המשימה של נתניהו: איראן

במשך שנה ושלושה חודשים נעה לאיטה הספינה הבינלאומית, ובה שש המעצמות החשובות בעולם, לעבר הסכם היסטורי עם איראן, כמעט באין מפריע. אחרי עליות ומורדות, נראה כי ההסכם קרוב מאי פעם. תאריך היעד הוא החודש הבא. במשך חודשי המו"מ הארוכים כמעט לא הופרעו מנהיגי המדינות החותרים להסכם. 

גם בארה"ב, המדינה שבה הנושא כן זכה מעת לעת להתעניינות ציבורית, נדחק הנושא האיראני בדרך כלל לשולי החדשות. סביר להניח שעד לפני שבועות בודדים רוב מוחלט של 318 מיליון אזרחי ארה"ב לא היו מודעים כלל לעובדה שתאריך היעד לחתימה עם איראן כה קרוב. לרוב עוד יותר גדול לא היה מושג כלל מהם פרטי ההסכם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אם כך בארה"ב, ששם היו כמה חברי קונגרס שעסקו בנושא וקידמו מהלכים של החרפת הסנקציות, ודאי שביתר המדינות המעורבות: בצרפת, גרמניה, רוסיה, אנגליה וסין הנושא לא דובר כמעט כלל. 

כך, אפוא, נראתה תמונת המצב העולמית רק לפני חודש: מעצמות העולם מתקדמות לאיטן ובאין מפריע לעבר הסכם כניעה שיאפשר למדינת האייתוללות להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית, כשהסנקציות שהושתו עליה בשנים האחרונות והצרו את צעדיה יוסרו באחת, ואין איש שפוצה פה ומצפצף.

מול הנהגה בינלאומית כנועה ורופסת, בהובלת נשיא ארה"ב ברק אובאמה, נותר רק אדם אחד ויחיד המתעקש להפריע לשלווה הקוסמית העולמית; בנימין נתניהו שמו. אז מה הפלא, אם כן, שכולם כעת כועסים עליו. ראש הממשלה הוא הגורם היחיד בעולם שיכול להרוס לכולם את התוכניות. מצד שני, אילו אפשרויות יש לו, לראש ממשלת ישראל, בעת הזאת.

בתוך כל המהומה סביב נאום נתניהו בקונגרס, הוקפץ הנושא האיראני לראש מהדורות החדשות בארה"ב. היום כל אמריקני יודע שראש מדינתו מוביל להסכם בתוך שבועות בודדים. ולא רק בארה"ב. העולם כולו, שניסה תחילה לגרש מעליו את המטרד כלאחר יד, הבין שנתניהו לא מרפה ולא ירפה, ומייד נאלץ להתמודד עם שאלות קשות - פרשנים שמביעים בראש החדשות ספק בתועלת הסכם הגרעין, ונשיא שנאלץ פעם אחר פעם להסביר מדוע הוא הולך להסכם עם איראן, ולהצהיר אמונים בכל ראיון מחדש לקשר בין ארה"ב לישראל. בתוך כל אלה הוא כובל את עצמו באינספור הסתייגויות להסכם עד כדי כך שכבר די ברור שאם לא תהיה חתימה במארס, סביר להניח שכבר לא תהיה חתימה בכלל. 

 

אובאמה לחוץ להגיע להסכם

בהתאם להבנות, שהושגו בין חברי הקונגרס הרפובליקנים השולטים בבתי הנבחרים לנשיא אובאמה, אחרי מארס יוכל הקונגרס להטיל סנקציות ללא וטו של הנשיא. יותר מכך - ההערכה בארה"ב היא כי אובאמה עצמו ייאלץ ככל הנראה להודיע כי הוחמצה השעה, האיראנים מצידם לא יישארו חייבים ויקשיחו את עמדותיהם, והעניין כולו יתפוגג מאליו. 

אלה לא דברי נבואה, זה השיח המתחולל כעת בארה"ב בראש החדשות. לאובאמה כנראה יש רק עוד הזדמנות אחת בשבועות הקרובים, אחר כך המחוקקים ודעת הקהל כבר יסחפו את הדיון למקום אחר לגמרי. לכן הוא לחוץ להגיע להסכם עכשיו. מבחינתו, זה כבר נהיה כמעט אישי. סיום הסיפור ללא הסכם יהיה הודאה מהדהדת בכישלון ויהפוך אותו לאחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב בכל הקשור לניהול ענייני חוץ. כנראה שגם בענייני פנים לא יקבל אובאמה את פרס הנשיא המצטיין, אבל זה כבר סיפור אחר. 

כישלון בשיחות הגרעין יתווסף לשורה ארוכה, כמעט אינסופית, של כישלונות בינלאומיים, שרובם ככולם מגיעים כתוצאה מהערכת מצב שגויה, מאג'נדה לקויה - המנוגדת לערכים האמריקניים המסורתיים - ומהפגנת חולשה מתמדת מול מפגיני השרירים בזירה הבינלאומית, ובראשם הגורמים האיסלאמיים הקיצוניים על שלל סניפיהם והסתעפויותיהם. 

אפשר לומר שאובאמה לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ הפעם את ההזדמנות. צריך לזכור - מדובר בנשיא בשלהי כהונתו, עם בית נבחרים וסנאט שלא יאפשרו לו לזוז כמעט בשום תחום, שמאחוריו קדנציה וחצי רצופות כישלונות ואכזבות. ההסכם הזה, שאותו הוא מוביל בראש החץ של מעצמות העולם החשובות ביותר, כבר ידע עליות ומורדות. ואת כל זה הוא הוביל למרות ההתרעות החוזרות ונשנות של גורמי המודיעין כי אין זה ייחשב מעשה חכם להשליך את כל יהבו, את המורשת שיותיר עימו, ואת החותם שעליו הוא בונה שיישאר בדפי ההיסטוריה, על כתפיו של המטורף מטהרן. 

אך יהיו שיקוליו של אובאמה אשר יהיו, ההסכם הזה רע מאוד לישראל. באותה מידה שנשיא ארה"ב מתעקש לחתור להסכם, כך צריכה ישראל, ואף בתוקף יותר גדול, להתנגד לו. זה לא עניין של נימוס דיפלומטי, פרוטוקול רשמי או תעמולת בחירות. זה עניין קיומי. מה בדיוק יעזור לבטל את הנאום בקונגרס וליישר קו עם אובאמה? שניחשב מנומסים? 

כיצד זה יועיל לנו שבעוד חודש יקבלו חמינאי ורוחאני אישור בינלאומי רשמי לחדש את מירוץ הגרעין ולהשמיע לראשונה אנחת רווחה מנטל הסנקציות שיוסר לראשונה זה שנים? היחסים עם ארה"ב ובכלל זה עם הנשיא המכהן חשובים ואסטרטגיים, אין עוררין על כך, אולם לישראל יש אינטרסים ביטחוניים וקיומיים אף נעלים מהם. לא צריך כמובן לשאוף לעימות עם האמריקנים, והכי טוב אם היה אפשר ללכת יד ביד ולקבל את מטריית ההגנה של המעצמה הכי גדולה בעולם, אולם ברגע שאמריקה החליטה לברוח ולהותיר את ישראל להירטב בגשם, עליה לדאוג לעצמה.

כשזה המצב, כל יתר השיקולים מתגמדים. גם הטענה על הבחישה כביכול בפוליטיקה הפנימית האמריקנית אינה מוצדקת בסיטואציה הנוכחית. אם יש מפלגה אחת מתוך שתיים, שהיא במקרה גם בעלת הבית על שני בתי הקונגרס, איזו סיבה יש לא לנצל זאת לקידום האינטרס הישראלי המיידי? 

שוב, זה לא רצוי והלוואי שלא היה צורך בכך. אבל אם הדמוקרטים לא יותירו ברירה, ישראל תיאלץ לבחור בצד שנותר לצידה. למרבה המזל, הדמוקרטים מבינים את זה והמחאה בקרב מפלגתו של הנשיא, כולל הקריאות להחרמת הנאום, נותרה בשלב הזה בשוליים הקיצוניים. 

 

המגרש הביתי של נתניהו

נאום נתניהו בקונגרס שבועיים לפני הבחירות אינו מנותק כמובן מההתרחשות הפוליטית בארץ. באופוזיציה יודעים היטב שנתניהו יפגיז בוושינגטון. שבתחום הזה לא רק שהוא המנצח הגדול, אלא שאין בכלל אפילו מי שיתחרה איתו. לכן הם יוצאים מכליהם בניסיון לטרפד את הנסיעה. נכון שזה פועל נגד האינטרס הברור של ישראל שאותה הם מבקשים להנהיג, אולם אם להודות באמת, קשה לצפות מפוליטיקאים ערב הבחירות להפסיק לחשוב על טובת עצמם, ולהתרכז באינטרס הרחב. 

לכן גם דבריו של הרצוג בראיון מעבר לים, שבו מתח ביקורת על נתניהו באופן שאינו מקובל, הגורם נזק ברור לישראל, עברו איכשהו בשקט. האמת העגומה היא כי בהידרדרות המתמדת ברמת הפוליטיקאים וברמת השיח הפוליטי, כבר אין יותר מדי ציפיות.

הרווח הפוליטי של נתניהו מהנאום מגיע עוד הרבה לפני שזה נישא. בשבוע האחרון הפך הנאום לנושא המרכזי של מערכת הבחירות. סביר להניח שהנושא יעסיק את המפלגות יותר ויותר ככל שתתקרב ההמראה לוושינגטון, יגיע לשיא בעיצומו של הביקור ובמהלך שני הנאומים המתוכננים שם, בקונגרס ובוועידת איפא"ק, ויימשך גם אחריו, סמוך מאוד למועד פתיחת הקלפיות.

למרות שרוב השיח שמתנהל בשבוע האחרון הוא דווקא נגד נתניהו והנאום, כשדוברי האופוזיציה מהמחנה הציוני וממרצ שוטפים את האולפנים ותחנות השידור ויוצאים חוצץ נגד מהלכיו של ראש הממשלה, בכל זאת הדבר יותר מועיל לנתניהו מאשר מזיק. זה בדיוק השיח שבו היה מעוניין. זה מגרשו הביתי. 

מועילה עוד יותר העובדה כי הציבור בכללותו לא אוהב את הנשיא האמריקני. בסקרי עומק שמבצעות המפלגות עולה נתון ברור כי רוב הציבור, ודאי מהימין, מעדיף שנתניהו ימשיך להתעקש מול אובאמה, שנחשב בעיני רבים לנשיא עוין לישראל. 

באופן כללי, אחרי שהשבוע שעבר היה איום ונורא כלפי נתניהו האיש, ובכלל זה עבור רעייתו ויתר בני המשפחה - אם כי הוא הסתיים בסקרים חיוביים ושביעות רצון - השבוע החולף היה כל כולו בשליטתו המוחלטת של ראש הממשלה: הנאום בקונגרס, הסוגיה האיראנית והמתקפה על "ידיעות אחרונות". כל ציוץ של נתניהו מילא את החדשות מהבוקר עד הערב. ב"מחנה הציוני" וביתר המפלגות מצאו את עצמם נשרכים מאחור ומנסים להדביק את הקצב. 

המתקפות האישיות נגד ראש הממשלה ורעייתו הוכחו כלא יעילות. הליכוד, כאמור, רק עלה בעקבותיהן. ה"פרשן" של "ידיעות" ניסה להגיב למתקפה של ראש הממשלה נגד עיתונו, אבל רק חשף טפח מעולמם הפנימי שלו ושל דומיו - שנאה תהומית ויוקדת כלפי נתניהו. אולי כתוצאה מקנאה. אולי מסיבות אחרות. אפילו את שמו של ראש הממשלה לשונו אינה מסוגלת לשאת: "הבחור הזה זקוק לאשפוז", אמר. ורק הוכיח בדבריו יותר מכל את טענת ראש הממשלה. 

מעניין איך דווקא השבוע עסקו רבים בהתערבותו של ראש הממשלה בנושא פרס ישראל לספרות, אולם איש לא נזכר שהיה זה דווקא ראש הממשלה הקודם, המורשע, שהעניק את תעודת פרס ישראל לעיתונות לאותו פרשן. 

 

ברק אובאמה. יהיו שיקוליו של אובאמה אשר יהיו, ההסכם הזה רע לישראל. באותה מידה שנשיא ארה"ב מתעקש לחתור להסכם, כך צריכה ישראל להתנגד לו. זה לא עניין של נימוס דיפלומטי או תעמולת בחירות. זה עניין קיומי. מה בדיוק יעזור לבטל את הנאום? שניחשב מנומסים? // צילום: איי.אף.פי

יחימוביץ' נערכת לכישלון

זה שבועיים עובד עמיר פרץ ממטה מיוחד שהוקם עבורו בדיזנגוף סנטר בתל אביב. "מטה לעניינים מיוחדים", הוא נקרא. במסגרתו מנהל פרץ שורה ארוכה של מפגשים, כנסים וסיורים מצפון הארץ ועד דרומה. מיקומו המרוחק של מטה פרץ מהמטה המרכזי של המפלגה ביד אליהו, חוסך ממנו את הצורך להתערבב במה שמתחולל במתחם הענק ורווי הסכסוכים. 

לדברי מקורבי פרץ, הבחירה במטה נפרד נבעה פשוט מחוסר מקום במטה המרכזי. גורמים אחרים אומרים כי לפרץ נמאס מהרצוג, מלבני, מכבל, משמעון בטאט וממה שביניהם. 

בין כך ובין כך, המהומה במטה המפלגה הטוענת לכתר השלטון הגיעה השבוע לשיא חדש וכמעט להחלטה על חילופי צוות הקמפיין ממשרד "פאר לוין". להרצוג, ללבני ולשאר העובדים במטה נמאס מהקמפיין הנגרר והאנמי. הרצוג, כהרגלו, נותר לעמוד מנגד ולהימנע בכל מחיר מקבלת החלטות. אחרי ישיבה דרמטית הוחלט להשאיר את צוות הקמפיין על כנו. גם המסרים הוחלפו מתוך תקווה לייצר שיח ציבורי שיוביל ולא יובל על ידי נתניהו והליכוד, וכל כולם קמפיין נגטיבי נגד ראש הממשלה.

אחד הדברים שמוציאים את ראשי "המחנה הציוני" מדעתם הוא השיח שהתקבע בשבוע־שבועיים האחרונים מפי הפרשנים, הסקרים וראשי יתר המפלגות - שנתניהו למעשה כבר ניצח; שהסיכויים של הרצוג להרכיב ממשלה כמעט אפסו. זה נכון שיש שוויון מוחלט בסקרים כבר תקופה לא קצרה, אולם עובדה היא כי היכולת של הרצוג להרכיב קואליציה, ודאי כזו שתשרוד לאורך זמן, לא קיימת למעשה. 

זה לא במקרה שליברמן, אחרי ישיבה ממושכת על הגדר, הודיע שיתמוך בנתניהו, ואריה דרעי העריך בשידור חי כי ראש הממשלה הבא הוא יו"ר הליכוד. נוסף על כל אלה, הביעו ראשי המפלגות, כולל הבית היהודי, דרישות לתיקים ולתפקידים בממשלה הבאה. ההצהרות האלה מקבעות מציאות ומכניסות את המפלגה שלו לייאוש, מה שלא תורם לתחושת הכאוס הכללית בה. 

אולם הדיבור הזה בקרב ראשי המפלגות אינו בהכרח מועיל לנתניהו. ראש הממשלה עושה מאמצים לשכנע כי הקרב לא הוכרע וכי ראש המפלגה הגדולה הוא שירכיב את הקואליציה, וכרגע המצב הוא שוויון. אם כבר עכשיו, חודש לפני הבחירות, תתקבע העובדה שנתניהו כביכול כבר ניצח, עשויה להיווצר זליגה מהליכוד למפלגות הסקטוריאליות והחברתיות.

גם ראשי העבודה עצמם נכנעו למעשה עוד לפני שהקרב הוכרע. יו"ר מטה ההסברה של המפלגה, שלי יחימוביץ', העלתה פוסט תמוה למדי בעמוד שלה בפייסבוק. 

אחרי הפריימריז במפלגה ורגע לפני שהחלה להציג את מסרי המפלגה והבטחותיה ולתקוף את המתחרים, העלתה יחימוביץ' קריאה לעריכת מיפקד בתוך המפלגה. "היי, זו שלי, תתפקדו!" פתחה את דבריה. היא כתבה כי "בעולם דמיוני הייתם יכולים לא רק לבחור מפלגה, אלא לקבוע בעצמכם מי יהיו חברי הכנסת שלה ובאיזה מיקום ידורגו. אז זהו, שזה לא דמיוני. אם תתפקדו למפלגת העבודה, תוכלו לעשות את זה". 

את כל זה כתבה יחימוביץ' כאמור אחרי (!) הפריימריז בעבודה. אז לאילו בחירות פנימיות היא בדיוק נערכת כעת? אולי לפריימריז לראשות המפלגה? אלה שיהיו אחרי הבחירות לכנסת במקרה שהרצוג יפסיד? גורמים ב"מחנה הציוני" שהבחינו בפוסט נכנסו לדיכאון. אם יו"ר מטה ההסברה נערכת ליום שאחרי הכישלון, אמרו, למה לנו לטפח תקוות שווא שננצח.

בוז'י הרצוג // צילום: קוקו

הקמפיין הנמוך של כבל

בתוך הקרב המתנהל כבר כמה שבועות, בין יו"ר מטה הבחירות איתן כבל למנהלו שמעון בטאט, בעוד הרצוג ממשיך לצפות מהצד וחושש להתערב, הולכת המפלגה ונרקבת מבפנים. השבוע הודיעו ראשי סניפים ברחבי הארץ על הקפאת הפעילות בשטח, וזאת בשל רכזי אזורים בשכר שמינה המטה, תוך עקיפת פעילי המפלגה הוותיקים בסיבוב. 

אחת הדוגמאות היא סניף ירושלים. "שלום לחברי העבודה בירושלים", הפיצה אי־מייל מזכירת הסניף אסתי קירמאיר בקלה: "עקב החלטה לא ברורה של המפלגה למנות ראש מטה בשכר שאינו מחברי המפלגה כמנהל המטה בירושלים והאזור, בניגוד להחלטות המחוז בישיבת הבחירות בהשתתפותו של יו"ר מטה הארגון ח"כ אראל מרגלית, ובניגוד לכל היגיון סביר, אנו משביתים את כל ההכנות לבחירות עד להודעה חדשה ועד למציאת פתרון. לא יתקיימו פעילויות הסברה, שיבוצי קלפיות, דוכנים וכל פעילות התנדבותית לפני שהדבר יוסדר". 

גורמים אחרים במטה התלוננו השבוע על הרמה הירודה שמוביל בקמפיין יו"ר המטה, איתן כבל. "מהבוקר עד הערב הוא עסוק בגימיקים ובפעילות שהיתה אולי מתאימה למשמרת הצעירה, לא למטה המרכזי של המפלגה המייצג מועמד לראשות ממשלה", אמרו. 

בין השאר התייחסו ליוזמות כבל להפגין עם "ארוחת בוקר" מול ראש הממשלה, ההפגנה מול מערכת "ישראל היום" ופעילויות מגוחכות נוספות. גם על הקו המוביל בסרטוני התעמולה שמפיקה המפלגה מתחו ביקורת. בעוד הליכוד מפגיז בסרטונים ויראליים מוצלחים, הם אומרים, מטה המדיה שלנו מעבד את הסרטים של נתניהו, מוציא אותם מהקשרם, ובכך הוא חושב שייצא לו לכבוש את הרשת. זה נמוך, לא מצחיק, נגרר, ובעיקר לא מקורי, לדבריהם. 

מישהו מצא השבוע דוגמה לרדידות המחשבה המאפיינת את ראש מטה הבחירות של המפלגה. לפני כשנה הגיש כבל שאילתא בכנסת נגד שר השיכון, אורי אריאל, בדבר הקיבוץ העירוני "ראשית" בקריית מנחם בירושלים. מדובר בגרעין, ברובו דתי, המנהל חיי קיבוץ בלב הבירה. את הדירות השכירה לחבריו המדינה בעלות מסובסדת, ובתמורה התחייבו כי כל אחד מהם ייתן שלוש שעות שבועיות לטובת הקהילה בשכונה הירושלמית המוחלשת. "מדוע מאפשרים השכרה לגופים/אנשים שאינם זכאים?" שאל כבל ותבע לדעת מהם הקריטריונים לזכאות לדירה בקיבוץ.

השר אריאל השיב לכבל כי מדובר בדירות ריקות מתחילת שנות ה־90, וכי משרד השיכון החליט בזמנו בתהליך מוסדר ליישב את הדירות בחברי הקיבוץ העירוני "ראשית" לצורך חיזוק השכונה. עוד הזכיר אריאל לכבל כי שר השיכון שקיבל את ההחלטה היה בנימין בן־אליעזר. אולם לא השר חתם בעצמו על ההחלטה אלא אחד מיועציו. איתן כבל שמו.

במרצ ממשיכים בינתיים להתבלט על פני "המחנה הציוני". בעוד במפלגת העבודה ובתנועה הולכים למקומות הנמוכים והזולים, במרצ מקפידים לשמור על שיח ענייני ונקי. במטה הבחירות של המפלגה זיהו כי בקרב מצביעי שמאל, לצד הרצון לשמוע מתקפות על נתניהו והתחייבות לא לשבת בממשלתו, יש ביקוש גדול גם למפלגה שמשמיעה את קולה בנושאים עקרוניים ובאופן מעמיק. לכן השיקה השבוע מרצ מצע כלכלי מפורט, שהוצג עם החשב הכללי לשעבר ירון זליכה. 

 

בנט מחפש זהות

מאז פרשת אלי אוחנה לא רגוע בבית היהודי. בסקרים מצב המפלגה ממשיך להידרדר, ובנט מאבד מנדטים לליכוד ולמפלגתו של אלי ישי באיטיות אך בהתמדה. החיבוק שמעניק לו נתניהו באחרונה מעל כל במה, כולל ההצהרה כי לא יישב עם בוז'י וציפי אלא עם הבית היהודי, חונק אותו. כדי להשתחרר החל השבוע לתקוף את הליכוד על הממשלות האחרונות, שהוקמו בשיתוף העבודה בממשלה הקודמת והתנועה בקדנציה הנוכחית, וכן על הסכם שחרור המחבלים. אבל לציבור של בנט זיכרון ארוך. הם לא שכחו לאוחנה את תמיכתו בהתנתקות. הם גם לא שוכחים כי בנט נתן יד בהרמת אצבע לשחרור המחבלים. 

אחד האירועים המעניינים העוברים על הציונות הדתית הוא הנטישה המתמשכת של מפלגת הבית. לא רק הגורמים החרד"ליים עוזבים לכיוון מפלגת "יחד", אלא גם המתונים משנים כיוון ומעדיפים לתמוך בליכוד. הרב נויבירט, יו"ר פורום הרבנים "בית הלל", מהאגף הליברלי ביותר בציונות הדתית, המשמש גם רב בית הכנסת "אוהל ארי" ברעננה, שהוא לגמרי במקרה בית הכנסת של נפתלי בנט, הודיע השבוע כי לא יתמוך בבית היהודי בשל 

אכזבתו מתפקודה בקדנציה החולפת. 

נויבירט עוזב לליכוד. במהלך ביקור ראש הממשלה השבוע בעלי, יחד עם ציפי חוטובלי, התעניינו אנשיו בקרב תלמידי המכינה הקדם־צבאית במי יתמכו. רבים ציינו את הליכוד כאופציה. אחרים יבחרו באלי ישי. מעטים יישארו עם בנט. זה נתון דרמטי. בני המכינות היו מעוז של בנט רק לפני שנתיים. 

הרב רונן נויבירט // צילום: יהושוע יוסף

"יחד" קוראת לשכונות

אחרי דשדוש על גבול אחוז החסימה, הצליחה מפלגת "יחד" של אלי ישי ויוני שטבון להתייצב על ארבעה מנדטים, ובשבוע האחרון שני סקרים כבר העניקו לה חמישה. זה התאפשר לא מעט בזכות האיחוד בינם לבין "עוצמה יהודית" וברוך מרזל. 

לדברי שטבון, מדובר באיחוד לצורכי הבחירות, ואילו אחריהן יתפלגו המפלגות כל אחת לדרכה. "למפלגה הזאת יש משימה אחת מאוד ברורה", אומר שטבון. "זו המפלגה שתשמור ותעצים את הזהות היהודית של מדינת ישראל. השנתיים האחרונות הוכיחו שזה הנושא המרכזי שעומד על הפרק היום בחברה הישראלית - דת ומדינה והערכים היהודיים. 

"כולם מבינים היום שמה שפירק את הקואליציה האחרונה זה לא אבו מאזן או רעיון שתי המדינות שקורס, אלא חוק הגיור, שינוי מבנה המשפחה הישראלי והמתחים סביב הדבר הזה", ממשיך שטבון. "יש ציבור מסורתי רחב, דתי־לאומי וחרדי שעולם הערכים הזה חשוב לו והוא מחכה לבשורה בתחום".

שטבון נותן את הדוגמה של מעמד הרבנות הראשית: "חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית לישראל כגורם מקשר בין העם למדינה. יוזמות חינוכיות וחקיקה שמעצימה את בתי הדין הרבניים, שהם הממשק של רבים לענייני נישואים וגירושים לצערנו. ציפי לבני, שתמכה בפירוק מוסד בתי הדין ובגרעין המשפחה היהודית, היא דוגמה לאג'נדת שמאל שרוצה לחסל את מערכת הערכים היהודית של המדינה.

"משימה נוספת ומרכזית לא פחות היא העצמת המחנה הלאומי", מוסיף שטבון, "העברת מנדטים אבודים למחנה הימין. יש סיבות מרכזיות לאיבוד המנדטים: הראשונה היא חוסר הבנה מספק לחיבור של הפריפריה ושכונות מצוקה. לפיד חיסל את הדיור הציבורי וזה חוסר הבנה מוחלט לצרכים של שכבות המצוקה. הימין צריך לחזור לפריפריה במעשים והמפלגה שלנו מחזירה את הימין לפריפריה. אחת המשימות שלה היא להביא מנדטים מגוש המרכז־שמאל של אנשים ימניים שעזבו את הימין בגלל תפיסות חברתיות. זה שקר לחשוב שמפלגת העבודה יכולה ליישם את התפיסות הכלכליות שלה שכבר מזמן לא רלוונטיות.

"סיבה נוספת לאיבוד מנדטים בימין היא כי לציבור הרחב נמאס מהמחלוקות בין הציבור המסורתי, הדתי והחרדי, ומפלגת 'יחד' מכנסת לתוכה ציבור רחב כזה. במקום שילכו לש"ס או למפלגות חרדיות אחרות שעשויות להגיע לגוש השמאל, מפלגת 'יחד' שייכת באופן מובהק למחנה הלאומי".

שטבון מתייחס לעלייה המתמדת בסקרים ואומר כי "מפלגת 'יחד' כמפלגה חדשה שהוקמה תוך כדי תהליך הבחירות, נאלצה בשלב הראשון לייצב אמון באמצעות למידה של הציבור את המפלגה. המציאות היום של הסקרים מוכיחה שהציבור מחפש מפלגה של אנשים ישרים ללא תיבות פנדורה, וההתייצבות על חמישה מנדטים היא תחילת הסחף למגמה שתוביל לשישה וגם לשבעה מנדטים.

"ציפי לבני הוכיחה שעם שישה מנדטים אפשר לקבוע סדר יום ולהשפיע רבות על הקואליציה. 'יחד' עם מספר מנדטים משמעותי תהיה עוגן משמעותי, תפעל בתיאום עם ראש הממשלה ותעצב את הקואליציה בזווית החברתית והיהודית יחד". 

ציפי לבני // צילום: איי.אף.פי

"לפיד רוצה מדינת ת"א"

מבחינת שטבון, למרות שהתנגד לחיבור עם "עוצמה יהודית", ההליכה של מפלגת 'יחד' עם ברוך מרזל קשורה לצרכים אלקטורליים בלבד. "יש הבדל אידיאולוגי בינינו לבין 'עוצמה יהודית', וגם הבדל סגנוני. ההחלטה ללכת על שתי מפלגות שרצות בפתק אחד היתה מתוך אחריות לאומית שקולות בימין עשויים להתבזבז. מפלגת 'יחד' מעוניינת להשפיע בממשלת ימין, ואילו מרזל פניו לאופוזיציה. הפתק הוא פתק אחד, אבל מדובר בשתי מפלגות שונות ונפרדות".

הקו החדש של המפלגה יהיה לתקוף את שר האוצר לשעבר יאיר לפיד. לדברי שטבון, "לפיד מבטא את האנטיתזה למפלגת 'יחד'. לפיד וחבורתו הוכיחו בשנתיים האחרונות שיש להם משימה אחת, והיא לערער את זהותה היהודית של מדינת ישראל ולהפוך אותה למדינת צפון תל אביב אחת גדולה. 

"האובססיה לקיצוץ קצבאות ילדים, חיסול הדיור הציבורי ורשימה שרובה המוחלט מבטא את הרובד האליטיסטי בחברה הישראלית מדגישים מדוע מפלגת 'יחד' חייבת להיות מפלגה משמעותית בקואליציה הבאה, שתיאבק מול חקיקה אנטי־דתית ותחזור לפריפריה ולשכונות. 

"התפיסה שקיצוץ בקצבאות הילדים יבעט משפחות למעגל העבודה, מנותקת לחלוטין כששר האוצר לוקח את הלחם והחלב מהמקרר במשפחות ברוכות ילדים ומשפחות מוחלשות", ממשיך שטבון. "אין סיכוי מבחינה מנטלית שתהיה חשיבה לצאת לעבודה, אלא בעיקר איך לשרוד. אי אפשר לקחת ממשפחות בסיס ולדרוש מבניהן לרכוש השכלה".

כבר ברגע הראשון של הביקור במטה הבחירות של מפלגת "יחד", בגבעת שאול בירושלים, מבחינים כי אין מדובר במטה בחירות רגיל. הרבגוניות של הנוכחים במטה ניכרת בכל פינה. חרדים, חסידים, ליטאים, ספרדים עם אנשי כיפות סרוגות מכל הגדלים, וגם לא דתיים, נוכחים במקום ומתרוצצים מחדר לחדר. 

על כל הודעה של רב נוסף מהציונות הדתית שהביע תמיכה במפלגה - נשמעת תרועת ניצחון. מעוזים ותיקים של הבית היהודי נפרצים ועוברים לתמוך במפלגה. השבוע היה זה הרב ישראל רוזן מהזרם הליברלי, מראשי רבני "מכון צומת". איש בית יהודי קלאסי. עכשיו הוא תובע מבנט להודיע על ציות לרבנים, אחרת יעזוב.

בקרוב יודיע ככל הנראה גם הרב טאו, ראש ישיבת הר המור, על תמיכה במפלגה. במטה "יחד" מעריכים כי יהיה זה מפץ אמיתי. גם כך, הם אומרים, הצליח הרב טאו, מראשי הזרם החרד"לי, לתבוע מהבית היהודי לחזור לערכי היהדות. המרדף שמנהל בנט אחרי בני הישיבות ותמונות הענק של מייסד הזרם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהוא מקפיד להצטלם איתן בשבוע האחרון, בעוד הוא מכנה את עצמו מחיה תנועת המזרחי ודרכו של הרב קוק, הם לא מעט בזכות הקו שהוביל הרב טאו שאחריו הולכים המונים. 

יוני שטבון // צילום: זיו קורן 

הגיע הזמן לעימות?

בישראל אין מסורת מפותחת של עימות לפני בחירות. היו עימותים פה ושם, אבל איפה אנחנו ואיפה ארה"ב למשל, שם מתייצבים המועמדים לנשיאות, ללא קשר למעמדם ולמצבם בסקרים, לסידרה של עימותים על שלל נושאים. 

העימות האחרון ששודר פה היה ב־99', אבל גם אז זה היה כאשר המועמד המוביל לראשות הממשלה, אהוד ברק, העדיף להותיר את כיסאו באולפן לא מאויש. העימות האמיתי בין שני מועמדים לראשות הממשלה היה ב־96' - נתניהו נגד פרס. נתניהו הכניע את פרס ללא קושי. 

שלא יהיה ספק, בניגוד לנטען בימים האחרונים, עימות טלוויזיוני לא באמת מאפשר לציבור להעמיק במשנתם של המועמדים או ללמוד דברים חדשים שלא ידעו עליהם בעבר. אבל הוא כן מספק מתח רב ועניין עצום למערכת הבחירות. אחרי כל כך הרבה שנים, אולי הגיע הזמן שההצגה המרתקת הזאת תגיע גם אלינו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו