על השטיח של "המירוץ למיליון" הוא שומר בדרך כלל על פני פוקר, אבל גם לרון שחר יש כפתור סודי, שלחיצה קלה עליו מוציאה את כל הרגשות החוצה. אמא ואבא.
"שניהם אנשים קשי יום", הוא מספר בארשת הרצינית הזאת שלו, "פועלים שעבדו קשה כדי לקיים את הבית ולהעמיד את המשפחה על הרגליים. גדלתי בשכונה לא פשוטה בנתניה, ולא פעם באו לבניין שלנו גובי חובות שפוצצו דלתות. אבל לא של המשפחה שלנו, כי הוריי הגנו על הבית בחירוף נפש. אמא שלי עבדה 12-10 שעות ביום כדי שיהיה בבית הכל, ואני הייתי מנקה ושואב אבק".
הייתם קרובים, אתה ואבא שלך?
"לא היו לי יחסי חברות איתם. בדור שלהם אבא ובן לא היו חברים. הבית היה מבוסס יותר על כבוד.
"אבא שלי היה יוצא לפני שאנחנו מתעוררים, ולא הייתי מספיק לתת לו נשיקת בוקר טוב. בערב, כשהוא היה חוזר, כבר הייתי אחרי מקלחת ובדרך למיטה. לא היה לנו בכלל את הזמן הזה ביחד. כשאני רואה אבא ובן הולכים ביחד, מחליקים כִיף או יושבים לקפה, אני מאוד מקנא. זה משהו שממש פיספסתי, ואני מרגיש שהוא חסר לי".
יש לזה השפעה על היחסים שלך עם בתך?
"ברור. הילה כבר בת 5, ואני מאוד־מאוד איתה, צובר איתה כל הזמן חוויות שלא היו לי כילד. נותן לה להבין שיש לה אבא...", הוא מתחיל לדמוע, "אני מדבר עליה ואני מאבד את זה. הגבר הראשון בחייה הוא גבר־גבר, כדי שהסטנדרטים שלה יהיו גבוהים. זה המקום שבו אדע שהצלחתי איתה".
השנה האחרונה, כך נדמה, היתה אחת המוצלחות בקריירה של שחר בן ה־44. הוא מנחה את התוכנית הנצפית ביותר בטלוויזיה, משחק בתיאטרון, נבחר להוביל קמפיין חדש (המשביר לצרכן), ובקרוב גם יתחיל חזרות לסידרת דרמה חדשה. וגם משבר גיל 40, שפקד אותו באיחור קל, כבר מאחוריו.
"כמו כל הדברים בחיים, גם המשבר הזה הגיע אלי מאוחר יותר, בשנה שעברה. היו שעות ארוכות של הסתגרות, שתיקות, דיאלוגים עם עצמי, עייפות כרונית. תקופה שאתה רוצה לשכב כל הזמן במיטה. היה לי מאוד קשה להגיד שאני שמח בחלקי, כי היו לי חלומות ורצונות, ולא כולם הוגשמו, והיה לי קשה מאוד להבין שלא כולם צריכים להתגשם, ושזה המקום שלי וזה בסדר. לא הייתי קורא לזה דיכאון, אלא מצב רוח עצוב מתמשך".
מה עשית כדי להילחם בזה?
"קודם כל הייתי נותן לזה לקחת אותי למטה. כשאני נכנס למערבולת אני מרפה, נותן לה לקחת אותי הכי נמוך, מגיע לקרקעית, ומשם משתחרר החוצה. הייתי נותן לזה לקרות ולא נאבק בזה ומעמיד פנים שהכל בסדר. זה בסדר גם להיות בתחתית.
"אחר כך הבנתי שאני צריך לצמצם את עצמי למה שיש לי ומשם עוד לגדול, כי אם אסתכל על החלקים הריקים, אין סיכוי שאגדל אלא רק שאגיע למקומות של עצב ומרמור ולא ירצו לעבוד איתי, וזה יוביל אותי למקומות הרבה פחות טובים".
הלכת לטיפול?
"במשך השנים הלכתי להרבה פסיכולוגים. אני מאוד אוהב את זה, זה כמו מסאז' בשבילי. אבל בתקופה האחרונה אני דווקא לא מטופל, אלא עושה עיסויים רפואיים, שעוזרים לי לפזר ולשחרר. מבחינתי, הטיפול היום צריך להיות הרבה יותר פיזי, עם הרבה יותר מגע ופחות דיבורים. ואם בכל זאת אני רוצה לדבר, אז יש לי חבר שהוא מורה לשיטת ימימה, ואנחנו מדברים אחד על אחד".
חופר לו?
"חופר לו, והוא עוזר לי להתגבר".
היו תקופות שנעזרת בכדורים?
"בצעירותי הייתי לוקח דברים אנטי־חרדתיים, אבל זה היה בגיל של ההתבגרות הנפשית. היום אני לא לוקח. מצד שני, אנחנו דור הציפרלקס, אז לא אתפלא אם אמצא את עצמי יום אחד בשלב הזה".
לא מעט מהקריירה שלו חייב שחר לטלנובלות. בתום שירותו הצבאי התקבל ללימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין ונחשב לאחת ההבטחות במחזור שלו, אולי בזכות הכישרון, אולי בזכות המראה, אולי בזכות שניהם יחד. באותה התקופה שלט בארץ ז'אנר הטלנובלות, ושחר גבר על עשרות מתחרים ולוהק פעם אחר פעם לסדרות המובילות, ובהן "טלנובלה בע"מ", "בובות", "מיכאלה" ו"נשות הטייסים".
אבל דווקא התפקיד שמזוהה איתו כל כך, הנחיית הריאליטי "המירוץ למיליון", לא הוגש לו על מגש של כסף. בעונה הראשונה גבר עליו רז מאירמן במירוץ לתפקיד, ושחר נכנס לנעליו רק בעונה השנייה, אחרי שהתבלט בריאליטי אחר של "רשת", "רוקדים עם כוכבים".
"אין בטלוויזיה תפקיד יותר טוב מזה", הוא פוסק, "למרות שאני מופיע על במה, למרות שאני מופיע בסדרות, למרות שאני עושה עוד דברים - שום דבר לא משתווה להנחיה של 'המירוץ'. אני יכול להגיד בוודאות, כבן אדם שמכור לריגוש ולעשייה של דברים שנראים גדולים מהחיים, שיותר מזה לא תמצא".
אתה מתכונן לזה?
"אני מתכונן לזה כמו שמתכוננים לריצת מרתון. בונה תוכנית ספורטיבית ומכין את עצמי למצב הזה, שברגע שאני יוצא אין לי את האפשרות לחלות, להתעייף, להתעלף או להיות רעב. אני חייב לדעת לשמור על כוחות, מתי לשים את עצמי במצב טיסה ומתי לפעול. ממש כמו טלפון שצריך לשמור על הסוללה שלו".
מי שקורא את זה בבית אומר לעצמו, "בשביל שלוש הדקות שהוא מסביר על המשימה או מקבל את הזוגות בנקודות הסיום הוא מתכונן כמו למרתון"?
"מי שאומר או חושב את זה, לא יודע מה באמת קורה. יום עבודה שלי ב'מירוץ' מתחיל לפני כולם, כי אני יוצא לפניהם למשימה, לראות מה בדיוק צריך לעשות שם ואיך זה נראה. בשטח אנחנו מחדדים את המשימה, יש הרבה דברים שמשתנים תוך כדי תנועה. אחרי שמשנים אני משכתב טקסטים, ואז מצלמים את ההסבר למשימה.
"רק כשאנחנו מסיימים, המתמודדים מוזנקים למשימה הראשונה, ואני קופץ לשנייה, והם רודפים אחריי. בסוף אני רץ לשטיח בנקודת הסיום של אותו יום. הזוג שמגיע ראשון יכול לסיים את יום העבודה שלו אחרי 12 שעות, אבל אני צריך לחכות לזוג האחרון, ולפעמים זה יכול לקחת אפילו שבע־שמונה שעות. כלומר, אני יכול לצאת בשש בבוקר ולחזור למלון בשתיים בלילה, ובשש בבוקר לצאת שוב.
"במקרה שלי הקושי הוא לא בביצוע משימות, אלא בשעות העבודה. ככל שיש יותר זוגות, כך יש לי פחות זמן לישון. בתוך כל הדבר הזה אין ארוחה מסודרת. אתה לא יושב לאכול, הכל תוך כדי תנועה. לזה תוסיף געגועים למשפחה ו־30-20 טיסות בחודש אחד. כשחזרתי הביתה אחרי הצילומים הרגשתי שאני צריך להתעורר באמצע הלילה, לקחת טרולי ולהסתובב איתו בסלון".
מה אתה עושה בשעות ההמתנה לזוגות?
"נשאר בסוג של ערנות. במקומות שיש מזג אוויר קיצוני אני חייב לשמור על חום גוף יציב. אם אני על הר באריזונה, אני לא ארד למטה כדי לשבת בצריף העץ. הצוותים יכולים לרדת ולעלות, אבל אני נשאר. ואם קר מאוד, אז יביאו לי תה חם. הרבה פעמים אמא שלי מתקשרת ואומרת לי, 'נראית עייף היום בפרק'. ואני אומר לה, 'כן, אמא, באמת הייתי עייף'".
איך אתה יודע מה עבר על המתמודדים בדרך?
"אני מקבל את האינפורמציה מאנשי ההפקה שמלווים אותם בזמן המירוץ, וכשהם מגיעים אלי אני יודע מי עצבני על מי ומי מגיע טעון רגשית. הרבה פעמים כשהם מגיעים אני שומר על שקט. אני יודע שהם הגיעו עם דופק גבוה. אז אני שותק, ולאט־לאט אנשים מתחילים לפרוק, לבכות או לכעוס. צריך לזכור לא לפחד מהשקט ולתת להם להגיע לבד. לא יראו את זה בעריכה, כי שם לא אוהבים רגעים שקטים, יראו את הבן אדם ברגע ההתפרצות שלו".
אתה שומר על דיסטנס מהמתמודדים?
"אני לא בן אדם של דיסטנס, לא ברחוב ולא בעבודה. בעניין הזה ההפקה שומרת עלי שלא אגזים. אלה, למשל, לא היתה מסתכלת לי בעיניים בנקודת הסיום. הייתי אומר לה, 'אלה, אני פה. מה נשמע?' והיא היתה אומרת, 'אני מתביישת'. היא היתה יכולה גם לבוא ולהגיד לי, 'אפשר חיבוק?' היינו מתחילים לדבר, ואז היא רוצה עוד חיבוק. אבל אלה סצנות שיורדות בעריכה".
הקהל התאהב בוובה ואלה, אבל הזוגות במירוץ ניסו כל הזמן לעצור אותם. איך הרגשת עם זה?
"בעונה הזאת הזוגות בנו חברויות בינם לבין עצמם. רוב המשתתפים מתחברים לכל הזוגות ולא מחפשים את רעת האחר, אלא את טובת עצמם. אבל מה שקרה עם וובה ואלה הוא ששניהם לא אנשים שיתנחמדו עם אחרים או שייזמו חברות, כי הם לא הטיפוסים האלה. הזוגות האחרים פירשו את ההתנהגות הזאת כמשהו מרוחק ולא חברי, וזה מה שגרם להם להרגיש נוח לעצור אותם. התחושה היתה שגם אם הם יודחו, הם לא יחסרו להם בכל מקרה".
היתה גם הרבה ביקורת על היחס של גל כלפי ליאל. מה חשבת על הזוגיות שלהם?
"אני לא שופט אותו ברגעים כאלה. ראיתי ממנו הרבה רגעים של אהבה, שבהם הוא עשה בשבילה וסחב אותה. עושים לו עוול, כי יש שם אהבה גדולה".
רז ואלכסה?
"אני מעריץ את רז. לעמוד בפני אלכסה זה קשה, כי אתה מתהפנט, היא אפילו לא צריכה לדבר בכלל. הכוח שלה הוא במראה שלה. נכון שהיא היתה פצועה וסבלה, אבל לרז היתה היכולת להכיל. זאת סבלנות שלי אין, אני הייתי מאבד את זה הרבה יותר מהר. הקוף היה קופץ, והיתה בעירה גדולה. רז מאוד סבלני ומאוד בוגר".
אז למה בכל זאת הם ספגו ביקורת מצד הצופים?
"לאנשים היה קשה להתחבר אליהם כי חיפשו את המקום של ה'יאללה כבר, על מי אתם עובדים', ובמקרה שלהם אני לא חושב שהוא קיים. אני בטוח שהם רבים ושיש חילוקי דעות, אבל הכל בקטן. מאוד ברור להם שהם יהיו ביחד ושהם פה כדי להישאר, אז כל מה שקורה הוא בפרופורציות הנכונות.
"מתי אתה נכנס למריבות מטורפות? כשאין הגדרה ברורה למערכת יחסים, וכשאין עתיד משותף. אבל פה יש להם עתיד ברור מבחינת שניהם. אני חושב שהמירוץ עשה מצוין לזוגיות שלהם".
אתה עצמך היית משתתף בתוכנית?
"כן, אבל לא עם בת זוגי. הייתי עומד במשימות הפיזיות, אבל יכול להיות שהייתי נשבר במקומות שהיו מציפים אותי רגשית - מקום של בית, אישה, ילדה, יחסים עם הורים".
רון שחר. "אני לייט בלומר" // צילום: זיו קורן
היה מדריך כושר בגבעתי
אבא שלו, דוד, עובד ביהלומים. אמא מרים היא מנהלת מרפאת שיניים. שחר הוא ילד סנדוויץ' בין שלושה אחים, הגדולה שבהם מנישואים קודמים של אביו. את רוב שירותו הצבאי העביר כמדריך כושר בגבעתי. ב־2007 נישא לדפנה דנון, אבל אחרי שנתיים בלבד הם הגיעו שוב לרבנות.
ב־2010 התחתן שחר עם מאיה קרמר (37), ובאותה שנה נולדה בתם הילה. "עמיחי גת, האקס של מאיה, שהשתתף איתה בעונה הראשונה של 'המירוץ למיליון', הוא חבר שלי עוד מלפני שהוא היה איתה. אחרי שהם היו במירוץ, הם נפרדו".
בגלל המירוץ?
"המירוץ עצמו לא גורם לאנשים להיפרד, אבל הוא יכול להיות זרז. הוא יכול להגיד לאנשים, 'הלו, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כי יכול להיות שמשהו לא עובד'. מי שחכם עוצר ושואל שאלות ועובר את החוויה הזאת שוב מהבית, ברמה של דיבור. לדעתי זה מה שקרה עם מאיה ועמיחי".
לפני שפגש את מאיה והתמסד, נחשב שחר לאחד הרווקים הנחשקים בסביבה, שניצל את כל מה שיש לתל אביב להציע. כזה שגם סיבוב תמים שלו עם הכלב בשכונת בזל היה יכול להסתיים במקום אחר לגמרי.
"חייתי את חיי הרווקוּת באקסטרים, ואני לא מצטער על זה. היה לי מאוד כיף כי לא הייתי באמת לבד אף פעם. הבנתי שנישואים זה לא דבר קל ונעים וכיפי, ושיש מריבות וצעקות, ואמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה? ללכת עם ולהרגיש בלי? אוקיי, יש לי את העטיפה, מגניב, אבל אני צריך לחיות חיים כפולים, וזה משהו שהפחיד אותי. היו גם זיכרונות לא טובים מדברים שחוויתי בבית כילד, ומערכות יחסים לא מוצלחות שראיתי סביבי. היה שלב בחיים שחשבתי שאולי כל הרעיון הזה של נישואים לא נכון לי".
אז איך בכל זאת מצאת את עצמך מתחתן בשנית?
"בסופו של דבר, הבנתי שאני בודד. לא לבד, אבל בודד. זה מה שהוציא אותי מהמעגל הזה של רווק שמחליף מערכות יחסים מהר, שממצה חברויות. הרגשתי ריק, בלי שום עוגן. לא היה לי את המקום הזה שהוא מקור אנרגיה, שממנו אני יוצא ואליו אני חוזר".
כשאתה אומר מערכות יחסים אתה מתכוון לסטוצים?
"כן, היו לי הרבה. כל דבר שאני עושה, אני הולך איתו עד הסוף, אף פעם לא התנצלתי על זה. מה שהיקום זימן לי בתקופות מסוימות חיבקתי, עד שהפסקתי ליהנות, ואז הורדתי רגל מהגז. היום תגיד לי 'בוא למסיבה במועדון זה וזה' - אני אפילו לא יודע איפה הוא נמצא. לפעמים אני מקבל סמס ואני שואל את מאיה איפה זה. היא עוד מכירה פה ושם, אבל עלי זה כבר גדול בשלב הזה של החיים".
אתה לא מתגעגע לפעמים לימי הרווקות?
"לפעמים אולי כן, אבל גם אז לא תראה אותי במסיבה גדולה או באירוע מיוחד. זה יהיה באירוע קטן שקורה כל שבוע. הדברים הגדולים לא מדברים אלי. לא תראה אותי במסיבת רחוב בכיכר המדינה בפורים בצהריים, וגם לא באפטר פארטי, כי זה הארד קור בשבילי".
אז אפשר להגיד שהשינוי הושלם.
"כנראה. שינוי, התבגרות, התעייפות. קרא לזה איך שאתה רוצה".
אתה מצטער שלא הפכת לאבא לפני גיל 39?
"היום, כשאני חושב על זה, זה היה צריך לקרות הרבה לפני, כי אני בשל להיות אבא מזמן. אבל היה קשה לי להתחייב למערכת יחסים וללכת עם הדבר הזה לכל החיים. למרות שמה שאני רואה סביבי הוא חתונות אינסטנט ויחסים אינסטנט, ואז גם גירושים. הכל נהיה מאוד נזיל.
"אני חושב שאנשים מוותרים מהר מדי ולא נותנים את כל מה שיש להם לפני שהם הולכים. אני לעולם לא אפרק מערכת יחסים אם לא אדע שעשיתי הכל כדי שזה יעבוד. גם בנישואים הראשונים עשיתי כל מה שיכולתי. אשתי הראשונה עשתה אפילו יותר ממני, היא גם יותר בן אדם ממני. אבל זה לא עבד. בתוך זמן קצר עברנו הרבה מאוד דברים, שהפכו אותנו לזוג חברים יותר מאשר לזוג אוהבים נשוי".
היום אתם בקשר?
"פעם ב... אני מתעניין מה קורה איתה, אבל אנחנו רחוקים, לא גרים באותה עיר. אם אני פוגש אותה במקרה, אני מחבק אותה".
הפקת את הלקחים בקשר עם מאיה?
"אומרים שסיבוב שני הוא יותר מוצלח, כי כבר הסקת מסקנות והפקת לקחים, ועכשיו אתה מכוון למקום שיותר נכון לך. ומאיה בהחלט יותר נכונה לי. הקשר בינינו הוא כמו אצל כל זוג, יש עליות ויש מורדות. יש בינינו אהבה. יש לפעמים כעס גדול שגורם לך לא לראות את הבן אדם שמולך, ולפעמים אתה רק רוצה לקבל ממנו חיבוק".
היית רוצה עוד ילדים?
"בטח. אם אפשר ארבעה ילדים, אני אשמח".
זה אומר שהילד הרביעי יהיה בערך כשתהיה בן 50.
"למה? אני סוגר לך את הפינה בשנתיים: הלידה הבאה תאומים, ואחריה עוד אחת בבודדת. מאיה יכולה להיות אמא לעשרה, גם מבחינת היכולת להתמודד עם ילדים. היא אשת קריירה, עובדת כסטייליסטית, אבל היא תקריב הכל בשנייה בלי להניד עפעף בשביל הילדים ותהיה אמא במשרה מלאה.
"תחשוב מה היה קורה אם הייתי חי עם מישהי מפונקת, שכל הזמן יש לה תלונות ונכנסת להיסטריה מהאימהוּת שלה. הייתי בבעיה. אנחנו כגברים כן רואים את האמא שלנו, אז ברור שאני מסתכל על מאיה ואומר, אמא שלי היתה עושה בשבילי הכל, אז גם את אמורה לעשות הכל בשביל הילדים שלנו. אבל אנחנו חיים בדור שבו שומעים הרבה תלונות, פינוק, חוסר אונים בהתמודדות עם הורות. והיא שונה".
אם יהיו לך ארבעה ילדים, לא בטוח שהיא תיתן לך להיעדר מהבית חודש בשביל "המירוץ".
"אם היו לי היום חמישה ילדים והיתה עוד עונה של 'המירוץ', הייתי יוצא. ואם מאיה היתה צריכה עזרה, היא היתה באה ואומרת לי. גם היום, אם היא צריכה עזרה בין השעה הזאת לשעה הזאת, היא אומרת. היא בקלות יכולה לעשות סידרת טלוויזיה על הורות. למרות שהיא לא רואה 'סופר נני', היא מקשיבה לה ברדיו ורבה עם הרדיו".
עם מאיה קרמר. לא היה רץ איתה למיליון // צילום: מאיר פרטוש
געגועים לבמה
אם רציתם עוד הוכחה שחיי ההוללות של שחר מאחוריו, תוכלו למצוא אותה בהצגה "עקר בית" של בית ליסין, שבה הוא מופיע לצד דב נבון ורמה מסינגר. "תמיד רציתי לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר", הוא אומר בגילוי לב, "היום אני מרגיש שזה בסדר אם לא אשיג אותו. כשסיימתי את לימודי המשחק, זה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. היום אני מבין שאם זה יקרה, טוב, ואם לא - אז גם טוב".
היית מועמד בעבר?
"לא עשיתי תיאטרון הרבה שנים, בין השאר, כי לא רציתי. משהו בהתנהלות של נסיעות בכל הארץ, לצאת בערב מהבית ולא להשכיב את הילדה ולנסוע 15 פעמים לתיאטרון הצפון ולחזור על אותו הדבר 400-300 פעמים - פחות הדליק אותי. הרגשתי שזה משהו שיכול לשחוק אותי".
מה קרה עכשיו שכן הסכמת?
"געגוע לבמה, געגוע לשחקנים. יש משהו בתהליך הזה של עבודת תיאטרון שהוא אולי פחות זוהר ופחות נראה לעין, אבל הוא כיפי ומשחרר ושומר על כלי העבודה שלך. ארגז הכלים שלי הוא רגשות, פעולות, ערנות, עבודת פרטנר, ואלו דברים שיכולים להירדם אם לא תעשה אותם הרבה זמן. בתיאטרון אתה כל הזמן משכלל את הכלים ועובד איתם, וזה חשוב לי".
יכול להיות שלקחו אותך גם בגלל הפופולריות שלך?
"יכול מאוד להיות. אני לא אומר שלקחו אותי רק בגלל זה, אבל זה ערך מוסף חשוב בעולם שאנחנו חיים בו היום כי תיאטרון, בסופו של דבר, הוא גוף כלכלי, ואם רון שחר יכול למכור עוד כמה כרטיסים וגם לעשות את התפקיד - אז למה לא? כולנו נרוויח.
"ציפי פינס, שהיא אחת הנשים החזקות בתיאטרון בארץ, היתה יכולה ללהק לתפקיד הזה לפחות עוד עשרה גברים יותר מפורסמים שהיו יכולים למכור כרטיסים, אבל כבר בחזרות היא העיפה אותם".
בטלוויזיה עשית הרבה תפקידים בטלנובלות, אבל לא בסדרות דרמה. איך אתה מסביר את זה?
"יכול להיות שלא באתי לאודישנים מספיק מוכן, או שבגלל שעשיתי הרבה טלנובלות רצו שאתקרר. אני כן יכול להגיד שבבית הספר למשחק אומרים שרק בשנה השישית אתה יכול לבדוק מי שרד את המקצוע ומי לא. אם אתה בודק, אתה רואה שאחרי שש שנים נשארים במקצוע מקסימום 15 אחוז מהאנשים שהתחילו. אז אני במקצוע, ובלי עין הרע אני גדל בתוכו, ואני אחרי השנה השישית. אני אומר תודה לאלוהים, ומה שלא עשיתי עד עכשיו, אתחיל לעשות עכשיו".
היום אתה מוכן לכל תפקיד?
"כן".
זה משהו שלא יכולת להגיד בעבר?
"גם אם יכולתי, כנראה שהייתי טועה. אני לייט בלומר גם בחיים האישיים וגם במקצוע שלי, אבל אני מאמין שאני נכנס עכשיו לשנים של עשייה רבה במקצוע שלי".
היית עושה היום טלנובלה?
"כן, הכל תלוי בתסריט. אם הטקסטים הגיוניים והדמות מאתגרת והפרטנר טוב - בטח. הייתי פחות עושה משהו שקשור רק למראה חיצוני. יש סדרות שאתה רואה שכולם יפים בהן, ואני אומר לעצמי: את זה אני לא רוצה לעשות".
היו לך הרהורי פרישה?
"לא, אבל אני כל הזמן מרגיש שאני צריך לעשות עוד משהו בנוסף. משהו שהוא יותר עם אנשים, יותר למען אנשים. יש אצלי משהו דפוק, שאני צריך לבקש מחילה מהיקום, והדרך שאני מוצא בה נחמה היא לעשות בשביל אחרים, כי זה עושה לי טוב. אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד הוא נתינה. לקום ולתת, בלי לקבל תמורה. התגובה של מי שמקבל היא כל כך חזקה, שפתאום אתה אומר, וואו".
בהצגה "עקר בית" בתיאטרון בית ליסין // צילום: יח"צ
אני לא בראד פיט
כשמסתכלים בפייסבוק שלך רואים שגם אתה, כמו טום ואוריאל, משתמש בסלנג של הקהילה הגאה. למה?
"אני מטורף על זה. גם עם החברים שלי אני מדבר ככה לפעמים. הם הכי גברים, ואנחנו עפים הכי רחוק. 'היי, גוש', 'אוחצ', מה איתךְ?' זה קורע בעיניי. מי שהמציא את השפה הזאת הוא גאון. כשאני שומע את זה מהצד אצל אחרים, אני מייד שואל, מה אמרת? למה התכוונת? לוקח את הטלפון לאחד החברים ההומואים שלי ומספר להם כל מה שלמדתי.
"אגב, כשטום ואוריאל הגיעו אלי והתחילו לדבר אחד לשני בלשון נקבה, חשבתי שזה לא נכון טלוויזיונית. היתה לי שיחה איתם על זה, ואמרתי שאולי צריך למתן את זה, אבל הם החליטו להמשיך. ברגע שהצופים הבינו שיש פה אמת, הם קיבלו את זה באהבה, ואני לא מדבר רק על הקהל התל־אביבי".
גברים מתחילים איתך?
"כן, וזה מחמיא".
מבחינה חיצונית אתה סוג של קונצנזוס.
"אני לא מסכים איתך. יש גברים שאני חושב שהם קונצנזוס כגברים יפים, כמו בראד פיט או יובל סגל, שהוא חבר שלי, ובעיניי יש לו יופי שהוא קונצנזוס. אני לא בחבורה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו