אל תקשיבו לאף אחד: "מידות רעות" הוא מאסטרפיס אמריקני אמיתי. נכון, הוא עמוס, דחוס ולא קוהרנטי לפרקים. ולפעמים באמת שקצת קשה לעקוב אחר חוט המחשבה המתפזר שלו, או להבין מה בדיוק הוא רוצה מחייכם. אבל סימכו עלי כשאני אומר לכם שיש היגיון בשיגעון. וסימכו עלי כשאני אומר לכם שפול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "מגנוליה"), שכתב את התסריט וביים, הוא גאון.
סרטו השביעי של אנדרסון הוא העיבוד הקולנועי הראשון בהיסטוריה לרומן של הסופר האמריקני האגדי (והמאוד קשה לצליחה) תומאס פינצ'ון. זוהי קומדיית סטלנים בלשית ודברנית, שמתרחשת בקליפורניה ב־1970 (השנה שבה נולד אנדרסון, אגב) ושממשיכה מסורת ארוכה של סרטי בלש קונספירטיביים, אווירתיים ודמויי מבוך שכוללת סרטים כמו "שלום לנצח" של רוברט אלטמן, "השינה הגדולה" של האוורד הוקס וריימונד צ'אנדלר, ו"ביג לבובסקי" של האחים כהן.
במרכז העלילה ניצב "דוק" ספורטלו (חואקין פיניקס, בהופעה קומית מבריקה) - בלש פרטי/היפי שמתלבש כמו ניל יאנג ושמסתכל על העולם דרך ענן עשן. הוא חי על דיאטה של גראס ופיצה, תוך כדי שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי לחמוק מהכוחניות ומהברוטליות של הממסד. בין לבין, הוא גם מנסה לפתור תעלומות קטנות. אבל העובדה שהמוח שלו קצת דומה לפירה בהחלט מקשה עליו להישאר בפוקוס ליותר מכמה שניות.
בפתיחת הסרט "דוק" זוכה לביקור מפתיע משאסטה (קתרין ווטרסטון) - אקסית מיתולוגית המגיחה על מפתן ביתו עם סיפור על קנוניה שבה מעורב איל נדל"ן יהודי ששמו מיקי וולפמן (אריק רוברטס). שאסטה מפוחדת. היא חוששת שמשהו רע עומד לקרות לוולפמן, שעימו היא נמצאת בקשר רומנטי. ואכן, עד מהרה, גם היא וגם וולפמן נעלמים בלי להותיר זכר.
כך מוצא את עצמו גיבורנו המעושן נשאב אל תוך עולם מסוכן של תככים ומזימות, שבו מעורבות שלל דמויות הזויות ביותר. בין השאר, נתקל ספורטלו בסקסופוניסט נרקומן, שמשמש חפרפרת חתרנית עבור גורמים עלומים (אוון ווילסון), בחבורה של אופנוענים ניאו־נאצים, בסינדיקט של רופאי שיניים מסוממים וחרמנים, בסוכנים פדרליים מפוקפקים שבוחשים בנעשה, ועוד ועוד, ככל שיספיק לנו הזמן. תוך כדי, ספורטלו גם נאלץ לחמוק מ"ביגפוט" ביורנסן (ג'וש ברולין המצוין), שוטר מקומי אלים ומתוסבך שיושב לו על הגב ומסרב להרפות.
למרבה התסכול, כל תשובה שספורטלו מצליח לחשוף מולידה מייד חמש שאלות נוספות. הממצאים סותרים זה את זה, וכשהם לא סותרים זה את זה, הם מתמידים למשוך את ספורטלו למקומות שקצת מזכירים הזיות של פרנואיד שזה עתה שתה את מי הבאנג. אך זיכרו מה שאמרתי לכם כשיצאנו לדרך: יש היגיון בתוך השיגעון.
"מידות רעות" הוא אמנם סרט שעוסק בהנגאובר האדיר שעימו התמודדה האומה האמריקנית בסוף שנות השישים, והוא מפליא לשקף תקופה שבה אווירת ה"פיס אנד לאב" הוחלפה באחת באלימות נוראית (שהודגמה בידי הכנופיה הרצחנית של צ'רלס מנסון ובידי האופנוענים האלימים שאיבטחו את ההופעה הטרגית של הרולינג סטונס באלטמונט). עם זאת, אין בכך כדי לומר שהוא אינו רלוונטי לנעשה בימינו (העובדה שפינצ'ון חיבר את הספר ב־2009, שנה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, בוודאי אינה מקרית).
זוהי יצירה שהולכת לרוחב, לא לאורך, כדי לבנות ספקטרום רחב ככל האפשר של פרצופים, קולות וטיפוסים מהתקופה. יצירה נוסטלגית וספוגת מלנכוליה שמבטאת הלך רוח אנטי־ממסדי, אנטי־קפיטליסטי ואנטי־תאגידי. יצירה שמבקשת לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בזמן שבה גורמים עוינים, כוחניים ומושחתים השתלטו על הצייטגייסט של אומה שלמה וחישבו את המסלול של אמריקה מחדש, כדי שזה יתאים לאינטרסים העסקיים החזיריים שלהם. לכן פרטי התעלומה שעימה מתמודד ספורטלו חשובים פחות משלל הדמויות שאותן הוא פוגש בשעה שהוא מנסה לפתור אותה ומהיחס שלו אליהן. לכן הפתרון של התעלומה הזאת חשוב פחות מהמקום שבו ספורטלו מוצא את עצמו ומהתובנות הצנועות שעימן הוא נותר עם עלות הקרדיטים. ולכן הסצנה החשובה ביותר (והיפה ביותר) בסרט היא דווקא זו שבה ספורטלו נזכר באחר צהריים גשום קסום אחד שאותו בילה עם שאסטה, כאשר ברקע מתנגן לו השיר "Journey Through the Past" של ניל יאנג.
השם שפינצ'ון נתן לספרו, "Inherent Vice", לקוח מעולם המשפט הימי ומתייחס לדברים שאינם ניתנים למניעה. רוצה לומר, זכוכית תתנפץ. ביצים יישברו. קרח יימס. אין ממש מה לעשות נגד זה. כך גם לגבי הזמן. וכך גם לגבי הטבע האנושי. אי אפשר לעשות נגדם כלום. הזמן חולף. הכוח משחית. המשחק מכור. וכל שנותר מהחלום האוטופי, בסופו של דבר, הוא הגעגוע למי שהיינו כשחלמנו אותו.
"מידות רעות" ("Inherent Vice"), במאי: פול תומאס אנדרסון. ארה"ב 2014
דיוויד אוילאו ב"סלמה". לא קדוש, מנהיג
דרך הסלמה
ניגשתי לצפות ב"סלמה" ללא טיפת חשק. זה היה בסופו של יום מבאס, מעייף ולא מוצלח, והדבר האחרון שהתחשק לי לעשות הוא לצפות בדרמת זכויות אזרח. אבל מנגנוני ההתנגדות שלי קרסו אל מולו כמו בית קלפים, ועד שהוא הסתיים הספקתי להיכנס לדיכאון, לשאוב ממנו כוח והשראה ולהתייפח בכמה הזדמנויות שונות.
סרטה של אווה דוברניי - שמתאר את המחאה הלא אלימה שהונהגה בידי ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ב־1965 כדי להבטיח לשחורים זכות הצבעה במדינות הדרום - אינו מושלם. מפעם לפעם הוא מדגיש דברים שאינם זקוקים להדגשה (כמו בסצנה שבה אופרה ווינפרי, אחת ממפיקות הסרט, מופלת אל המדרכה בהילוך איטי), ומפעם לפעם הוא מציג את הדמויות הלבנות המרכזיות שלו - שפועלות נגד המאבק של קינג ושותפיו לדרך - כנבלים חד־מימדיים (כמו בכל סצנה שבה מופיע טים רות', שמגלם את המושל הגזען של אלבמה, ג'ורג' וולאס). אך יש בו אצילות ממלכתית ועוצמה בלתי אמצעית שהופכות אותו לבלתי ניתן לעצירה. ואם יש קצת צדק בעולם, הוא יזכה לחיים ארוכים כסרט חובה לכל תלמיד תיכון. כי כפי שציינו בתחילת השבוע המוסיקאים ג'ון לג'נד וקומון - מייד לאחר שזכו באוסקר היחיד שהוענק ל"סלמה" - הלקחים של הסיפור הזה טרם נלמדו.
הסגנון של דוברניי נקי, זהיר ונטול חוכמות. בניגוד לספייק לי, למשל, שאחראי לביוגרפיה הקולנועית הבומבסטית שעסקה במנהיג השחור המיליטנטי מלקולם X, ניכר שהיא מאוד משתדלת שלא לטעות ולא לסטות מהשביל. ובניגוד ללי דניאלס, למשל, שאחראי לדרמה ההיסטורית חסרת העידון "המשרת", ניכר שהיא ניגשת אל הסיפור שהיא מספרת ואל הדמות שעומדת במרכזו ביראת כבוד. עם זאת, לזכותה ייאמר שהיא אינה מציגה את קינג - שמגולם בסמכותיות אלגנטית בידי השחקן הבריטי דיוויד אוילאו - כקדוש. החולשות האנושיות שלו קיימות, כמו גם הספקות הרבים שליוו אותו לאורך הדרך. "סלמה" הוא אולי סרט פדגוגי, אבל הוא עושה את עבודתו ביעילות ובנחישות. והוא יפתח לכם את הלב.
"סלמה" ("Selma"), במאית: אווה דוברניי. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו