דוד (פואד) יעקב, בן 83, זוכר היטב את הלילות ההם, בשנות החמישים. הוא היה אז רווק צעיר, פעיל במפלגת השלטון מפא"י, ואת זמנו לא כילה בבילויים, אלא במארבים במרכז תל אביב. עם כמה מחבריו המתין במקומות מסתור לאורך רחוב אלנבי, כדי לאתר תומכי חרות שמדביקים כרוזים של מפלגתם על לוחות המודעות. ברגע שנעלמו החרותניקים, ועוד לפני שהדבק הספיק להתייבש, מיהרו פואד וחבריו להדביק את הכרוזים שלהם על הכרוזים של המתחרים.
"זו היתה מלחמה של ממש", הוא נזכר. "לכל מפלגה היו המעוזים שלה, והפעילים מהמפלגות היריבות ידעו שיש מקומות שאליהם אסור להם להתקרב. למשל, אנחנו לא העזנו להגיע ולהדביק כרזות בשכונת התקווה, וגם הם לא התקרבו לאזורים מסוימים בצפון תל אביב".
אחד מחבריו הקרובים של פואד במפא"י נאלץ להיפרד מחברתו הצמודה. הסיבה: היא באה מבית שמזוהה עם הרביזיוניסטים. "הם היו יחד תקופה ארוכה, ולכולם היה ברור שהסיפור הזה ייגמר בחתונה. אבל האמוציות במערכת הבחירות השנייה, ב־1953, הכריעו אותם. הם נפרדו כמה ימים לפני הבחירות, ולא חזרו".
היום, לוחות המודעות כבר אינם זירה להתגוששויות. סמלי המפלגות עדיין מעטרים חלק משלטי הפרסום ברחבי הארץ, לצד תמונות המועמדים, שעובדו בפוטושופ; גם תשדירי הבחירות, שעלו לראשונה לפני הבחירות לכנסת השביעית, ב־1969, עדיין כאן. אבל בעידן הרשתות החברתיות, הסמסים והווטסאפ, שום דבר לא כשהיה. הכל אלקטרוני, אוטומטי, יש שיאמרו מזויף ומנוכר.
ועדיין, אם בוחנים את הנושאים במערכות הבחירות הראשונות, לפני עידן הטלוויזיה, כשלוחות המודעות ועצרות העם היו דרכי התקשורת העיקריות עם הבוחרים, אפשר למצוא גם קווי דמיון לנושאים שמעסיקים את הישראלים כיום. קחו לדוגמה את קמפיין "השקופים", גירסת 1949. "38 חברים במועצת המדינה ורק אחד ספרדי", נכתב בכרזה של מפלגת ספרדים ועדות מזרח בבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה). גם סקנדלים לא חסרו: ועדת הבחירות המרכזית פסלה באותה שנה את מועמדותה של דינה קרל, ששמה הופיע בשתי רשימות - ויצ"ו והציונים הכלליים.
בנובמבר 1948 הוטל עוצר של שבע שעות על תושבי המדינה, כדי לקיים את מיפקד האוכלוסין שהוליד את פנקס הבוחרים הראשון. הבחירות לאסיפה המכוננת נקבעו ל־25 בינואר 1949. בישיבה האחרונה של מועצת המדינה הזמנית, חמישה ימים לפני פתיחת הקלפיות, הציעה תנועת מפ"ם לערוך את הבחירות במעטפות כפולות - אחת עם פתק הצבעה, והאחרת עם פנקס הזיהוי של הבוחר. נציג מפא"י טען שצעד כזה יפגע בחשאיות הבחירות ויניא מצביעים רבים מהקלפי, מחשש שיתגלה סוד הצבעתם, ולבסוף ההצעה נפלה.
יום לפני הבחירות הקדיש קול ישראל שמונה שעות ל"הדרכת הבוחר", והשמיע לא פחות מ־44 נאומים של מועמדי המפלגות.
ראש הממשלה דוד בן־גוריון אמר בנאומו: "מחר ניקרא לבחור את שליחינו לאסיפה המכוננת. נשתחרר מהשיגרות הישנות שנתרוקנו מתוכנן, ונתעמק בבעיות היום. אחריות גדולה מוטלת עלינו. דבר העם יקום. בל ייעדר איש מן הקלפי! ההצבעה היא חובה וכבוד לאומי".
1951: אזרחיות ואזרחים מעיינים בכרזות של מפא"י בתל אביב // צילום: טדי בראונר/לע"מ
• • • •
האנשים שזוכרים את הימים ההם מספרים שבאמת היה פה שמח, שהיתה תחושת שליחות אמיתית ושהוויכוחים הפוליטיים היו ענייניים. "מערכות הבחירות בשנות החמישים והשישים לא עסקו ב'זוטות של יום', והעיסוק היה כולו במהות, בנושאי ביטחון וכלכלה", אומר ד"ר אברהם וולפנזון (80), מרצה בענייני פוליטיקה, אקטואליה והיסטוריה, שהיה בצעירותו אחד האנשים הקרובים לראש הממשלה בן־גוריון ומאוחר יותר היה בין מקימי מפלגת העבודה ואחד ממנסחי האמנה שלה. "נושאים משפחתיים ורכילותיים היו מוקצים מחמת המיאוס, וכל עיתונאי שכיבד את עצמו לא העז לכתוב עליהם".
מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר (71), עיתונאי וח"כ לשעבר מטעם הליכוד, מסכים. "היתה יריבות חריפה בין המנהיגים, בעיקר בין בן־גוריון למנחם בגין, והיא גבלה לא פעם בביקורת חריפה ובהאשמות הדדיות, ולעיתים עוקצניות, אבל הם לא נכנסו זה לתחתוניו של זה. במערכת הפוליטית רחשו כבוד לראשי המפלגות, ושום צד לא ניצל עניינים אישיים של האחר כדי לפגוע בו דרך התקשורת. היום אין מעצורים, מותר להגיד הכל".
אבל הרומנטיזציה של העבר לא תמיד מדייקת. כך, למשל, אפשר למצוא כבר בשנים הראשונות של המדינה שיח פוליטי שלא היה בהכרח נקי ומכובד. בבחירות לאסיפה המכוננת, בתחילת 1949, כיכבה דמותו של העריץ האיטלקי הפשיסט בניטו מוסוליני: יום לפני הבחירות הופצו ברחבי תל אביב תמונות של מנחם בגין, כשהוא מניף את ידו באופן דומה למוסוליני - ולצידן הכיתוב: "הסרטן הפשיסטי בגופה של המדינה הצעירה". כל זה, כזכור, פחות מארבע שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה היה מוסוליני שותפו של אדולף היטלר.
התגובה לא איחרה לבוא: שעות ספורות אחר כך הפיצה חרות כרוזים דומים משלה, שבהם נראים משה סנה ממפ"ם, גולדה מאירסון (לימים מאיר) ודוד רמז ממפא"י מבצעים תנועת יד דומה, ומעליהם תמונתו של העריץ מרומא.
כשבוע לפני הבחירות התלונן נציג מפ"ם שאנשי חרות מסתובבים עם אקדחים שלופים בשכונת התקווה. ביום הבחירות עצמו אירעו בשיכון המזרח בראשון לציון "התנגשויות קלות" בין חברי מפ"ם ומפא"י, והן פסקו רק בהתערבות המשטרה.
הפרדת הרשויות עוד לא היתה נוהג מושרש במדינה הצעירה. בבחירות הראשונות הציבה חרות במקום ה־89 ברשימתה חייל בן עשרים ששמו דוד דהרי, וגם לבכירי הצבא היה חלק פעיל בפוליטיקה. קצינים במדים נכחו באסיפות בחירות, ואף נאמו בהן.
יגאל אלון, לדוגמה, היה מזוהה עם מפ"ם עוד כשכיהן כאלוף פיקוד הדרום. הוא לא היסס להביע את עמדותיו הפוליטיות וביקר את מדיניות הממשלה לאחר מלחמת העצמאות, באומרו כי "ניצחנו במלחמה והפסדנו את השלום". היו שטענו כי בן־גוריון מנע ממנו את תפקיד הרמטכ"ל בשל כך. הוא הצטרף למפ"ם רשמית אחרי שפשט את המדים.
בעת מערכת הבחירות הראשונה היה שבח וייס (79) נער מתבגר, שאך עלה לארץ מפולין. "עוד לא יכולתי להצביע, אבל בתור עולה חדש וניצול שואה, היתה לי תחושה שאני משפיע", נזכר מי שיכהן לימים כיו"ר הכנסת. "מאוד התעניינתי בפוליטיקה. הייתי עומד מחוץ לאסיפות בחירות בתל אביב ואוסף חתימות ממנהיגי המדינה. בן־גוריון לא היה עוצר לחתום, אבל משה שרת חתם לי, וגם רחל כהן, שעמדה בראש רשימת ויצ"ו".
בבחירות הראשונות לא היה אחוז חסימה, וכדי לקבוע את מספר הקולות הדרוש למנדט פשוט חילקו את סך הקולות הכשרים ב־120. כך הספיקו 4,399 קולות כדי להכניס את התאחדות התימנים לפרלמנט עם מנדט אחד. מפא"י זכתה ב־155 אלף קולות, שהספיקו לה ל־46 מנדטים. היום, אגב, מספיק המספר הזה לארבעה מנדטים בלבד.
בן־גוריון צירף לממשלתו הראשונה את החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. "ממשלת יודנראט", כינה אותה בגין, ואילו ראש הממשלה טבע את המשפט "בלי חרות ומק"י", שהדיר את הרביזיוניסטים ואת הקומוניסטים מהקואליציה למשך עשרות שנים. החוקה - שלצורך כינונה התאספה הכנסת - לא נחקקה עד היום.
שנתיים וחצי בלבד חלפו ממועד הבחירות הראשונות עד שהכנסת התפזרה, בגלל משבר בין מפלגת השלטון למפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס בנות לצה"ל. ואולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י לציונים הכלליים - שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת והציגו עצמם כאלטרנטיבה שלטונית. "נמאס משלטון הפנקס", היתה הסיסמה שלהם, ולאחר הבחירות ב־1951 הם הפכו למפלגה השנייה בגודלה, כשכמעט שילשו את כוחם - משבעה מנדטים לעשרים.
מנחם בגין בכנס של חרות ב־1948. גם מתנגדיו לא החמיצו את נאומיו // צילום: האנס פין/לע"מ
• • • •
יו"ר הכנסת והשר לשעבר שלמה הלל (91) הושבע לראשונה כחבר כנסת ב־1952 מטעם מפא"י. "בתקופה ההיא לא היו במדינה הרבה כלי רכב פרטיים", הוא מספר, "אבל אני זוכר היטב תהלוכות ראוותניות של מכוניות בתל אביב, כשהן מכוסות בכרזות של המפלגות השונות. על הגג שלהן שמו רמקולים גדולים, ומהם, ברעש עצום, השמיעו שוב ושוב את סיסמאות הבחירות של המפלגות. הדברים הללו הותירו רושם עז בקרב העוברים והשבים".
למי שידו לא היתה משגת, היה גם פתרון זול יותר לתעמולה ממונעת: הצמדת דף גדול עם אות המפלגה הרלוונטית לכידון האופניים. הרוכבים, בדרך כלל פעילים צעירים, היו משתמשים בפלטפורמה הזאת גם כדי להפיץ חוברות מסרים.
היו גם אטרקציות, שבישרו על בוא הקידמה: למשל, נורות שחוברו בצורת אות המפלגה ונתלו במרפסות. עם רדת החשיכה היו מדליקים את האור, כך שהעוברים והשבים יוכלו להשתכנע.
בתקופה שלפני הבחירות היו המפלגות מפקיעות את המבנים שברשותן - בתי קולנוע, מגרשי ספורט, בתי עם - לטובת ערבי הסברה ותעמולת בחירות, ואת אף אחד לא עניין אם בקולנוע שבבעלות המפלגה הוצג באותו זמן סרט פופולרי. פשוט היו תולים שלט בחזית שעליו נכתב "היום אין סרט", ובשעה היעודה היו מתקבצים רבים ומאזינים לאישיות בכירה מהמפלגה.
חוגי הבית, שמוכרים גם בימינו, אם כי במתכונת מצומצמת, היו אז בשיא פריחתם. הם התקיימו במשך כל ימות השנה, ולא רק בתקופות בחירות. "אירוח חוג בביתך היה גם הצהרת מעמד, בזמנים שבהם חלק מהעם ישב עדיין במעברות או רק יצא מהן", מסביר דייויד סלע (61), יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית. "היכולת של אדם להזמין אליו אנשים לחוג בית יצרה אצלו מעמד בחברה והעלתה את קרנו - כמו שנהגו לומר, 'הוא יכול להרשות לעצמו'. בעל הבית היה נושא דברי פתיחה, ובסיומם היה מציג את נציג המפלגה".
"במפא"י נהגנו לקיים את החוגים האלה בשבת בבוקר", משחזר הלל.
סלע מספר על התופעה המרתקת שנקראה "קלובים" (מלשון מועדונים). "רבים מהמצביעים היו עולים חדשים, וחלק מהתערותם בארץ היה דרך השיוך הפוליטי. הרצון להיות שייך, להיות חלק מההוויה הישראלית החדשה, בא לידי ביטוי גם בעניין הרב שהם גילו במערכות הבחירות. הם חיפשו חברים ובני משפחה, שבאו גם הם מאותה ארץ מוצא. כך קמו להם עשרות קלובים. זו היתה נקודת מפגש והתאספות קבועה, בדרך כלל בדירה רגילה או במרתף של בניין, עם שלט קטן בחוץ ושלט קטן עוד יותר על הדלת".
בקלוב היו מתכנסים החברים כדי לדבר בשפת האם שלהם ולהתעדכן בנעשה, בעידן שלפני הטלפון בישראל. היו שם כיסאות, קרקרים, אוכל מסורתי, מעט משקאות חריפים וסיגריות, עיתונים שנשלחו מארץ המוצא ועיתון שיצא לאור בישראל, בשפה של חברי הקלוב - גרמנית, רומנית, הונגרית ועוד.
בזמן מערכות בחירות שימשו הקלובים כר פורה להפצת תעמולה. "זו היתה הזדמנות למפגש חברים, לאכילת קרקרים טבולים בכוס תה ולנמנום קל של בין הערביים, בזמן שהמרצה נואם בפאתוס", מחייך סלע. "מרצים אחרים הסתפקו בהרדמה כללית של חברי הקלוב באמצעות הקראת מצע המפלגה".
הלל נזכר איך הגיע עם חבריו המועמדים למעברות עולים ברחבי הארץ לפני הבחירות ב־1955. "היינו מתכנסים בשולי המעברה, במקום פתוח, על במה מאולתרת. כדי למשוך את הקהל שיגיע בהמוניו, קדמו לנאומים שלנו הופעות של אמנים שונים, שהתקבלו בהתלהבות על ידי הקהל".
גם הפוליטיקאים התקבלו בהתלהבות?
"אנחנו היינו במפלגת השלטון. הנאומים שלנו נקטעו לא פעם בקריאות ביניים, בשאלות ובתלונות, אבל מעולם לא היתה אלימות".
אסיפת בחירות בכיכר הבימה בתל אביב, 1951 // צילום: טדי בראונר/לע"מ
• • • •
ללוחות המודעות ברחובות הערים היה תפקיד מפתח. בימים ההם, כשלא לכולם היה רדיו ולאיש לא היתה טלוויזיה, זכורות התמונות של אנשים שמתגודדים ליד חלון בית שממנו בוקעת מהדורת חדשות, או נצמדים סביב אדם אחד עם טרנזיסטור ומאזינים יחד לשידור. "לוח המודעות השכונתי היה מקור המידע המרכזי בזמנים ההם וזירת התגוששות תמידית", אומר סלע. "כל מי שהלך על המדרכה תמיד עצר וקרא את המודעות הרבות שהודבקו על הלוחות, ואלה שהלוח השכונתי לא היה במסלול הליכתם דאגו ללכת במיוחד למקום בשכונה שבו עמד לוח - כדי להתעדכן.
"בבחירות הראשונות נהגו להקצות לוחות מודעות נפרדים למפלגות שונות, אבל זה לא ממש עבד. בערים הגדולות קבעו שרק מדביק מודעות מטעם העירייה רשאי להדביק כרזות, והמפלגות נדרשו להעביר אליו את המודעות להדבקה. גם הנוהל הזה לא פעל בהצלחה מרובה".
גם התקשורת שיחקה תפקיד מרכזי במפלגתיות של הימים ההם. לכל תנועה שכיבדה את עצמה היה עיתון משלה: "דבר" היה מזוהה עם מפא"י, "על המשמר" עם מפ"ם, "הצופה" עם המפד"ל, "חרות" עם תנועת החרות, "הבוקר" עם מפלגת הציונים הכלליים. העיתונות המקומית פרחה, ועשרות עיתונים הופצו ברחבי הארץ.
"לכל מפלגה היה עיתון שנשא את דברה בכל יום", אומר וייס. "המפלגתיות היתה פת הלחם היומיומית של כל אזרח, וליוותה אותו בכל תחום שאליו פנה בחייו. ההורים דיברו על זה סביב שולחן האוכל, את הספרים היינו קונים בהוצאה של המפלגה, וכמובן, היינו קוראים רק את העיתון שלה".
בעיתון "חרות" טענו אנשי בגין כי תועמלני מפא"י דאגו לכסות את כל המודעות מטעם רשימת ח' בתל אביב במודעות עם האות א'. "אסיפת בחירות בקולנוע אסתר הופרעה בצורה זדונית על ידי רמקולים מבית ארלוזורוב, ששידרו סיסמאות ושירים".
ב"דבר", שהיה מזוהה עם מפא"י, נכתב כי אריה בן־אליעזר הבטיח לשומעיו שבהגיע חרות לשלטון היא תעמיד למשפט את אנשי המפלגות האחרות - "בייחוד את בן־גוריון ואנשי מפא"י, על פשעיהם הרבים בעבר, שכן הממשלה הזמנית שלנו אינה לדעתם אלא אקספוזיטורה בריטית".
• • • •
במערכת הבחירות השלישית, ב־1955, חלה עליית מדרגה מדאיגה ביריבות הפוליטית. סערה פרצה כשפצצות הוטלו באסיפות הציונים הכלליים וליד דירתו של ראש עיריית תל אביב לשעבר ישראל רוקח. איש לא נפגע, והציונים הכלליים האשימו במעשה את שירות הביטחון הכללי (שנקרא בפיהם "שירות הבילוש המאורגן"), שנשלט בידי איסר הראל, איש מפא"י.
בסך הכל נערכו בישראל ארבע מערכות בחירות בין 1949 ל־1959, וקמו שמונה ממשלות שונות. "מערכות הבחירות היו גם אז מאוד פרסונליות", אומר שבח וייס, "וזאת בגלל הדומיננטיות והכריזמה של חלק ממנהיגי המפלגות. אבל הדבר העיקרי היה המאבק האידיאולוגי. היריבים כמעט לא ירדו לפסים אישיים. צריך לזכור שהחברה הישראלית בראשית דרכה היתה שמרנית, אפילו פוריטנית, ולכן הסוגיות שעלו על הפרק היו פוליטיות ולא רכילותיות".
אליהו זהבי (81) מתרגש כשהוא מדבר על שבת שזכורה לו לפני הבחירות ב־1955. "התגוררתי ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, וזה היה כמה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא. ישנתי בצהריים בבית הוריי, כשלפתע הקיש בדלת אברהם, חברי הטוב, ואמר לי בהתלהבות רבה: 'תתעורר, אליהו, בגין מגיע במוצאי שבת לנאום ברחבה של קולנוע מוגרבי!'
"ידענו שנאום של בגין אסור להפסיד, התלבשנו בבגדים חגיגיים והתחלנו לצעוד לעבר המקום. בדרך, באחת מפינות הרחובות, נתקלנו בכמה צעירים, תומכי מפא"י, והם צעקו לעברנו: 'אתם הולכים לשמוע את הדיקטטור הפשיסט?' עניתי להם בספונטניות: 'אנחנו הולכים לשמוע את המשיח'.
"כיכר מוגרבי היתה גדושה ומלאה באלפי אנשים בזמן האסיפה. אברהם ואני ניסינו להידחק בתוך ההמון, כשלכולם מטרה אחת: להתקרב כמה שאפשר לכיוון המרפסת בקומה השנייה, שממנה נאם בגין. ההמון כל הזמן צעק באקסטזה 'בגין לשלטון!'"
גם וייס זוכר היטב את ההופעות של בגין לפני בחירות. "למרות שמעולם לא הצבעתי עבורו, הלכתי לשמוע אותו באסיפות הבחירות כי הוא היה רטוריקן מדהים. זכורה לי הופעה אחת מול קולנוע מאי בחיפה ב־1953, שבה היו רבים שלא תמכו בו, ורק רצו לשמוע אותו מדבר. הוא פתח את נאומו ואמר: 'מכובדיי, אזרחיות ואזרחים, עם ישראל, אני יודע שרובכם לא תצביעו בשבילי. הלוואי שכל הקהל שנמצא כאן היה מצביע בשבילי, אבל אולי אוכל לשכנע אתכם'".
בימים ההם, אסיפות העם היו המקום להיות בו. הן התקיימו בעיקר בכיכרות הערים הגדולות (כיכר ציון בירושלים, כיכר מוגרבי בתל אביב ורחבת קולנוע מאי בחיפה), ועבור המנהיגים היתה בהן הזדמנות להפיץ את המצע, וגם לכבוש יעדים ולאותת על הפופולריות שצפויה בקלפי: ככל שיותר אנשים הצטופפו והריעו תחת הבימה, כך עלתה יוקרתו של הפוליטיקאי.
"אסיפות הבחירות ריכזו את מרבית תשומת הלב הציבורית", מספר סלע. "בכל מפלגה היה נואם בולט וידוע, אבל מי שמשך הכי הרבה קהל היה בן־גוריון, שאסיפות העם שלו ריכזו עשרות אלפי מאזינים. באסיפת הבחירות המסכמת של הקמפיין ב־1961, שנערכה מול קולנוע מאי בחיפה, נקבע שיא: 45 אלף אזרחים הגיעו כדי להאזין לבן־גוריון.
"האסיפות הללו לא היו תענוג גדול, בגלל הדוחק, החום והלחות. מערכת הרמקולים שהשמיעה את הנאום היתה בדרך כלל צרחנית ומצרצרת. לא כל המשתתפים המאזינים באסיפה הבינו את הנאום על בוריו, גם בגלל שרבים היו עולים חדשים, וגם בגלל שלא כל הנואמים היו רהוטים וברורים. אבל כל אלה לא מנעו מההמונים לבוא. זה היה סוג של בידור להמונים בזמנים שבהם עוד לא היתה טלוויזיה, הבית היה קטן ונטול מזגן, ואנשים חיפשו תמיד סיבות לצאת לרחובות. זאת היתה ההצגה הכי טובה בעיר, ולמפלגות זו היתה הדרך היחידה לתפוס את תשומת הלב של ההמונים.
"ההודעה על האסיפות היתה מופיעה בכרזות שפוזרו על לוחות המודעות כמה ימים לפני כן, והן תמיד נשאו כותרות דרמטיות כגון 'זה הזמן לחשבון נפש', 'נעמוד יחדיו מול הסכנות', 'בדם ואש - לא נתייאש' ו'התייצבו לקראת יום ההכרעה'".
וייס: "באחת ממערכות הבחירות הראשונות הלכתי עם חברים לאסיפה של אחדות העבודה פועלי ציון בקולנוע ארמון בחיפה, שבה נאם מנהיג המפלגה, יצחק טבנקין. אבל האמת היא שחלק מהקהל בא בזכות שושנה דמארי, שהיתה אמורה להופיע בסוף דבריו. טבנקין נאם ונאם, ולא הפסיק לדבר. הצעירים איבדו את הסבלנות, וחיכו כבר שיסיים כדי לצפות בכוכבת הגדולה שרה. אף אחד כבר לא הקשיב לו. כולם קמו לתחייה כשדמארי עלתה לבמה".
• • • •
ובסופו של דבר, למרות היריבות המרה, העסקנות והפוליטיקות הקטנות, הדור שהקים את המדינה ידע שהוא עושה היסטוריה. הנה כך כתב צבי מגנהיים בעיתון "דבר", שיצא לאור למחרת הבחירות הראשונות ב־1949:
"עמדתי ליד תחנת הקלפי בריכוז העולים ביפו והרהרתי בליבי: מי יהיה המצביע הראשון לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל? זקן שבע ימים, או בחורה צעירה שזה עתה קיבלה זכות בחירה בפעם הראשונה בחייה? שמא יהיה חייל נכה שתרם מדמו ליצירת היסוד שעליו מתכנסת האסיפה המכוננת, או 'אוד מוצל מאש', עולה חדש שלא מכבר בא לארץ?
"את הרהוריי הפסיק קול צעדים איטיים. מסמטה צרה יצא יהודי כפוף בעל זקן לבן, אוחז תיק של טלית ותפילין תחת זרועו. שפתיו נעו והוא לחש תפילה. חברי ועדת הקלפי באו, פתחו את החדר, ישבו מסביב לשולחן. הזקן עלה כמה מדרגות, פתח את הדלת ונכנס.
"'הבוחר הראשון בא!' קרא יו"ר הוועדה והדר את פני הזקן בקימה. הבוחר הראשון היה מלא חרדת קודש. כשנמסרה לו המעטפה, חיטט באצבעותיו הרועדות בפתקים שהביא איתו - נראה שלא סמך על מלאי הפתקאות שבתא ההצבעה - ונכנס לתא. כשיצא ממנו ושם את המעטפה בתוך הקלפי, ניכרה בפניו נחת רוח. 'עכשיו', אמר הזקן, ונטל את תיקו מהשולחן, 'אלך לבית הכנסת ואודה ליוצר בראשית, שקיימני והגיעני ליום זה, וזיכני להיות הבוחר הראשון לאסיפה המכוננת במדינת ישראל'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו