כל זמן שלא תחשבו עליו יותר מדי (או בכלל), "פוקוס" הוא סרט חביב ואפילו קצת חינני שמתפקד כהסחת דעת יעילה. זוהי קומדיית נוכלים רומנטית ואוורירית שבה וויל סמית' מנסה לשקם את הקריירה המקרטעת שלו בעזרת קצת כריזמה קלילה - רכיב שהיה מאוד חסר בסרטיו האחרונים והדי בלתי נסבלים. והמאמץ הזה מצליח בסך הכל, הודות לתסריטאים/במאים גלן פיקארה וג'ון רקווה - שאחראים בדרך כלל לסחורה הוליוודית קצת יותר חתרנית וקצת פחות מתקתקה מהמקובל, למשל קומדיית ההומואים מנפצת הטאבואים "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס", וסרט הפולחן החומצי והאדיר "סנטה בשקל". "פוקוס", שכולל כמה וכמה סצנות וסיקוונסים מתוקתקים, בהחלט בולם את הנפילה החופשית של הכוכב, שהגיע לשפל חסר תקדים בבלוקבאסטר הסיינטולוגי האיום והנורא "העולם אחרי" מ־2014. עם זאת, הסרט הזה הוא לא יותר מפלסטר, ויש לסמית' עוד דרך ארוכה לגמוע אם ברצונו לטפס מתוך הבור העמוק שכרה לעצמו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ב"פוקוס" מגלם סמית' את ניקי, נוכל ותיק ונערץ שמתמחה בתרגילי עוקץ מורכבים ומגוונים. יחד עם חבורת הגנבים שמקיפה אותו הוא מרוקן את הכיסים ואת הקופות של מטרות תמימות יותר ופחות, והוא עושה את זה בסטייל. למעשה, נראה כי הוא ממש נהנה מזה.
ערב אחד נתקל ניקי בג'ס (מרגו רובי) - נוכלת בתחילת דרכה שמנסה להפיל אותו בפח ללא הצלחה יתרה. מכיוון שג'ס היא בלונדינית יפהפייה ודקת גיזרה, ניקי מוחל לה על חוצפתה ונענה לבקשתה ללמד אותה כמה טריקים. מפה לשם, השניים הופכים לזוג, וג'ס מצטרפת לחבורה, שפושטת על ניו אורלינס כדי להכות בפראיירים הפוקדים את משחק הסופרבול.
אך אידיליית הרמאים אינה מחזיקה מעמד. לאחר שהמבצע המשולב והמכניס מסתיים, ניקי נוטש את ג'ס בפתאומיות וללא כל הסבר, ומכאן קופץ הסרט שלוש שנים קדימה, למפגש המחודש של השניים, שמתרחש בבואנוס איירס, על רקע עולם מירוצי המכוניות. שניהם עדיין חזק בענייני עקיצות, וגם נראה שהם עדיין מחבבים זה את זה. אך ייקח קצת זמן להבין מה הסיפור שלהם בדיוק.
אז למה לי פוליטיקה עכשיו? יואב קוטנר על השילוש הלא קדוש שבין אמנות, פוליטיקה ואהבת הקהל
"פוקוס" הוא סרט קצבי ונעים לעין שכל כולו משטחים מבריקים ונוצצים. הלוקיישנים מעוצבים למשעי, המלתחות של הדמויות אופנתיות בטירוף, אין כאן שערה או ריס שאינם במקום, ואם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהמודל שעמד לנגד עיניהם של היוצרים הוא מותחן הפשע הרומנטי (והמאוד סקסי) "רומן לא חוקי", של סטיבן סודרברג (אפילו יש כאן סיקוונס שהעריכה הצולבת שלו היא העתקה של אחד לאחד לסיקוונס מהסרט ההוא). נכון, קצת קשה לראות בסמית' גיבור רומנטי רציני, והניצוצות שעפים בינו לבין רובי אינם מתקרבים בעוצמות שלהם לאלה שהתעופפו בין ג'ורג' קלוני לג'ניפר לופז. אבל בואו נסתכל על הצד החיובי: מתי ראיתם בפעם האחרונה סרט הוליוודי מיינסטרימי שבו כוכב שחור מתגלגל בין הסדינים עם בחורה צחורה כשלג? בהחלט מגיע לכולם - כולל סמית' - קצת קרדיט על כך שלא חששו ללכת נגד הזרם ולערבב קצת את העניינים.
בכל מקרה, מלבד סקס בין־גזעי יש כאן גם לא מעט עלילה, וכנהוג בז'אנר סרטי העוקץ, ריבוי התככים והמזימות ידרוש מכם תשומת לב רבה ולא מעט ריכוז. מי עובד על מי? ומה בעצם המטרה שאליה חותרים גיבורינו? חלק מכריע מהכיף שמתלווה לצפייה בסרטים מסוג זה נעוץ תמיד בניסיון לנחש את התשובות, וכך גם כאן. מה חבל, אם כן, שמאחורי כל הטוויסטים, ההפתעות והבגידות הכפולות שהתסריט משליך לכל עבר, לא מסתתר דבר מלבד אוויר חם.
לאחר חצי ראשון מבדר שבעיקר מפגיש אותנו עם הדמויות, מציג לנו אותן בפעולה, ומניח את היסודות להמשך, כל חציו השני של הסרט חותר לקראת שיא מופרך לחלוטין שמתקשה לספק את הסחורה. וגרוע מכך - כל ניסיון לשחזר בראש את המהלך המסובך והלכאורה מבריק שאותו מתזמר הגיבור שלנו נועד לכישלון. שכן התשובות הלא משכנעות שניתנות לצופים בסופו של דבר חושפות חורים תסריטאיים בקוטר מפלצתי והופכות לפחות סצנה אחת (ולא קצרה כלל) ללא הגיונית לגמרי. מתברר שמי שנעקצים הם הצופים. איפה דיוויד מאמט כשצריך אותו?
רובי, השחקנית האוסטרלית הצעירה שפרצה לתודעה בשנה שעברה כאשתו של לאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול־סטריט", אמנם מביאה אל המסך רעננות שובבה ומעט חצופה, אך רוב הזמן סמית' נמצא כמה צעדים לפניה, כדי שחלילה לא נשכח שזהו הסרט שלו. על פי סיפור מדהים ולא ייאמן שהסתובב ברשת סמית' דחה את התפקיד הראשי ב"ג'נגו ללא מעצורים", של קוונטין טרנטינו, מפני שהדמות שהוא אמור היה לגלם אינה זוכה לחסל את הרע הראשי. לא בטוח שסמית' היה עושה טעות דומה כיום. ובאמת משמח לראות אותו משיל מעליו את הכבדות הצדקנית והלא מחמיאה שאפיינה את תפקידיו בסרטים דוגמת "המרדף לאושר" ו"שבע נשמות". אבל אם הוא רציני באשר לכוונותיו לפתוח דף חדש, יהיה עליו להפסיק לראות בעצמו את מרכז היקום וללמוד להיות חלק מקבוצה. סרט הקומיקס "יחידת המתאבדים", שבו יופיע בשנה הבאה, אמור להיות צעד ראשון לכיוון הזה.
"פוקוס" ("Focus"), תסריטאים/במאים: גלן פיקארה וג'ון רקווה. ארה"ב 2015
צהוב בעיניים
"בובספוג מכנס מרובע: הסרט" הוא אולי לא יותר מפרק ארוך, מושקע ותלת־ממדי של סדרת הטלוויזיה שמיועדת לילדים (ולהוריהם הסטלנים). אבל למה אתם אומרים את זה כאילו מדובר בדבר רע?
במשך כשעה וחצי, בובספוג וחבריו התת־ימיים - פטריק, סקווידוויד, סאלי ופלנקטון - מתרוצצים לכל הכיוונים במאמץ להשיב לידיהם את המתכון הסודי של קציצות הסרטן הממכרות והאהובות כל כך על תושבי ביקיני בוטום, כאשר המערכה האחרונה של הסרט לוקחת אותם אל מחוץ למים, מערבבת אותם עם עולם בני האדם, ומארגנת להם גראנד פינאלה ספקטקולרי שלא היה מבייש את "הנוקמים".
גג ויזואלי רודף גג ויזואלי; בדיחה מטופשת רודפת בדיחה מטופשת; אווירת "הכל הולך", שגולשת לא אחת למחוזות הסוריאליזם ההיפראקטיבי, שוררת על המסך מהפריים הראשון עד האחרון; ואין כל זכר למסר חינוכי (טוב, זה לא לגמרי מדויק. יש מסר חינוכי. אבל הדמויות חוזרות עליו כל כך הרבה פעמים שהוא הופך לבדיחה בפני עצמה).
אני די נהניתי. העוזרת הקטנה שלי, שתחגוג בקרוב שש, נהנתה גם היא, אבל קצת פחות. "מה היה הסיפור בכלל?" שאלה במבט מבולבל כאשר עשינו את דרכנו למגרש החניה. "כשתגדלי תביני", אמרתי בחיבה בזמן שהושבתי אותה בבוסטר. "כשתגדלי תביני".
"בובספוג מכנס מרובע: הסרט" ("The SpongeBob Movie: Sponge Out of Water"), במאים: מייק מיצ'ל ופול טיביט. ארה"ב 2015
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו