למה שנתחיל להאמין לאיראנים?

מילת המפתח היא אמון, ואין אמון באיראנים. גם אחרי שהושג אתמול בלוזאן הסכם מסגרת עם טהרן לקראת הסכם הקבע, המיועד לסוף יוני - אפילו הנשיא ברק אובאמה הודה בנאומו בוושינגטון כי הוא לא מאמין לאיראנים, וכי לפני הכל צריך הסכם המסגרת לעמוד במבחן התוצאה. איראן הגיעה ללוזאן במטרה להשיג הסכם מסגרת ולהסיר מעליה את הסנקציות. לא כדי להשתנות. ואת זה אסור לשכוח, אפילו לא לרגע.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אובאמה הוא ללא ספק איש מכירות, אולי הטוב ביותר בעולם כיום. בדיוק כמו בקהיר ביוני 2009, גם אתמול היה לנשיא האמריקני נאום מבטיח מאוד. אלא שכולנו זוכרים מה קרה אחרי אותו נאום בקהיר.אובאמה נשמע גם אתמול משכנע מאוד. אפילו את עצמו שיכנע, עד ששם את עצמו בשורה אחת עם נשיאים כמו ניקסון ורייגן. אתמול הסובייטים, היום טהרן. אלא שקיימת רק בעיה אחת בסיפור הזה, וקוראים לה הרפובליקה האיסלאמית של איראן. 

משטר האייתוללות משמר לעצמו את המתקנים בפורדו ובאראק, שבנה בהיחבא ובמירמה. המטרה היתה להעשיר אורניום ולהפיק מים כבדים לפלוטוניום. לא צריך להיות מומחה גרעין כדי לדעת שפלוטוניום מייצרים למטרה אחת - והיא פצצת אטום. אז נכון שהמתקנים האלה עומדים היום בפני מגבלות, אך ההסכם מוקצב בזמן. ומה הלאה? 

המערב יידע לשים לב?

למרות הרצון הגדול להיות חלק מהחגיגה של הממשל האמריקני, וגם של זה שבטהרן, לנו מעט קשה יותר להיות חלק מהאופוריה. איראן משמרת לעצמה צנטריפוגות, ותמשיך לייצר אורניום מועשר - גם אם לרמה נמוכה. על מה הפרס? על השקרים? על תמיכה בטרור? על ערעור משטרים במזרח התיכון? 

הלקח שלומדים מההסכם שהושג בלוזאן הוא ששווה לשקר, לאיים ולהרוג. איראן, בעשור האחרון, שיקרה לפחות שלוש פעמים כדי להגיע לאן שהגיעה. אלא שהפעם מה שיש בידיה הושג לא בהיחבא או במירמה, אלא באישור הקהילה הבינלאומית.

אובאמה מרוצה, ואיראן חוגגת. ורק ישראל נותרה עתה מסונדלת בסיפור הזה. אם מישהו חשב אי פעם על אופציה צבאית, הוא יכול להעביר אותה מהמגירה לכספת. זה היה צריך להיות הסכם שבו מספיק ויתורים איראניים על מנת למכור אותו לקונגרס ולבעלות בריתה של אמריקה במזרח התיכון, אך מספיק נוח לאיראנים כדי לקבל אור ירוק מחמינאי. 

נותרו כמובן כמה חידות: ראשית, מה מסתתר עוד בהסכם שנותר חשאי? ובעיקר: מה צפוי עתה בחזית החדשה שמולה צפוי להתמודד עתה ממשל אובאמה - לא בלוזאן, כי אם בקונגרס? מבחינת אובאמה, בלוזאן הוא עשה היסטוריה. הבעיה היא שגם האיראנים חושבים כך. אצל כל אחד מהצדדים להיסטוריה יש משמעות אחרת, אפילו הפוכה.

כבר בצהריים אתמול היה ברור כי אנחנו הולכים לקראת הסכם.  למעשה שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, עם שר החוץ האיראני מוחמד זריף, בישרה לעולם כי הוסכם על השלד שעליו ייבנה ההסכם ב־30 ביוני. הבעיה היא שלשלד יש כבר בשר. יותר מדי בשר - מבחינת ישראל, אבל גם מבחינת סעודיה, מצרים וטורקיה, שמן הסתם החלו כבר הבוקר לחשוב על פרויקט גרעין משל עצמן.

למעשה ההסכם קובע כי מאגר האורניום המועשר שיש לאיראן יופחת ב־98 אחוזים ב־15 שנה; מספר הצנטריפוגות יירד מ־19 אלף היום ל־6,104 ורק 5,000 מהן יהיו פעילות; הסנקציות שהוטלו על איראן יוסרו בהתאם לעמידת איראן בהתחייבויותיה.

בכיר בממשל אמר לרשת CNN כי איראן מחויבת, בעקבות ההסכם, לאפשר גישה למתקן הצבאי בפרצ'ין כדי לוודא שאכן אין לפרויקט האיראני מימד צבאי. אם אכן איראן תאפשר לפקחים להיכנס למתקן, הרי מדובר בהישג. כמו כן, המתקן באראק יעבור שינוי ואיראן לא תורשה לייצר בו פלוטוניום.  

בסופו של דבר, איראן השיגה בלוזאן בדיוק את מה שהיא רצתה. בהיבטים רבים הפיקוח צפוי להיות לעשר שנים בלבד, והיא לא מחויבת לפרק את מתקני הגרעין שלה - גם אלה שנבנו בחטא. גם האמריקנים השיגו הסכם שהם רואים בו הדרך הטובה ביותר לפתור את איום הגרעין. הם גם משוכנעים כי עתה מובטח לכל שלאיראן דרוש פרק זמן של שנה לפחות כדי לבנות פצצה. וזו בדיוק היתה המטרה שלהם. "זהו הסכם טוב, ואם איראן תרמה - העולם יידע", אמר אובאמה. העולם יידע? כפי שהוא ידע כשאלה בנו את המתקנים בפורדו, בנתנז ובאראק?

שמישהו יביט לאחור עשר שנים ויגיד לי שעשור לא עובר מהר. תזכורת: ההסכם הוא לעשר שנים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו