"רצינו סוף אחר לסיפור שלנו", היא אומרת, האם הלביאה שהכרתי אך לפני שלושה חודשים.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: הזמר שעדן כה אהבה, ליווה אותה בדרכה האחרונה
בסלון הומה האדם, זה שנראה אז כמו קליניקה של ריפוי בעיסוק, בין ניחומי "שלא תדעו עוד צער" ו"תהיו חזקים", אדוה ביטון חוסכת לי את רגעי המבוכה המהוססים. היא מחבקת אותי ואומרת: "לא ככה חשבנו שייגמר הסיפור שלנו, נכון?"
זה היה הסיפור שלנו. כי ככה זה, מאחורי כל סיפור יש מספר הסיפור, והוא מספיק קרוב אל דמויותיו כדי לספר אותן. אבל מהרגע שסוּפר הסיפור, המספר מתרחק מהדמויות בלית ברירה, עובר לסיפור הבא במיומנות שגיבשה אצלו את מנגנון ההגנה, אולי ההדחקה, אחרת איך אפשר לעבור הלאה.
השבוע, בסלון הומה האדם - כמה אנשים היו שם וכמה ריק היה מנוכחותה של אדל - ידעתי כל כך הרבה צער ותסכול. צער ותסכול של כותבת סיפור ששהתה שעות ארוכות במחיצת הגיבורה שלו, צפתה בה, אחזה בידיה בזהירות רבה, כמה עדינה ושברירית הייתה, ואז חזרה הביתה לכתוב מציאות שעולה על כל דמיון. לכמה ימים משמעותיים היא הפכה, גיבורת הסיפור שלי, להיות כל כך נוכחת בחיי, והיא הלכה איתי לכל מקום. עיניה הגדולות, עורה הצח, הילדה שהיתה צריכה להיות. והתמונות שבטלפון הנייד, והסרטונים, הם נמהלו בתוך התמונות שלי, כאילו היתה בתי שלי.
כזו היתה אדל, מהרגע שאבן גדולה של מפגעים בני בליעל פגעה בראשה הקטן. הילדה של כולם, גיבורת הסיפור שהכירו כולם. סיפור שיש בו מאבק עיקש ומסירות מרגשת ואמונה גדולה שיהיה סוף טוב. "שהיא תקום, אני באמת האמנתי שהיא תקום", כמו שאומרת סבתא מרטין.
• • • •
נקודת אור ביצבצה לפני חצי שנה. מתוך הדינמיקה של משפחה עם כוחות בלתי נדלים נולד תינוק קטן, בן זכר אחרי ארבע בנות, ושמו אחיה השילוני, והתמונה של אדל עם אחיה הקטן היתה תמונת הניצחון, ניצחון החיים והבחירה בחיים.
סיפרתי את סיפור לידת אחיה, איך אחותו הייתה נוכחת בזמן לידתו ואמו זעקה מכאב הצירים, שנמהל בכאב על פציעתה של אדל.
וכמה ניסים קרו להם במהלך הדרך. עצם היותה של אדל בחיים היה נס גדול מבחינתם. וההתנתקות ממכונת ההנשמה, והעמידה על הרגליים, וזקיפת הראש, ושאף אחד לא יעז לכנות אותה צמח. "היא איתנו, הכי איתנו, היא פה, והיא מרגישה הכל, ורואה ושומעת. אולי הערוץ התקשורתי שלה הוא אחר, אז מה. אבל היא איתנו".
ימים ספורים לפני שנכנס אדר, בדיוק ביום שבו היתה צריכה להיכנס לניתוח כדי שתוחזר לה עצם הגולגולת, זו שהוצאה ממנה ביום האסון כדי למנוע לחץ תוך־גולגולתי, בדיוק אז הושבתה השמחה שמביא איתו החודש הזה, ובאופן לא צפוי איבדתי עוד גיבורת סיפור, וההכרה שאני כבר חסינה ומחושלת מהאובדנים הללו התפוגגה בין־רגע.
• • • •
"שיחררתי", אומרת לי אדוה בקול ענות חלושה. זו פעם ראשונה שאני רואה אותה לא מאופרת, היא תמיד הקפידה להתאפר, גם בימים הכי קשים בבית החולים. לא ויתרה אף פעם, לא לאדל ולא לעצמה, חזקה פנימה וגם החוצה.
"היה שם רגע, בבית החולים, לפני שבועיים, שהרגשתי שדי כבר. די כבר לסבל של הילדה הזו, כמה עוד אפשר להכאיב לה, כמה היא יכולה לסבול. היא כבר לא הגיבה לתרופות שהלעיטו אותה, הכל קרס בבת אחת. זה היה רגע שכאילו הייתי צריכה לבחור בשבילה - או חיים בייסורים קשים או מוות, ואמרתי לעצמי שאם היא לא חוזרת למציאות של ילדה שיכולה ליהנות מכל מה שיש לחיים האלה להציע לה, אז אולי עדיף מוות. לא רוצה אותה שבר כלי. רוצה אותה צוחקת, אוכלת, נהנית.
"פתאום הבנתי שאולי זו אני האגואיסטית שרוצה אותה לידי, והיא בעצם כל כך סובלת. אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבה שאולי זו היתה גם הבחירה שלה. היא היתה ילדה כל כך פעלתנית, בקושי אכלה, בקושי ישנה, כל הזמן שאלנו את עצמנו אני ורפי, מאיפה יש לה את הכוחות, מאיפה כל המרץ. ואז באה הפגיעה ושיתקה אותה, והנשמה הטמפרמנטית שלה היתה כלואה בתוך גוף משותק.
"אז אולי זו גם היתה החלטה שלה באיזשהו מקום, אני פשוט הרגשתי שהיא רוצה לחזור להיות הילדה האנרגטית שהיא היתה פעם. את חושבת שאמא ככה יכולה לדבר על הילד שלה? את חושבת שזה נורא מצידי להגיד 'או מאה אחוז חיים או מוות'?"
"אני חושבת שזה מאוד אמיץ להגיד את זה", אני מלטפת את גבה של הגיבורה השנייה בסיפור, אישה חדת לשון, ישירה וכנה, שעם כוחותיה של בתה, שהלכו ותשו, תש גם כוחה, שעמד לה במשך שנתיים תמימות להילחם בכל מי שרק אפשר למען איכות חייה של אדל. ורגע, היא עוד לא באה חשבון עם המפגעים, היא תתאושש ותמשיך להיאבק עד שהם יקבלו את העונש המגיע להם.
"אני כל כך מתנצלת על כל הבלאגן שעשיתי", היא פונה למנהלת מחלקת השיקום בבית לוינשטיין שבאה לנחם, מזכירה לה את הימים שסירבה להתפנות מבית החולים והצליחה להשאיר שם את אדל בצו בית משפט, "אני רק רציתי את הכי טוב לבת שלי".
"זה בסדר", אומרת לה הרופאה, "אנחנו יודעים. ואם הרפית עכשיו, זה אומר שזה מה שהיה צריך לעשות".
גם על בית עלמין היא נאלצה להיאבק, היה חשוב לה שאדל תיטמן באדמת היישוב שבו גדלה, יקיר. 34 שנים קיים היישוב הזה, ועד כה לא הושג אישור להקים בו בית עלמין, אבל כמו הרבה תקדימים שיצרה אדל, היא היתה הראשונה להיקבר ב"בית החיים שעוד יקום פה", כמו שאומרת אדוה. "בית חיים" ולא בית קברות, כי איך אפשר לדמיין את הילדה הזו קבורה מתחת לעפר.
ובלילות הקרים והמושלגים שהיו שם, ביקיר, עטה על עצמו אבא רפי חרמונית שקיבל מהרב והלך לישון ליד קברה של בתו האהובה. פרש שמיכה, התכסה בשמיכה נוספת וישן לידה, כי לא הוא, אבא רפי, ישאיר אותה לבד. והתמונה הזו, של קבר קטן וטרי שכרוי בין התלמים, מכוסה בזרי פרחים, ואבא ששוכב לצידה של בתו הקטנה, מסרב להיפרד ממנה - התמונה הזו שורפת באש היגון כל חלקה טובה של ניסיון להתנחם, שאולי הגוף הקטן הזה נגאל מייסוריו הגדולים.
ככה, בכל כמה שעות, הוא הולך להיות איתה בקברה, בורח מכל ההמולה הגדולה, כמה קשה לו עם כל הפומביות הזאת שנכפתה עליו. בלחש הוא מעיד בפני חבריו מתקופת הצבא ש"היגון שלי הוא טוטאלי. טוטאלי. כשהייתי בצבא רצתי לעבר המוות בלי למצמץ בעיניים. מאז שאדל נפטרה, אני לא מפסיק למצמץ בעיניים".
• • • •
"אדל חיה ביטון הי"ד", כתוב שחור על גבי לבן באותיות גדולות על קלסר גדול, שעובר מיד ליד בין ההמונים שפוקדים את בית המשפחה, פוליטיקאים, רבנים, גם נשיא המדינה הגיע. ובתוך הקלסר מתויקים בסדר מופתי הדברים שכתבו אנשים מאז שהיא נפטרה. אנשים שאדל היתה בתפילותיהם שלוש פעמים ביום, והם שואלים עכשיו עבור מי יתפללו, אנשים שהיא נגעה בהם, אנשים שהרגישו שהיא הילדה הפרטית שלהם. מכל קצות הקשת הפוליטית הם באו, ימנים, שמאלנים, יהודים, ערבים, לבבות רבים שהיא כבשה, בלי לתקשר או לדבר, רק ממבט בעיניה החזקות.
אני שואלת את אדוה אם היא הצליחה לישון קצת מאז שאדל נפטרה.
"אדל לא נפטרה", היא חוזרת להיות האם הלביאה, "אדל נרצחה לפני שנתיים רק בגלל שהיא ילדה יהודייה שגדלה בארץ ישראל. קיבלנו מהקדוש ברוך הוא עוד שנתיים של חסד לשהות במחיצתה, להיות תחת אורה, כנגד כל הסיכויים".
משפחת ביטון החריבה עד היסוד את הבית שהיה לה ביישוב, ובנתה בית חדש, נגיש, שתוכנן במיוחד עבור אדל ויתאים לצרכיה.
"בואי תראי את הבית שהם בונים, אני אלווה אותך לשם", מציעה לי מרטין, אמא של אדוה. היא גאה בדרך שעשתה הבת שלה, לא מתפלאת על הכוחות שיש לה, "תמיד היתה כזאת, מובילה, משפיעה, חזקה. בבוקר היתה עובדת על הדוקטורט שלה, ובערב מלמדת כדי להתפרנס. היו לה חיים מאוד עמוסים, אבל כנראה בחרו לה אחרת שם, למעלה".
סבתא מרטין שמרה על הילדים כשאדוה ורפי היו בבית החולים, וכשבתה התקשרה ביום שני שעבר ואמרה "זה נגמר, אמא, ברוך דיין האמת", התמוטטה בבכי. "היינו כל כך מופתעים, זה היה הדבר האחרון שציפינו לו".
"אדל עלתה לשמיים", הסבירה הסבתא לנכדותיה המופתעות, "היא כבר לא איתנו".
עכשיו הילדות מתעסקות בהכנות האחרונות לפורים, עושות מה שילדות בגילן צריכות לעשות. "אחר כך נצטרך להתמודד עם הריק", לוחשת אדוה.
• • • •
והבית החדש עומד על תילו, והקומה הראשונה היא של אדל, עם חדר טיפולים, חדר למטפלת הזרה שהיתה אמורה להיצמד אליהם, מקלחת ושירותים עם כניסה רחבה ונגישה. "לא יודעת מה יהיה עכשיו", אומרת סבתא מרטין, "אני מקווה שאדוה תלד עוד, ושהם ימלאו את הבית הזה בעוד ילדים".
וסבתא רחל, אמא של רפי, מברכת על המזל הגדול שיש לבנה ולכלתה לגור בקהילה מחבקת כל כך. "אני לא עושה פה כלום. מבשלים לנו, מסדרים לנו, דואגים לנו, זה פשוט מדהים. אני ישנה פה אצל השכנים. את רואה את זאת? היא הפיה שלנו", היא מצביעה לעבר אלישבע השכנה, אמא לחמישה, שמתייצבת מוקדם בבוקר כדי לארגן את הבית לפני שזרם המנחמים פורץ לתוכו.
בדיוק ביום שבו נקברה אדל, ילדה קלינאית התקשורת שלה תינוקת.
היא קראה לה אדל.
"את ראית כמה אנשים באו לחלוק לה כבוד אחרון?" שואלת אדוה, "הרי אומרים שכגודל ההלוויה כך גודל הנשמה. כזו היתה אדל. היה לה גוף קטן, אבל היתה בו נשמה עם עוצמות אדירות. כמה תפילות נשאו עליה, כמה בקשות ביקשו, כמה ספרי תורה נחנכו, כמה אהבת חינם היא קיבלה מאנשים בארץ ובעולם. יצרו איתי קשר מהקהילות היהודיות בברזיל, בפרו, הטלפונים לא מפסיקים להגיע, והילדה הזאת הוכיחה כמה אנחנו משפחה אחת גדולה וחזקה".
דאעש מציג: שבויים כורדים מובלים בכלובים
ובין הרב דוד לאו לנשיא המדינה ריבלין, עוזבת אדוה את הסלון כדי להיניק את אחיה השילוני בן החצי שנה, והוא ספון בזרועותיה, חייכן וסמוק לחיים, אח של אדל שנולד לתוך הסיפור המיוחד של משפחתו המיוחדת, לא משנה את הסוף העצוב של הסיפור, אבל זורע בו פתחים קטנים של אור שיבצבצו מבעד לחשיכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו