ברגע שאור בן יהודה עולה על מדים, היא לא רואה בעיניים. תשאלו את אלוף (מיל') אבי מזרחי, שעמד מול הלחץ שלה לאשר לה לעשות את ההשלמה החילית של קורס קציני החי"ר יחד עם גברים. תשאלו את צוערי החי"ר, שעשו איתה את ההשלמה החילית המעורבת הראשונה בצה"ל. תשאלו את המחבלים, שלחמו בה בגבול מצרים לפני חצי שנה. תשאלו את הרופאים, שטיפלו בה אחרי שנפצעה בקרב. תשאלו את הרמטכ"ל, רא"ל גדי אייזנקוט, שהעניק לה השבוע פרס קצינה מצטיינת ויפגוש אותה שוב בטקס מצטייני נשיא המדינה ביום העצמאות. ומהשבוע שעבר, אתם יכולים לשאול גם את הצוערים בפלוגה שלה בבה"ד 1, פלוגת הצוערים הראשונה שעליה מפקדת אישה.
"הרבה מאוד דברים שאני עושה הם בשביל להראות שאין תפקיד שנשים לא יכולות לעשות", היא אומרת בגאווה. "ההעצמה הנשית חשובה לי, לדחוף כמה שיותר בנות להתגייס לשירות קרבי".
היא קרבית כמעט בכל צעד ובכל מילה. מטר שבעים ושניים, וטונות של נחישות ומוטיבציה ודבקות במטרה. לא נתפלא אם נראה אותה מפקדת על גדוד בעוד כמה שנים, וממש לא בטוח שהיא תעצור שם. תפקידה האחרון, מפקדת פלוגה רובאית (לוחמים ותיקים) בגדוד קרקל, כמעט ועלה לה בחייה. רק הודות לאומץ ליבה ונחישותה בקרב ניצלו חייהם של לוחמי הפלוגה שלה.
זה קרה ביום רביעי, 22 באוקטובר, בגבול מצרים. בן יהודה (25) קיבלה מתצפיתנית הודעה בקשר, שלפיה טנדר עם שלושה חשודים הגיע לנקודה הכי צפונית של גדר הגבול, ליד ניצנה - כנראה בדרך לעוד ניסיון להברחת סמים.
"עברתי כבר לא מעט אירועים כאלה", היא אומרת. "קפצתי על ג'יפ הסופה שלי יחד עם הקשר אביב והנהג אפיק, ולקחתי עוד שני האמרים עם שישה לוחמים מהפלוגה. בדרך, אחד ההאמרים התהפך והושבת. הלוחמים שהיו בו המתינו לחילוץ, ואנחנו המשכנו.
"כשהיינו קרובים לאזור ההתרעה, לא רחוק מהיישוב עזוז, קיבלתי הודעה מתצפיתנית שיש עוד אירוע, כשישה קילומטרים דרומית מאיתנו. שם זה נראה הרבה יותר גדול - שלושה טנדרים עמוסים באנשים, פורקים ציוד, פותחים סולמות ומתקרבים לגדר. הבנתי מייד שהאירוע הראשון היה רק הסחת דעת. שברתי אחורה וטסתי לאזור של ההתרעה השנייה.
"כשהתקרבנו, הייתי צריכה לקבל החלטה אם לרדת לגדר עצמה או לשבור למעלה ולעלות על ציר פילדלפי, וכך ליצור לעצמי יתרון גובה על המבריחים. החלטתי לעלות למעלה, ובדיעבד, אני חושבת שזה מה שהציל אותנו. אם הייתי יורדת לגדר, לא הייתי פה היום. זה פשוט היה להיכנס לשטח השמדה".
אור ראתה את המבריחים בצד המצרי של הגדר, וגם את הבדואים בצד הישראלי, ה"קולטים". "אמרתי לאביב ולאפיק - 'זה בידיים שלנו, הם הולכים לאכול אותה'. מצאתי את עצמי לבד, עם שני האנשים שלי, מול כוח גדול של מחבלים. רק אחר כך נודע לי שהיו שם 23 אנשים על הגדר, ועוד שמונה שעמדו בתור 'כיפת רתק' כמה מאות מטרים מהגדר".
מה עובר בראש ברגע הזה?
"רק לסכל את ההברחה הענקית הזאת. שום דבר אחר. לא פחד ולא אם אני אמות כאן. אני כאן בשביל לסכל את ההברחה, ועכשיו זה המאני טיים.
"לא יכולנו לירות על הקולטים, כי הם אזרחים ישראלים, אז יריתי שלושה כדורים באוויר. הם נסו על נפשם ונעלמו. ואז התחיל הקרב הגדול. פתחנו באש לכיוון המחבלים, והם השיבו אש. שני ג'יפים שלהם הסתלקו מייד, ג'יפ נוסף נשאר והאנשים שהיו בו ירו בלי הפסקה. ראינו שלפחות חמישה־שישה נפגעו.
"היו דקות ארוכות של חילופי ירי, ופתאום אביב, הקשר שלי, צועק: 'נפגעתי!'. אני מסתכלת עליו ורואה שהוא פצוע קשה, חטף כדור בכתף שטייל לו לאורך הבטן ונעצר באגן. המחבלים זיהו את המיקום שלו והמשיכו לירות לכיוונו ללא הפסקה.
"הבנתי שהמשימה שלי עכשיו מתפצלת לשניים: להמשיך לתפעל ירי על המחבלים, ולהציל את אביב. אפיק הנהג המשיך לירות מהמקום שלו, ואני זחלתי לאביב וגררתי אותו כמה עשרות מטרים לאחור, לקפל קרקע שיסתיר אותו. ניסיתי להוריד ממנו את הווסט, וחטפתי כדור ביד ימין, בין המרפק לכתף.
"בהתחלה הרגשתי רק כאילו אבן עפה עלי. הייתי מרוכזת באביב שהתפתל מכאבים. ידעתי שאני חייבת להזעיק עזרה. לא הבנתי למה לא מגיעה תגבורת. חשבתי שכל הכוחות קלטו את ההודעה של התצפיתנית בקשר, אבל רק אחר כך הבנתי שאני היחידה ששמעה.
"זחלתי שוב לכיוון הסופה, הפעם עם יד אחת. בחצי הדרך מסרתי איכשהו את הנשק שלי לאפיק, והוא המשיך לירות על המחבלים. תוך כדי זחילה, היה פיצוץ אדיר. מטורף. מכיפת הרתק שלהם ירו עלינו טיל נ"ט. למזלנו, הוא התפוצץ בשטח מצרים.
"ככה לחמנו איתם במשך שבע דקות. הגעתי לג'יפ, עליתי עליו בקושי, וניסיתי ליצור קשר עם המג"ד שלי, סא"ל יניב, שהיה בשטח. אמרתי לו שיש לי פצוע אחד, ותוך כדי שאני אומרת את זה, אני קולטת שכל היד שלי מלאה בדם. תיקנתי שיש שני פצועים, ושאנחנו צריכים עזרה דחופה. הכרחתי את עצמי לשמור על פוקוס, אבל הרגשתי שאני לא יכולה יותר להילחם.
"המג"ד הגיע תוך דקה, הוא כבר היה בדרך להאמר שהתהפך. יחד איתו היו כמה לוחמים, כולל מ"מית בפלוגה, סג"מ רחל, שהתחילה לרסס את המחבלים עם המאג שלה. הכאבים שלי גברו, הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ונשכבתי על הבטן. החובשים נתנו לי ולאביב טיפול ראשוני, ופינו אותנו ברכב ממוגן לניצנה, ומשם במסוק לסורוקה".
הקרב נמשך עוד כחצי שעה, עד שהמחבלים ברחו חזרה לשטח מצרים. "התברר שזה היה ניסיון למגה־הברחה של חשיש", היא אומרת, "השוטרים המצרים סיפרו אחר כך שלכל מחבל היו בערך 20 קילו סם, ובסך הכל - חצי טון. המחבלים השתייכו כנראה לאל־קאעידה, ושווי העיסקה מוערך במיליון וחצי שקלים".
עוד באותו יום הועברה אור באמבולנס להדסה עין כרם, כדי שתהיה קרובה להוריה, שניהם רופאים בבית החולים: האב, פרופ' אריה בן יהודה (60), מנהל מחלקה פנימית ג', והאם, פרופ' דינה בן יהודה (62), מנהלת המחלקה ההמטולוגית. "הם היו צמודים אלי מרגע שהגעתי", היא מחייכת, "עטפו אותי בחום ובדאגה, כמו רופאים שהם גם אמא ואבא".
אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, מבקר את אור בביה"ח לאחר פציעתה // צילום: דו"צ
אור נותחה בידה, ושכבה שלושה שבועות באשפוז. בלילות לא הצליחה להירדם. "ישבתי במיטה ועברתי על אלפי הודעות ששלחו לי. היו לי 2,000 סמסים ו־1,500 הודעות ווטסאפ. חיילים שלי, חברים מהצבא, משפחה, מהתיכון, מי לא. השתדלתי לענות לכולם".
הפציעה אילצה אותה להסתגל לחיים שונים מאלו שהכירה. "בהתחלה שיגע אותי שיד שהרימה בקלות 20 קילו לא מצליחה להרים קילו אחד. פתאום היה קשה לי לבצע דברים פשוטים של יום יום, כמו לצחצח שיניים, כי יד ימין היתה היד החזקה שלי. אבל קלטתי שאני חייבת להיות יותר סבלנית. עבדתי קשה בפיזיותרפיה, עשיתי הרבה ריפוי בעיסוק וחדר כושר. אפילו למדתי לכתוב ביד שמאל".
היא ניהלה שיחות ארוכות עם הקשר הפצוע שלה, אביב בירן, שאושפז בסורוקה במצב קשה. הכדור שחדר לכתפו נעצר בעצם האגן, והוא עבר כמה ניתוחים. "אביב דיבר איתי הרבה על השיקום שלו, על הקשיים. אני פחות משתפת. קל לי לברוח ולהקשיב לאחרים".
מקלחת קצרה - ויאללה
היא נולדה בירושלים ב־1989 ומתגוררת עם משפחתה במבשרת ציון, אחות לשיר (27), סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית ("הוריי מרצים בקורסים שלה") ובָּבַת (22), שלומדת באקדמיה למוסיקה. "ספגתי בבית את אהבת המדינה ורגישות לבני אדם. סבא שלי היה פלמ"חניק, ואמא היתה קצינת ח"ן בחטיבה 14 ביום כיפור. במהלך המלחמה היא האזינה מיוזמתה לרשתות הקשר, כתבה מיקומים של קרבות והיתקלויות וריכזה את שמות הנעדרים. בזכות הרישומים שלה מצאו אחרי המלחמה נעדרים והרוגים רבים.
"אחרי המלחמה היא הלכה למשפחות של הרוגים, עברה מבית לבית והודיעה לקרובים שלהם על האסון. היא ליוותה אותם בהלוויות ובשבעה. אלה היו יסודות העבודה של מחלקת נפגעים בצה"ל, שהוקמה כעבור שנתיים. היא ממש היתה פורצת דרך, וגם קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל. עד היום היא המודל שלי".
בנעוריה היתה אור חניכה ומדריכה בשבט הצופים במבשרת ציון, ובמקביל טיפחה במשך שנים את אהבתה להתעמלות קרקע. "כך שמרתי על כושר גופני, על גמישות ועל תחרותיות, והגעתי לנבחרת ישראל. בסיום התיכון ידעתי שאני חייבת לעשות בצבא את התפקיד הכי קרבי ומשמעותי שאפשר. מבחינתי, משרד ויציאות יומיומיות הביתה לא היו אופציה. רק קרבי, רק להסתער, רק לתרום הכי הרבה שאפשר".
בנובמבר 2007 הגיעה לטירונות של גדוד קרקל, שהוקם שבע שנים לפני כן כניסוי בשילוב נשים במערך הלחימה של צה"ל. עיקר פעילותו של הגדוד המשולב היא ביטחון שוטף בגבול ישראל־מצרים - מניעת חדירות של מחבלים ומסתננים וסיכול הברחות.
"מהרגע הראשון הרגשתי שלהיות בקרקל זה הדבר הכי מתאים לי. הכי קרבי לאישה. עשינו את הטירונות בבסיס האימונים של גבעתי, 70 בנות ו־30 בנים. איזו עוצמה נשית היתה שם! לבנים היה בהתחלה קשה איתנו, היינו קרביות בטירוף, רצינו רק לסחוב משקלים על הגב, לאתגר את עצמנו כמה שניתן. מורעלות שחבל על הזמן. הכי רחוקות מהבנות שרק מחכות לצאת הביתה ולעשות שופינג.
"במקלחות לא ראית בנות שעומדות שעות מול המראה ועושות פן ומסתרקות ומתבשמות במשך שעה. מקלחת קצרה - ויאללה, למשימות הבאות. במסעות היינו רבות מי תיכנס מתחת לאלונקה, מי תסחוב את הפק"ל הכי כבד. בריצות למרחקים בינוניים עקפנו את הבנים בסיבוב. לא היה להם קל עם זה. הם הרי התגייסו לקרבי, ופתאום הם במיעוט בין חבורת חיילות שלא מפסיקות להסתער על כל משימה.
"במסדרי הבוקר הם היו זורקים לפעמים כל מיני הערות. 'למה אנחנו כאן?', 'למה אנחנו עם כל כך הרבה חיילות?' זה לא העליב אותנו, רק דירבן את כולן להראות עם מי יש להם עסק. אחר כך הם נרגעו.
"יום אחד, בזמן האימון המתקדם, נכנסנו לחדר האוכל, וחבר'ה מגבעתי, שלא הכירו אותנו, עשו עלינו צחוקים, אמרו כאילו 'הקשב' בקול נשי כזה. ואז הבנים שהיו איתנו מהטירונות, שהתקשו לקבל אותנו בהתחלה, אמרו להם שיירגעו. שאנחנו לוחמות מצוינות".
היו שם זוגות?
"כן, היו מקרים, אבל יש כלל מאוד ברור בקרקל - אם יש לוחם ולוחמת שהופכים לזוג, הם מודיעים על כך, ושולחים אותם לפלוגות נפרדות. הטענות שנשמעו בעבר, שהשירות המשולב עלול לפגוע במקצועיות של הפלוגה או של הגדוד, חסרות כל אחיזה במציאות".
עם הכלב שחייליה העניקו לה במתנה // צילום: יהונתן שאול
שתי נשים בין 200 גברים
אחרי הטירונות וההכשרה נשלחה אור למוצב בגבול ישראל־מצרים, שם למעשה התחילה את שירותה המבצעי. אחרי כמה חודשים כבר יצאה לקורס מ"כים, ואחריו שבה לפלוגה המבצעית בגדוד. בתחילת 2009 יצאה לקורס קצינים בבה"ד 1, כשאיתה עוד תשע בנות. כולן סיימו את הקורס בהצלחה.
"אחרי שחזרתי לקרקל הייתי אמורה לעשות השלמה חילית בבה"ד 12, כי כך תמיד היה עם הנשים בצה"ל. אבל חשבתי שאין שום סיבה שלא אעשה את זה כמו הקצינים הבנים. פניתי עם שתי בנות מהגדוד, למג"ד שלנו ולמפקד זרוע היבשה דאז, אלוף מזרחי, וביקשנו לעשות את ההשלמה בבה"ד 1, עם שאר צוערי החי"ר. ידעתי שזה תקדים, וידעתי שגדוד גפן, שבו עושים את הכשרת החי"ר, הוא קודש הקודשים של הגברים, ולא בטוח שיראו בעין יפה כניסה של צוערות לשם".
אבל למרבה הפתעתה, האישור הגיע, לראשונה אי פעם. אור ושתי חברותיה מצאו את עצמן כנשים היחידות בין 200 גברים. "היו לא מעט צוערים דתיים, חלק מהם באו אלינו ואמרו ש'המקום של נשים הוא בבית, לא בשטח, ובטח לא בהכשרה כל כך קרבית, כי אנחנו אמורים להילחם'. בסוף, אחרי שיצאו איתנו לניווטים ולמסעות וראו איך אנחנו מתפקדות, הם התנצלו.
"בבה"ד 1 היו לנו מגורים נפרדים ומגודרים, וגם באוהלים בשטח היינו תמיד רק שלושתנו. הקמנו מין מחיצה מברזנט, כדי שנוכל לשמור על הפרטיות שלנו. באימונים לא היתה לנו שום בעיה. עשינו הכל עם כולם - ניווטים, ריצות, מסעות, סחיבת משקלים. הוכחנו לכולם שמקומנו שם, לא פחות מהגברים. בערבי הווי התחברנו לבנים, והם למדו לקבל אותנו ולהעריך את זה שאנחנו לא מפגרות אחריהם בכלום. להפך, היו גם לא מעט מבחנים שבהם השגנו אותם".
עם סיום הקורס חזרה אור לגיזרת הר חריף. במשך שנה וארבעה חודשים שירתה כמפקדת מחלקה בפלוגה המסייעת של קרקל, ואז עברה להיות מ"מ בבסיס האימונים החטיבתי בקציעות. באוגוסט 2012 השתחררה. "הרגשתי שזה מספיק, שהגיע הזמן להתחיל את החיים האזרחיים. התחלתי לעבוד כרכזת שבט הצופים החדש שנפתח בהר אדר ועשיתי פסיכומטרי. קיבלתי 728, והתכוונתי להתחיל לימודי רפואה".
במבצע עמוד ענן היא השתתפה כמילואימניקית במערך חילוץ והצלה של פיקוד העורף, ואחריו יצאה לעשות את שביל ישראל. ממש כשהיתה קרובה לסיומו, הגיע הטלפון ממפקד חטיבת שגיא (החטיבה המרחבית שתחת פיקודה גדוד קרקל). "נפגשתי איתו, והוא הסביר לי כמה חשוב שאחזור לצבא, שאחזור לתרום כמפקדת בגדוד. הוא הצליח לשכנע אותי", היא צוחקת. "אחרי זמן קצר כבר מצאתי את עצמי שוב על מדים, בקורס מ"פים. הייתי שם הלוחמת היחידה בין 100 קצינים. שם גם מצאתי את האהבה הגדולה שלי".
קוראים לו סרן נדב ליבני, והוא בן 24. "מתחילת הקורס נדב הכי בלט שם. יצא לנו לא פעם לעשות תרגילים משותפים בשטח, לבנות תרחישים ביחד, לכתוב פקודות, והרגשנו שיש לנו חיבור מצוין. אני זאת שהתחילה איתו, בחרתי אותו מכל הקצינים שהיו שם.
"לקראת סוף הקורס, יצאנו ביחד לבחור בקורס מ"כים את המפקדים שיהיו לנו בפלוגות שעליהן נפקד. בדרך חזרה למרכז, ליד צור הדסה, החלטנו לשבור ולרדת למעיין בשטח. נכנסנו להתרחץ, דיברנו, ומאז אנחנו ביחד. כבר יותר משנתיים.
"נדב מ"פ בגדוד 932 של הנח"ל. אנחנו לא מתראים הרבה, אבל לפחות סידרו לנו את היציאות, כך שפעם בשלושה שבועות אנחנו יוצאים הביתה ביחד. הוא גר בתל אביב עם הוריו. את הקידוש אנחנו בדרך כלל עושים אצלו, ואחר כך באים אלי.
"הוא מצליח לפרוץ את החומה שלי. איתו אני משתחררת. אני יכולה לשתף אותו בדברים האישיים הכי עמוקים שלי, במצוקות, ברגשות. ויש לנו גם לא מעט שיחות מקצועיות - מה לעשות בפלוגה".
לפני כשנה וחצי קיבלה אור את הפיקוד על הפלוגה הרובאית, שאחראית על סיורים, תצפיות ומארבים. "מאז שהושלמה בניית הגדר, בסוף 2012, פחתו דרמטית ההסתננויות והניסיונות להבריח סמים ונשק. עד לאירוע שבו נפצעתי היו חודשים ארוכים שלא בוצעה שום הברחה, וזה מאוד תיסכל את המבריחים".
לפני שבועות אחדים, אחרי השיקום הארוך, היא חזרה לפלוגה. היה לה חשוב לחזור מהר לחיילים שלה, וגם לדעת שניצחה את הפציעה. שזה מאחוריה.
עכשיו אור בן יהודה היא מפקדת פלוגה בבה"ד 1. "עשיתי את הקורס הזה בתור חניכה, ואני חוזרת אליו כמפקדת פלוגה", היא אומרת, וההתרגשות ניכרת על פניה. "אני מאמינה שהצוערים והצוערות יקבלו אותי בצורה טובה, כי אני מוכנה לתפקיד. אני מוכנה להתמודד עם כל אתגר". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו