ביום הבחירות, כחצי שעה לפני סגירת הקלפיות, החלו לזלוג התוצאות המפתיעות של מדגמי הטלוויזיה. ד"ר אברהם נגוסה, שבע אכזבות משלוש מערכות הבחירות הקודמות, הרגיש שמשהו טוב קורה, ואז צילצל הטלפון הסלולרי שלו. על הקו היה בכיר במטה הליכוד. "אברם, תגיע מהר לגני התערוכה, כנראה יש הפתעה", הוא הפציר בו.
נגוסה, מספר 27 ברשימה, היה בסיור בכפר סבא ותיכנן לשוב לביתו שבפסגת זאב, אחרי שכבר גמא קילומטרים רבים באותו יום ועבר ביפו, בבת ים, בראשון לציון, באשדוד ובנתניה. אבל כשההוראה הגיעה, הוא יצא מייד לתל אביב. "בדרך, באוטו, שמענו ברדיו שהמדגמים נותנים לליכוד 27 מנדטים. ניסיתי להתאפק, אבל בתוך תוכי מאוד התרגשתי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"נכנסתי לגני התערוכה, והמון אנשים קפצו עלי ובירכו אותי. ניסיתי להגיד לכולם שבתוצאות האמת עוד עלול להשתנות מנדט לפה ומנדט לשם, ואף אחד לא הקשיב. הטלפון הנייד שלי קרס מעומס השיחות וההודעות, והבטרייה פשוט נגמרה. אחר כך על הבמה פגשתי את ראש הממשלה, ובסוף הנאום שלו הוא חיבק אותי ואמר לי 'מזל טוב, כל הכבוד'".
הוא חזר לביתו בסביבות השעה שתיים בלילה, והלך לישון. "הבת שלי, חני, עקבה אחרי תוצאות האמת ולא רצתה להעיר אותי. רק בבוקר, כשקמתי, היא רצה אלי וצעקה: 'אבא, 30 מנדטים! 30 מנדטים!' ואז ידעתי שאני יכול לשמוח".
נגוסה, בן 56, אב לשתי בנות וסב לשתי נכדות, הושבע השבוע לראשונה בחייו לכנסת. הוא כיהן בשנים האחרונות כראש נציגות הארגונים של עולי אתיופיה בישראל, והוא גם ד"ר לפילוסופיה, בעל תארים בעבודה סוציאלית, ביזמות ובמינהל עסקים.
הוא כבר נכווה בעבר, ולא סתם התאפק לפני שהירשה לעצמו לשמוח על תוצאות הבחירות. ב־2006 עמד בראש מפלגת "עתיד אחד" וזכה ב־14,005 קולות, שהיו פחות מרבע מאחוז החסימה; ב־2009 דורג במקום השמיני בבית היהודי, שזכתה בשלושה מנדטים בלבד; וב־2013 נדחק למקום ה־48 ברשימה המאוחדת של הליכוד וישראל ביתנו, שגרפה רק 31 מנדטים. גם הפעם, כשתפס את המקום ה־27, השמור למשבצת העולה בליכוד, הוא היה רחוק מלהיחשב ריאלי. ציפי חוטובלי ואבי דיכטר ניהלו מאבק משפטי ממושך כדי לזכות במקום ה־20 ולא במקום ה־26, אחד לפני נגוסה.
"אז נכון, הסקרים האחרונים שפורסמו לפני הבחירות ניבאו לנו 20 או 21 מנדטים, אבל היתה תחושה שבשטח קורה משהו שונה", מסביר נגוסה. "בכל מקום שהלכתי אליו, ראיתי שהמוני אנשים מתכוונים להצביע לליכוד. זה היה מנוגד לחלוטין למה שראיתי בתקשורת, והבנתי שמישהו פה טועה".
אבל כבר היית בשלוש מערכות בחירות וכשלת. לא חששת שאנשים משקרים לך?
"חשבתי על זה שאולי הם בסך הכל אומרים לי מה שאני רוצה לשמוע, ועדיין, הרגשתי שהפעם זה ייגמר אחרת. גם ביום הבחירות התקשרו אלי פעילים מכל מיני קלפיות ואמרו שהפתקים של 'מחל' אוזלים. נעתי בין תקווה לחשש".
אז עכשיו, כשהוא סוף סוף בכנסת, יש לו חלום: להפוך לשר האתיופי הראשון, גם אם זה לא יקרה בקדנציה הנוכחית. "זה לא שאני אתנגד להתמנות עכשיו לשר", הוא צוחק.
"לרדת למגרש ולשחק"
נגוסה גדל בגונדר שבצפון אתיופיה (שהיא, אגב, עיר תאומה של ראשון לציון) ועלה לארץ עם אשתו לאה ועם בתם הבכורה אביטל ב־1985, כשהיה בן 27. ההשתלבות במדינה החדשה לא היתה קלה. בני הזוג לא ידעו מילה בעברית, והתגוררו תחילה במרכז הקליטה בשכונת גילה שבירושלים.
אבל אברהם מעולם לא היה אחד שחושש מאתגרים. אחרי שביסס את ידיעת השפה, הוא הלך ללמוד במכינה באוניברסיטה העברית והמשיך לתואר ראשון במשפטים במרכז האקדמי שערי משפט. במשך שלוש שנים הוא למד בימים ועבד בלילות כמוקדן במרכזייה הבינלאומית של בזק (188).
הוא שימש עובד סוציאלי בעיריית ירושלים, וכבר אז לא היה אפשר למצוא אותו בלי כובע הקסקט לראשו - סמלו המסחרי מאז ועד היום. את התארים המתקדמים השלים באוניברסיטת סווינבורן שבאוסטרליה ובאוניברסיטת סאסקס שבאנגליה.
"לא הגעתי לאן שהגעתי סתם בן־לילה", הוא מתגאה. "הלכתי לפי המסלול, עברתי המון, לא ישבתי וחיכיתי שמישהו יעשה לי טובה. לאורך כל השנים פעלתי למען יהודי אתיופיה, ניהלתי מאבקים, הגעתי לבג"ץ וגם הייתי לא מעט בכנסת. לא כח"כ, אבל אני לא צריך 'ווייז' כדי להתמצא כאן. מנהיגות לא מקבלים, אלא לוקחים, ואת המסר הזה אני רוצה להעביר לצעירים שלנו".
בחיידק הפוליטי נדבק באוניברסיטה, והצטרף לתאים של ארגוני הסטודנטים. ב־1996 התפקד לליכוד וצבר קשרים, עד השבר הגדול שבא עם תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון ז"ל. "לקראת משאל המתפקדים במפלגה גייסתי המון אתיופים שהתנגדו לעניין הזה, ובאמת עשינו עבודה גדולה וגם ניצחנו במשאל, אבל שרון התעלם מהתוצאות. אחרי הגירוש מגוש קטיף עזבתי את הליכוד, וחזרתי רק ב־2009".
לפני כשלוש שנים נבחר נגוסה ליו"ר סניף הליכוד בירושלים, ואכל לא מעט מרורים שהדיפו ריח של גזענות, כפי שהוא עצמו התלונן בזמנו. היום הוא נשמע מפויס יותר. "בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, לכל אחד יש את האינטרסים שלו, ולא כולם קיבלו אותי בברכה. זה כמו משחק, ותמיד אני אומר שצריך לרדת למגרש ולשחק, ולהתמודד גם עם דברים לא קלים". הוא יודע ש"יש תופעות גזעניות במקומות עבודה, לפעמים גם בבתי ספר. אלה דעות קדומות, ואפשר להתמודד איתן ולשנות אותן".
זה נפוץ יותר בקרב מבוגרים או בני נוער?
"לדעתי, זה קורה יותר בקרב מבוגרים. אנשים לא בקיאים באמת בנוגע למנהגים שלנו, לתרבות שלנו. יש בורות. אם נגרום לאנשים להכיר אותנו, הם לא יתנהגו בצורה כזאת. אנחנו משתלבים בצבא, נלחמים כתף אל כתף, משתלבים בבתי הספר, באקדמיה, ובמערכת התעסוקה. אנחנו בכיוון הנכון, רק צריך להסביר ולעשות יותר".
בכוח האמונה
קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כיום כ־136 אלף איש, אבל למרות הדברים האופטימיים של נגוסה, כאילו היא מתקדמת בכיוון הנכון - העובדה היא שהוא נציגה היחיד בכנסת ה־20. הוא מודה שזו תעודת עניות. "היתה פסימיות בקהילה שלנו, מין תחושת דחייה, כאילו אנחנו לא מתקדמים ולא רוצים אותנו. ולכן אני מנסה להראות לצעירים שלנו שאפשר גם אחרת. זה הבית שלנו, יש לנו את כל הזכויות כאן, כמו לכל אחד אחר, ואנחנו רק צריכים להתאמץ ולהשמיע את קולנו. אם נשב בצד ונסתכל, ונחכה שאחרים יעשו למעננו, זה לא יקרה.
"צריך להיכנס, להיות מעורב ולעשות, וגם לבקש עזרה. לכן זה חשוב שהאנשים שלנו ילכו לפוליטיקה וישתלבו במפלגות הגדולות. אז ברשויות המקומיות היה לנו נציג אחד, והיום יש כבר יותר מעשרה חברי מועצות ערים".
אתה מרוצה מהתאקלמות יהודי אתיופיה בישראל?
"אני לא יכול להגיד שהקהילה נקלטה כמו שצריך, ולא בכל המקרים נרשמו הצלחות, אבל אני אופטימי. כשמסתכלים בפרופורציה הנכונה מאין באנו וכמה זמן אנחנו נמצאים בישראל, אפשר להגיד שאנחנו צועדים בדרך הנכונה. יש לנו הרבה מה לעשות בתחום החינוך, כי הוא המפתח. הוא זה שיקדם אותנו וישלב אותנו בתוך החברה הישראלית".
לגבי הנוער, הוא קצת פחות אופטימי. "זאת פצצה מתקתקת. הנוער נמצא בשכונות של הקהילה, ואני רוצה שהוא ימלא את האוניברסיטאות. אפשר לעשות את זה. תראה, רוב הילדים שלנו לומדים בכיתות משלהם. כל עוד זה יקרה, זה לא יקדם אותנו הרבה. אני רוצה שיהיה שינוי. לא באנו לארץ ישראל כדי לגור בשכונות מבודדות, בגטאות. לא באנו כדי ליצור גטאות בבית הספר. באנו פה לאינטגרציה. אני חושב שהצעדים שנעשו לשילוב של הצעירים והצעירות בישיבות התיכוניות ובאולפנות, הוכיחו את עצמם והביאו תוצאות טובות".
הצבת לעצמך יעדים ומטרות שתרצה לקדם?
"למרות שאני שייך ליהודי אתיופיה, אני רואה את עצמי נציג של כל העולים, ועל המשבצת הזו נבחרתי בליכוד. אני צריך לדאוג לשילובם בתעסוקה, בחינוך ובחברה. אני רוצה להיות חבר בוועדת העלייה והקליטה, ויכול לתרום גם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בוועדת החינוך, בוועדת הכלכלה. בעבר, עוד לפני שנבחרתי, פעלתי למען ייצוג הולם ליוצאי אתיופיה במשרדי הממשלה, בחברות ממשלתיות וברשויות המקומיות. אבל זה לא יושם כמו שצריך, ועכשיו אפעל כדי שזה יקרה".
באתיופיה חיים כיום כ־6,000 בני שבט הפלאשמורה, שממתינים לעלות לארץ. "ל־80 אחוזים מהם יש בארץ משפחות בדרגה ראשונה, אבל יש ויכוח בעניין הזה. לפי טענות משרד הפנים והסוכנות היהודית, לרוב האנשים האלה יש שלושה סבים יהודים, אבל יהדותם לא הוכחה מצד אמם. נעשית כאן טעות איומה, כי אסור להפריד משפחות. אני מקווה שהבעיה הזו תיפתר בממשלה הבאה אחת ולתמיד".
אתה בקשר עם האנשים שנותרו באתיופיה?
"כן, הם חיים בתנאים קשים. מתוך ציפייה לעלות לישראל, חלקם עזבו את הבתים שלהם ואת הכפרים שלהם, ומתגוררים בשכונות מצוקה במעין חושות".
הערב יחגוג נגוסה את ליל הסדר עם בני משפחתו. "חג הפסח משמעותי מאוד לכל עם ישראל, ובפרט לנו, יהודי אתיופיה, כי דרך העלייה של הקהילה מזכירה את יציאת מצרים. גם אבותינו עזבו בלי לדעת מה מחכה להם, כמו שאנחנו לא ידענו אם יהיו לנו דירות לגור בהן, לא ידענו מה זו משכנתא. האמונה הובילה את יהודי אתיופיה לארץ ישראל, וזה מזכיר את חג החירות. אני מקווה שעד פסח הבא, כולם יהיו כבר איתנו, כאן, ולא יישארו שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו