הוא לא רוצה לענות על שאלה, הוא לא יענה עליה. אבל הוא מעולם לא ביקש ממני לא להדפיס משהו בעיתון - בין שזה הוקלט ובין שלאו - או להימנע משאלות בנושאים שעלולים להיות לא נוחים עבורו, כמו הנישואים שלו.
הקשר בינינו מוזר, אף על פי שמוזר יותר לאחרים להבין אותו מאשר לנו עצמנו. במהלך השנים ראיתי אותו במיטבו וגם במצבים הגרועים ביותר, ואני עדיין מחבב אותו מאוד. יש לו מוניטין של איש קשה - מוניטין מוצדק לעיתים קרובות, אבל לא תמיד. הוא לא האדם שמוכן לסבול טיפשים.
אנחנו יודעים שקרואו יכול להיות בוטה עד כדי גסות רוח, והוא נוטה לפלוט את כל מה שהוא חושב, עד כדי כך שלעתים קרובות זה פוגע בו. זכור האירוע של השלכת טלפון בבית מלון בניו יורק בשנת 2005, שבו הוא נעצר ונלקח באזיקים אחרי שתקף את שוער המלון. שלוש שנים לפני כן הוא הצמיד מפיק טלוויזיה לקיר בטקס פרסי הבאפטה (האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה), אחרי שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות. "אני אדאג לכך שלא תעבוד אפילו יום אחד נוסף בהוליווד", הוא אמר אחרי שקילל את המפיק האומלל, אבל מאוחר יותר הכחיש את הדברים.
ב"גלדיאטור". "אעשה הכל כדי שילדיי לא יילחמו"
התקופה של קרואו כחמום מוח הסתיימה מזמן, ואפשר לומר בכנות שהוא לא הפגין סימנים של אגרסיביות זה שנים; ועדיין, הוא מושך אליו אש ומעורר פולמוס. ציוץ שפירסם בשנת 2011 סיבך אותו עם הקהילה היהודית. "ברית מילה היא אקט ברברי ומטומטם. מי אתם שתתקנו את הטבע? האם זה נכון שאלוהים דורש תרומה של עורלה?" הוא התנצל, בסופו של דבר, אבל האירוע ההוא הוכיח שקרואו מפעיל לפעמים את האצבע כמה שניות לפני שהוא מפעיל את השכל. ואכן, הוא ישיר, תובעני, תחרותי, אבל גם מבדר מאוד - חריף, מבריק, מצחיק, וכן כן, דעתני.
היום, כשהוא מדבר איתי על פריצת הדרך שלו בתחום הבימוי, הוא מקסים. מתענג על הביקורות המפרגנות לסרט החדש בבימויו, "עקבות במים", ועל מגוון הפרסים שבהם כבר הספיק הסרט לזכות. העלילה מתרחשת בתקופה שאחרי המערכה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה ומגוללת את סיפורו של איכר אוסטרלי, ששלושת בניו הוכרזו כנעדרים בקרב, לאחר שנלחמו לצד מדינות ההסכמה בניסיון לכיבוש חצי האי גליפולי מידיה של האימפריה העות'מאנית. האיכר, ג'ושוע קונור (בגילומו של קרואו), נשבע על קבר רעייתו שייסע לטורקיה לגלות מה עלה בגורל הבנים.
קרואו צועד במסלול המוכר מתפקיד השחקן לכיסא הבמאי - מסע שאינו תמיד נוח במיוחד. אבל הוא אומר שהמתין תקופה ארוכה עד שהגיע הפרויקט הנכון. דווקא התפקיד האחר שלו, היותו אב בעצמו, הוא שהכריע את הכף מבחינתו. "ברגע שאתה הופך להורה, כל מה שאתה עושה בחיים נעשה דרך פריזמת ההורות. הייתי באמצע החיים, עסוק בפרויקטים אחרים, בפיתוח של דברים, ופתאום הגיע התסריט הזה, והכל השתנה. כאב לשני בנים, היה כאן שילוב של אמפתיה וחמלה, זה כל העניין. במובן כלשהו, חשתי שלא אני בחרתי את הסרט, אלא הוא בחר אותי".
בסרט ביקש קרואו להבליט את ההשפעה של מותם של 100 אלף איש במערכה בשנת 1915, לא רק מנקודת הראות של מדינות ההסכמה, אלא גם מהצד הטורקי. הוא היה נחוש לנקוט גישה שוויונית.
"זהו סרט אנטי־מלחמתי מוחלט", הוא אומר. "כשיש לך ילדים, אתה חושב כל הזמן, מה אם הם ייאלצו ללכת למלחמה? אני אהיה מוכן לתת את חיי כדי להגן על ילדיי ולמנוע את גיוסם למלחמה".
טני, בנו הצעיר, נמשך בעבר לקסם שבמלחמה. "יום אחד הוא אמר, 'אני אצא ואלחם בכמה קרבות וארוויח הרבה כסף'. ואני אמרתי: 'בייבי, זה לא עובד ככה. חיילים לא מרוויחים סכומים גבוהים במיוחד'. הוא היה המום. הוא לא האמין שאנשים יוצאים לקרב ומסכנים את חייהם, ולא מקבלים בתמורה מיליונים. אחרי שצפה בסרט, הוא נטש את כל המחשבות על קריירה של חייל".
גדל כילד בפאבים
האיכר האוסטרלי קונור הוא דמות שאיתה יכול קרואו להזדהות. גם קרואו, שחגג החודש 51, גדל לצד גברים קשוחים ונטולי גינונים, שמדברים ישר ולעניין, למרות שלא בא ממשפחת איכרים. את רוב ילדותו בילה בסידני, שבה הוריו, אלכס וג'וסלין, היו בעלי פאבים, ולעיתים סיפקו שירותי קייטרינג להפקות טלוויזיה - בכלל זה גם לסט של הסידרה האוסטרלית "יחידת ריגול", שבה קיבל קרואו בן ה־8 את תפקידו הקטן הראשון.
"קונור הוא בעל אותה תחושה יבשה ולקונית של עצמו. גברים כמוהו נדירים כיום, אבל היו בכל מקום כשהייתי ילד: הגבר האוסטרלי הטיפוסי שנראה מקובע בדרכיו, אבל למעשה הוא אדם פתוח מאוד, שמוכן לראות אנשים כפי שהם. זה היה האוסטרלי ששאפתי להיות. הפאבים שאבא שלי ניהל היו מלאים בהם".
הזמן שבילה בפאבים היה תהליך השכלה בפני עצמו. "הדבר המעניין ביותר, במיוחד משום שהפכתי לשחקן, היה לצפות באנשים במהלך הערב, לראות את הגאות ואת השפל של הלקוחות. אנשים היו באים לבילוי לילי, לבושים למשעי, מצוחצחים, אצל הנשים הליפסטיק במקומו המדויק. אבל בסוף הערב הם היו מתנודדים במגרש החניה, כשהנשים מחזיקות את נעלי עקב בידיהן, מתווכחים ומתכתשים. אתה רואה אנשים במיטבם, וגם בשפל שלהם. כילד קטן שגדל בפאבים אתה לומד המון".
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר, הוא החל לשחק וגילם תפקיד ראשי בהפקה של "מופע הקולנוע של רוקי". בשנת 1990 קיבל את תפקידו הראשון בסרט, "The Crossing", ועל הסט פגש את השחקנית דניאל ספנסר, שהפכה מאוחר יותר לרעייתו. לאחר מכן הגיע התפקיד של גלוח ראש בסרט "רומפר סטומפר", תפקיד שהעלה אותו למודעוּת בתעשיית הקולנוע. שרון סטון - שהיתה אז הכוכבת הלוהטת ביותר בהוליווד - התעקשה שהוא ילוהק לצידה במערבון "המהירים והמתים". אבל היה זה תפקיד השוטר האלים משנות החמישים, באד וייט, בסידרה "סודות ל.א", ששם אותו על המפה. מאז, הוא יכול לבחור בפינצטה את התפקידים הטובים ביותר, כמו זה של גאון המתמטיקה המעונה ב"נפלאות התבונה" או של מקסימוס הגלדיאטור, שעליו זכה באוסקר בשנת 2001.
מה נדרש ממנו כדי להפוך משחקן לבמאי? "אתה צריך להאמין בעצמך באופן מוחלט. אם אתה מתחיל לחשוב 'אולי אצלם את זה ככה ואולי אצלם את זה אחרת', אתה כבר מזמן לעצמך את הכישלון. עבדתי עם אנשים כאלה, וכשהעניינים נהיים קשים, כשחייבים להפשיל שרוולים, חסרה להם העוצמה שצריך כדי לבצע את העבודה".
ב"עקבות במים". "כבמאי אתה מאמין רק בעצמך"
עבודת הבימוי עלתה על כל הציפיות שלו. "כשחקן נהגתי לחשוב שזאת העבודה הכי טובה בעולם, אבל עכשיו גיליתי עבודה עוד יותר טובה. יש סיפוק עמוק כל כך בשליטה על סרט. זאת חוויה אמנותית מלאה, הרבה יותר מהתחושות שיש לך כשחקן. אתה מטפל בקומפוזיציה של כל פריים, איזו מוסיקה מתאימה לכל תחושה, אילו מילים יסכמו את הסיפור. זה היה כל כך מרגש. אהבתי כל רגע".
מבחינה מקצועית, השנים האחרונות היו מעשירות ומרגשות עבור קרואו בדיוק כמו שנות העשרים לחייו, כשהקריירה שלו החלה לנסוק. אבל הוא לא מתייחס להצלחה כדבר מובן מאליו. "דברים משתנים. בגיל 50 אין כל כך הרבה תפקידים שאתה מתאים להם, כך שאתה חייב לעבוד קשה יותר. זה משהו ששחקנים נוטים לשכוח. הם מגיעים לדרגה של כוכבות וחושבים שזה יישאר כך לנצח. וזה ממש לא".
"יהירות לא בריאה"
לאחרונה התראיין קרואו למגזין אוסטרלי בנושא שחקנים מזדקנים ועורר סערה כשאמר: "שחקנית שאומרת (שהתפקידים נעלמו) היא אישה בת 40, 45, 48, שעדיין רוצה לגלם את תפקיד הצעירונת התמימה, ולא מבינה למה זה לא קורה". המבקרים התנפלו עליו וכתבו שהוא "דינוזאור סקסיסט בן 50, שנהנה מהפריבילגיה של תעסוקה מלאה, בעוד שנשים בהוליווד מושלכות לפח האשפה בגיל 35".
כשאני מעלה את הנושא, הוא נאנח. "נשאלתי שאלה, ועניתי לגבי עצמי. אמרתי שבגיל 35 הייתי בסרט 'גלדיאטור'. כעת אני בשנות החמישים, ואני כבר לא מנסה להיות גלדיאטור. אני חי בעור של עצמי ומגלם תפקידים שמתאימים לגיל שלי.
עם גרושתו ובניו. "עושה הכל כדי שירגישו מוגנים" // צילום: GettyImages
"יש מידה מסוימת של יהירות, שאינה בריאה במקצוע שלי, והיא משפיעה על שני המינים. אתה רואה את זה אצל גברים, שצובעים את שערם גם בשנות השישים שלהם וטוענים שאין להם שיער שיבה, או עוברים ניתוחים פלסטיים ומשתמשים במנורות שיזוף. אני לא כזה. אני מאושר לחלוטין... בעצם, אף פעם אי אפשר להיות מאושר לגמרי מההזדקנות, אבל אפשר לקבל אותה. אתה מבין שאתה אכן מזדקן, אבל יש תפקידים לכל גיל, אם אתה מוכן לגלם אותם".
עם הגיל באות החוכמה והקבלה. חלק מחלומות הילדות של קרואו כבר לא יתגשמו. חלק ממנו היה רוצה להיות ספורטאי, כך שקניית ה"רביטו'ס" נראתה כנראה החלופה הטובה ביותר. הקבוצה היתה על סף פשיטת רגל כשהוא הגיע והזרים אליה טונות של כספים. הוא גייס את השחקנים והמאמנים הטובים ביותר. "אלה היו תשע שנים ארוכות, קשות, לעיתים אפילו אפלות מאוד, בניסיון לשנות את תהליך החשיבה שעמד מאחורי כל דבר שעשינו כמועדון. שום דבר שם לא היה קל".
אבל זה השתלם בחודש נובמבר האחרון, כשהקבוצה זכתה באליפות אוסטרליה לראשונה זה 43 שנים. קרואו צפה במשחק כשבניו לצידו. התגובה שלו היתה צנועה באופן לא צפוי. "זה היה ממש מצחיק. במשך שנים אתה חולם על הרגע הזה ושואל את עצמך 'מה אעשה אם...?' האם אפול על ברכיי ואודה לאלוהים? האם אקפוץ כמו טמבל? וזה הגיע, ואני לא עשיתי שום דבר מהדברים האלה. פשוט נהניתי מזה.
"הילדים של דרום סידני, לא חשוב מאיזה רקע הם באים, זוקפים היום את גבם בגאווה. הם ראו את המועדון השולי והלוזר הזה לוקח את עצמו בידיים והופך למועדון של אלופים, וזה שיעור לחיים". אני שואל אותו כמה מיליונים הוא השקיע במועדון. "הרבה", הוא אומר בפנים חתומות. "כמות ממש לא הגיונית".
קרואו נפרד מאשתו בשנת 2012, אחרי תשע שנות נישואים. איש מהם לא הסביר מדוע. היחסים ביניהם טובים גם היום, הם אפילו לא התגרשו. "אני אוהב את דניאל ספנסר מאז שנת 1989, וזה אף פעם לא ישתנה. לפעמים אני מסתכל עליה וחושב לעצמי, 'איך זה נכשל?' אני עדיין לא מסוגל לעבד או להבין את מה שקרה, כי רגשותיי כלפיה מעולם לא השתנו.
"אני נמצא עדיין בתקופה קשה. המרחק שנוצר בינך ובין הילדים בעקבות פרידה הוא דבר בעייתי, אבל אני עושה ככל יכולתי כדי שהבנים ירגישו בטוחים, מוגנים ואהובים".
האם אין דרך חזרה?
"אני אדם מתמיד ועיקש מאוד. אני אוהב את מה שאני אוהב, וזהו זה. אפשר לראות את זה באופן שבו אני ניגש לבצע את העבודה שלי, ואפשר לראות את זה בזינוק של מועדון הרוגבי של דרום סידני. מרגע שאני מתחייב למשהו, אני מתמיד ודבק בו, ככה שלעולם אי אפשר לדעת".
במילים אחרות, הלב רוצה את מה שהלב רוצה. קרואו הוא אדם חדור להט ותשוקה - המשפחה שלו, עשיית סרטים, המועדון שלו. הוא משקיע בהם את כל כולו. כשאנחנו נפרדים, הוא יוצא לדרכו כדי להתחיל להתכונן לקראת העיר הבאה במדינה הבאה, שבה יפיץ את בשורת "עקבות במים", תוך שהוא כבר חושב על הסרט הבא שיביים. צריך להמשיך להתקדם, להמשיך ולתחזק את ההצלחה, וקרואו חסר פשרות בעניין הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו