מאת: צ'ארלס פישמן, אטלנטיק
כשבני אדם יוצאים לחלל, הם בעצם הופכים להיות חייזרים. וכך, כשחיים בחלל, המוזרות הזאת לעולם אינה חולפת. קחו לדוגמה משהו פשוט ויומיומי - שינה. ב־2009, כשהקמת תחנת החלל הבינלאומית התקרבה לסיומה, לאחר יותר מעשר שנים של בנייה במסלול סביב כדור הארץ, האסטרונאוטים התקינו כמה תאי שינה באגף האמריקני של התחנה - ארבעה תאים פרטיים בגודל של תאי שירותים במטוסים. שם ישנים האסטרונאוטים של נאס"א, במרחב שבו הם יכולים לסגור דלת מתקפלת ולקבל כמה שעות של פרטיות ושקט, ללא מכשיר קשר, ללא מצלמות וידאו, ללא הוראות מחדר הבקרה ביוסטון. הדפנות של כל תא מצופות ביריעה לבנה מרופדת, והתא מצויד בשק שינה המעוגן לקיר פנימי. כשהאסטרונאוט רוצה לישון, הוא נכנס לשק השינה.
"הדבר החשוב ביותר בנוגע להירדמות בחלל הוא דווקא הצד המנטלי", אומר מייק הופקינס, שחזר במארס שעבר מסבב של שישה חודשים בתחנת החלל. "בכדור הארץ, כשאני עייף, אני משתרע על המיטה ומרגיש הקלה. ממש הורדת עומס מהגוף. בחלל אתה לא מרגיש את זה. לעולם אין לך את התחושה של ירידת העומס או של שחרור המתח הזה". חלק מהאסטרונאוטים כל כך מתגעגעים לתחושה הזאת, שהם מעגנים את עצמם לקיר בחבלי בנג'י כדי לדמות מצב של שכיבה.
תנוחת השינה מעמידה בפני האסטרונאוטים אתגרים נוספים. השאלה העיקרית היא אם אתה רוצה את הזרועות שלך בתוך שק השינה או מחוצה לו. אם אתה משאיר את הזרועות בחוץ, הן מרחפות באפס כבידה, ולעיתים מתרחקות מהגוף, ומעניקות לאסטרונאוט הישן מראה של רקדן בלט מבולבל. "אני טיפוס של בפנים", אומר הופקינס. "אני אוהב להתכרבל".
הוא אומר שלא היו לו חלומות יוצאי דופן כשהיה בחלל, אבל כיום, לאחר שובו לכדור הארץ, הוא חולם לעיתים שהוא מרחף ברחבי התחנה. "הלוואי שיכולתי לחלום בכל לילה על ריחוף, ולחזור ולהרגיש את זה".
טיסה בחלל נדחקה לקרן זווית בתודעה האמריקנית, דווקא כשהביצועים של ארה"ב הגיעו להישגים חדשים. בכל יום, שישה גברים ונשים, ובהם שני אמריקנים, חיים ועובדים במסלול מסביב לכדור הארץ. הם עושים את זה מאז 2000. המושבה האמריקנית הקבועה בחלל נוסדה שנה לפני התאריך שנקבע בסרט הקאלט "2001: אודיסאה בחלל". המונה בפינה של מסך הווידאו הענק בחדר הבקרה ביוסטון, הסופר את הימים והשעות שבהם מאוישת תחנת החלל באופן רציף, מראה 5,200 ימים.
כתרבות, אנחנו עדיין מוקסמים מהאפשרויות ומהתגליות המתלוות למסע בחלל. הסרט "כוח משיכה", שבו כיכבו סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, הכניס 716 מיליון דולר בקופות וזכה בכמה אוסקרים. החלקנו בטבעיות לתוך עידן קפטן קירק ומר ספוק, אבל אנחנו לא מכירים את האנשים שעושים את זה במציאות.
ואולי זה לא כל כך מפתיע. תחנת החלל היא פלא הנדסי, אבל נדמה שכל מה שהיא עושה זה לנוע במעגלים - זריחה חדשה בכל 92 דקות. המחקר המדעי שמתבצע בתחנה עוד לא הניב תגליות פורצות דרך שיתפסו את תשומת הלב הציבורית, והחיים היומיומיים על התחנה, למזלנו, אינם דרמטיים כמו בסרטים.
אבל הפרטים והאתגרים של החיים בחלל מוזרים ומרתקים ורבי ערך. בחינת החיים בחלל מאפשרת להתחיל להבין את הייעוד הגבוה יותר העומד מאחורי 82 אלף ההקפות שביצעה התחנה עד היום - גם אם לא מדובר דווקא באחת המטרות המוגדרות של נאס"א.
התחנה היא מאחז עצום ממדים, וקנה המידה שלה מפעים ומעורר יראת כבוד אפילו בקרב האסטרונאוטים שבנו אותה. מהשוליים של לוח סולארי אחד ועד לקצה של הלוח ממול, התחנה משתרעת על פני שטח השווה בגודלו למגרש פוטבול. היא שוקלת קרוב ל־500 טונות, ומערכי הלוחות הסולאריים מכסים שטח של יותר מ־4,000 מ"ר. בפנים היא כמו בית עם שישה חדרים, פי עשרה ויותר מגודלה הפנימי של מעבורת חלל.
התחנה גדולה כל כך, שבשנים הראשונות, כשאוישה בצוותים של שלושה אנשים, הם יכלו לעבוד ימים שלמים בלי להיפגש, למעט בשעת הארוחות. גודלה מאפשר גם לראות אותה מכדור הארץ בלילה (יש אפליקציות שמאפשרות לאתר אותה, ובהן ISS Spotter).
זה פרויקט משותף לארה"ב ולרוסיה. כל אחת מהן מנהלת את האגף שלה בתחנה, אבל האחריות לתפעול התשתית משותפת. תפקיד מפקד התחנה עובר בין האמריקנים לרוסים ברוטציה. האגף האמריקני כולל ציוד וערכות מחקר מקנדה, מיפן ומאירופה, ולרוב גם אסטרונאוט אורח מאחת המדינות הללו. הרוסים והאמריקנים נשארים לרוב באזורים שלהם במהלך יום העבודה, ומתכנסים בארוחות ואחרי שעות העבודה.
כמתקן, ככלי תחבורה וכמקום מגורים, אפשר להשוות את התחנה בעיקר לספינה. יש לה אישיות משל עצמה, קסם ואפילו מוזרויות קטנות. חברי הצוות באים והולכים, והם מביאים עימם את הסגנון האישי שלהם, אבל התחנה עצמה אוכפת קצב וטון מסוימים. יש בה, למשל, מערכת מיחזור מים מתוחכמת יותר מכל מה שאפשר למצוא על פני כדור הארץ; אסטרונאוט שמכין לעצמו מיץ תפוזים מתרכיז לארוחת הבוקר ומטיל את מימיו אחר הצהריים, יכול להשתמש באותם מים, לאחר שעברו טיהור, כדי להכין לעצמו משקה חדש לארוחת הבוקר כעבור שלושה ימים.
אין בתחנה מקרר או מקפיא למזון (מקפיא לניסויים מדעיים דווקא יש), ולמרות שהאוכל טוב בהרבה מכפי שהיה לפני 20 שנים, רובו עדיין ארוז בוואקום או משומר. ההגעה של כמה תפוזים במעבורת אספקה מדי כמה חודשים מעוררת התרגשות רבה.
דברים מובנים מאליהם הופכים יוצאי דופן. למשל, לאופני הכושר של האסטרונאוטים האמריקנים אין מושב וידיות. ללא כוח כבידה, קל לדווש במהירות, כשהרגליים מוחזקות ברצועות. אתה יכול לצפות בסרט תוך כדי, כשהמחשב הנייד מרחף באיזו זווית שתרצה.
אבל יושבי התחנה צריכים להיזהר משהות ארוכה מדי במקום אחד: ללא כוח הכבידה, המסייע לזרימת האוויר, נוטה הפחמן הדו־חמצני שאנחנו פולטים להתאסף סביב הראש כענן בלתי נראה. התוצאה יכולה להיות "כאב ראש פחמני", בעגת האסטרונאוטים, וכדי לפתור את הבעיה מצוידת התחנה במאווררים.
מאז שהרכיבים הראשונים של התחנה שוגרו מכדור הארץ, התגוררו בה 216 גברים ונשים. החיים היומיומיים בחלל לא דומים כלל לתדמית הנוצצת שלהם בסרטים. הם אמנם יותר מרתקים, מרגשים ומסוכנים משאנחנו מבינים, אבל גם יותר מתוכננים, מתוזמנים ושגרתיים. לעיתים קרובות, האיכויות הכל כך שונות הללו מתקיימות זו לצד זו באותה חוויה, כמו בהליכת חלל.
החלל הוא מקום פגיע ובלתי סלחני - תנועה אחת לא מחושבת יכולה לגרום אסון. נאס"א צימצמה את הסיכונים באמצעות היערכות לתרחישים המכסים כמעט כל מקרה, החל מהחלפת מסנן מים ועד בדיקות בטיחות של חליפות החלל. ב־54 השנים שבהן טסו אנשים לחלל, ספגו האמריקנים שלוש תאונות קטלניות שבהן נספו 17 בני אדם - הדליקה בקפסולת אפולו 1 ב־1967, אסון הצ'לנג'ר ב־1986 ואסון הקולומביה ב־2003. אבל הן לא נבעו מטעות של האסטרונאוטים.
350 אלף דולר לשעה
תחנת חלל אינה דבר זול. אפילו על פי ההערכות הנמוכות, אחזקת התחנה במסלול עולה 350 אלף דולר לשעה, עובדה שהופכת את זמנם של האסטרונאוטים למשאב יקר ומסבירה את לוח הזמנים התובעני שלהם. הם מתחילים את עבודתם ב־7 וחצי בבוקר שעון גריניץ', ומסיימים ב־7 בערב. סופי השבוע מוקדשים למנוחה, אבל בשבת הם מנקים את התחנה - עבודה חיונית אבל לא יותר מענגת מעבודות הבית בכדור הארץ. חלק מעבודת התחזוקה הזאת תמיד גולש לתוך יום ראשון.
בין 2003 ל־2010 כתבו האסטרונאוטים האמריקנים בתחנה יומנים אנונימיים, כחלק ממחקר שנוהל על ידי ג'ק סטוסטר, אנתרופולוג החוקר אנשים בסביבות קיצוניות. היומנים, המכילים כמעט 300 אלף מילים, חושפים אנשים הנפעמים מהחיים בחלל, לעיתים משועממים ולעיתים ממש מעוצבנים. עבור אומה שבמשך 50 שנים צפתה רק באסטרונאוטים מחייכים, שמשדרים כי "הכל אפשרי" ולעולם אינם מגלים פרטים חושפניים על החיים בחלל - היומנים הללו מרעננים בכנותם.
לירוי קיאאו. "לא יודע אם אתה מתגלגל או יציב" צילום: GettyImages
"היום הייתי חייב לצחוק על עצמי במהלך ביצוע הנהלים", כתב אחד האסטרונאוטים בתחנה. "כדי להחליף נורת חשמל, הייתי חייב להרכיב משקפי בטיחות ולהחזיק בקירבת מקום שואב אבק, רק למקרה שנורת החשמל תישבר. אך הנורה בעצם נמצאת במעטפת פלסטיק, כך שגם אם נורת הזכוכית תישבר, השברים יישארו בתוך המעטפת. בנוסף, הייתי צריך לצלם את הנורה שהותקנה, לפני שהדלקתי את האור. למה? אין לי מושג! זו פשוט הדרך שבה נאס"א עושה דברים".
האסטרונאוטים לעולם אינם שבעים מצפייה בכדור הארץ הסובב מתחתיהם. אחד מהם כתב שנעצר ליד חלון והיה מרותק כל כך, שנותר לצפות בסיבוב שלם סביב הכדור, בלי שניסה אפילו להוציא את המצלמה. אחר כתב: "הסתכלתי על כדור הארץ מנקודת המבט של חייזר שיבקר בה: 'איפה אנחת? איך אפעל כדי ליצור קשר עם המקומיים? הדבר הכי פחות מסוכן יהיה לעלות על תחנת החלל ולדבר עם האנשים האלה'".
קטעי היומנים מבהירים היטב כי שישה חודשים הם פרק זמן ארוך לשהייה בחלל - פרק זמן שבו אתה נמצא בלי משפחה וחברים, בלי אוכל טרי, בלי להרגיש אור שמש או גשם, בלי להרגיש את תענוגות כוח המשיכה, בלי מתקני רחצה או כביסה.
נאס"א והאסטרונאוטים נאלצו להקדיש תשומת לב רבה לנושא המורל, משום שהשהות בתחנה כרוכה גם בהרבה עבודה די משעממת. בתחנת החלל יש טלפון - האסטרונאוטים יכולים להתקשר לכל אדם שהם רוצים בכל רגע - והמשפחות שלהם מקבלות אייפד המתוכנת במיוחד לשיחות ועידה עם יקיריהן. פעם בשבועיים משוחח כל אחד מהאסטרונאוטים בפרטיות עם פסיכולוגים של נאס"א. ויש גם שיחות סדירות עם מאמני כושר גופני, כפול ממספר השיחות עם פסיכולוגים.
"בחלל הכל חדש", אומר מייק הופקינס. "היגיינה בסיסית, אכילה, שינה, כל מה שתוכל לחשוב עליו - הכל שונה לחלוטין ממה שאדם רגיל אליו". וזה מגיע ממישהו שעבר הכשרה של שנתיים מלאות לפני הטיסה לחלל, כדי שיידע למה הוא צריך לצפות.
התחנה מצוידת בסרטים, ויש בה ארונית מלאה בספרים בכריכה רכה. אד לוּ, אחד מחברי הצוות הראשונים, החליט ב־2003 שאינו מוכן לבלות את זמנו החופשי במשהו ארצי כל כך כמו קריאת ספר. "חשבתי לעצמי, אני לא יודע אם אי פעם אשוב לכאן, אז אני רוצה לעשות דברים שלעולם לא אוכל לעשות בבית".
לו הגיע לתחנת החלל לאחר אסון הקולומביה. הוא כבר טס בשתי משימות של המעבורת, וצבר ניסיון של 21 ימים של חיים באפס כבידה. "החלטתי שבתחנה אלמד לעוף טוב יותר, לעשות אקרובטיקה. הייתי בוחר תא ואומר לעצמי: בכל פעם שאני עובר בתא הזה, אני עף דרכו בלי לגעת בקירות. בוחר תא אחר, ואומר: בכל פעם שאעבור בו, אעשה היפוך כפול. השהות בתחנה היתה הטיסה השלישית שלי, וחשבתי שאני כבר מיומן. אבל אחרי חודשים של אימונים, השתפרתי בהרבה".
החוויה הייחודית של החלל היא המעוף בתוך הספינה. זה מה שהופך אותך באמת לאסטרונאוט - לא הגובה, אלא ההשתחררות הכמעט בלתי נתפסת מכוח הכבידה. האסטרונאוטים מדברים על זה כעל עונג טהור, אבל גם עניין לא מובן אינטואיטיבית, ולעיתים לא נוח בעליל. "לחיות באפס כבידה זה ממש כיף", אומרת סנדרה מגנוס, שהשתתפה בשלוש טיסות לחלל, כולל 130 יום בתחנת החלל, לפני שפרשה. ואז היא פורצת בצחוק. "למדתי לסחוב דברים בעזרת הברכיים שלי - להניח אותם בין הברכיים ולצאת לדרך. ככה הידיים שלי היו חופשיות לדחוף את עצמי.
"העניין הוא שבחלל, חוקי ניוטון שולטים בחיים שלך. אם אתה עושה משהו פשוט, כמו הקלדה על מחשב נייד, אתה מפעיל כוח קל על המקלדת, ואז אתה מוצא את עצמך נדחף ממנה ומרחף הרחק מהמחשב. אתה חייב להחזיק את עצמך במקום באמצעות הרגליים. בגלל שנהגתי לרחף בתחנה ללא נעליים, והשתמשתי כל הזמן ברגליים כדי לנווט ולמקם את עצמי, התפתחו לי יבלות על הבהונות.
"הכבידה היא כלי שאין לו תחליף, ואתה לא יכול להעריך אותו עד שאתה נאלץ לחיות בלעדיו. פשוט תביטו בחדר שאתם נמצאים בו... יש חפצים המונחים על שולחנות, על מדפים, בתוך מגירות, על הרצפה... בחלל, כל זה היה מרחף בכל המרחב".
מגנוס אהבה לבשל לקולגות שלה בתחנה, תוך אלתור מנות חדשות מהמצרכים שסיפקה נאס"א. במיוחד, למשל, כשקיבלו בצל טרי. וזה לקח שעות. "למה שעות? תחשבו על דבר אחד לדוגמה: כשאתם מבשלים, באיזו תכיפות אתם זורקים דברים לפח האשפה? בלי כוח כבידה, אתם צריכים למצוא דרכים אחרות לעשות את זה. אני הנחתי את האשפה על חתיכה של נייר דבק - נייר דבק הוא דבר נפלא - אבל אפילו הטיפול באשפה נמשך נצח. לכן היה לי זמן לבשל רק בסופי שבוע".
האסטרונאוטים מתלוננים בשקט על הזמן שהם מבזבזים בחיפוש אחר ציוד שנעלם. "לחפש ולאתר חפצים יכול לפעמים לגזול ממך יום שלם", אומר האסטרונאוט מייק פינקה, "וגם לעגן כל פריט בסביבה דורש זמן".
פינקה בילה בחלל יותר זמן מכל אסטרונאוט אמריקני אחר - 381 ימים וחצי, בשלוש טיסות. הוא ביצע תשע הליכות חלל, בסך הכל 48 שעות. הוא גם האסטרונאוט האמריקני הראשון שהפך לאב כאשר היה בחלל, ב־2004. חדר הבקרה של נאס"א חיבר אותו לטלפן הסלולרי של אשתו כשהחלו הצירים.
בניגוד לסטריאוטיפ הרווח של האסטרונאוטים, פינקה נינוח ומקסים, ואינו מסתיר את התלהבותו מעבודתו, אפילו אחרי 18 שנים. "לעוף בחלל זה עונג צרוף ששום דבר לא דומה לו. דחיפה קטנה עם הבוהן תעיף אותך על פני חצי מאורך התחנה. זה כמו להיות סופרמן בנגיעת אצבע. זה לא משעמם ולא נמאס, גם אחרי 381 ימים".
בשנת 2011 הוא השתתף בשיחת וידאו בין תחנת החלל לאפיפיור בנדיקטוס ה־16, שדיבר מהוותיקן. עם סיום השיחה, פינקה העיף את עצמו היישר למעלה והחוצה ממסגרת הווידאו, כשהוא מעניק השראה לעיתונות האיטלקית להתבדח על עלייתו של ישו לשמיים. "גרמנו אפילו לאפיפיור לצחוק", הוא אומר.
כשהאוזניים והעיניים רבות
כשאתם באפס כבידה, כל הנוזלים בגוף נמצאים גם הם באפס כבידה, כך שהאסטרונאוטים מרגישים לא פעם שהראש שלהם סתום, ושנוזלים נודדים לסינוסים שלהם. אצל חלקם אפילו מתנפחות הפנים. כבר בטיסות הראשונות של אפולו, סבלו אסטרונאוטים רבים מבחילות וממחלת חלל ביומיים הראשונים במסלול.
לירוי קיאאו (54), שפרש מכוח האסטרונאוטים אחרי ארבע טיסות, מתאר מה קורה אפילו לפני שאתה קם מהכיסא. "החלק הפנימי של האוזן, שאחראי על שיווי המשקל, סבור שאתה מתגלגל; מערכת האיזון יוצאת משליטה והכל בפנים מתפרע... אבל העיניים שלך אומרות לך שאתה לא מתגלגל, אתה ניצב זקוף. שתי המערכות שולחות את כל המידע הסותר הזה למוח. זה יכול להיות מעצבן, וזו הסיבה שחלק מהאנשים חשים בחילה". בתוך יומיים - ויש כאלה שעבורם הם קשים מאוד - המוח לומד להתעלם מסימני הפאניקה ששולח החלק הפנימי של האוזן, ומחלת החלל נעלמת.
אבל להיעדר הכבידה יש גם השפעות ארוכות טווח על הגוף. המשמעותית שבהן היא אובדן מתמשך של מסת עצם. עצמות מתחדשות וצומחות, בין היתר, בתגובה לעבודה שעליהן לעשות בכל יום. בחלל, ללא משקל שהן צריכות להחזיק, קצב ייצור התאים החדשים יורד, והן הופכות דקות וחלשות יותר. נשים וגברים כאחד עשויים לאבד אחוז אחד ממסת העצם מדי חודש.
"החיים באפס כבידה מקבילים לשהות ארוכה בבית חולים", אומר מארק גיליאמס, מאמן הכושר הגופני המוביל של האסטרונאוטים בנאס"א. "אתה מאבד מסת שריר וכוח, אתה מאבד נפח דם, אתה מאבד כושר אירובי, כושר לא אירובי וסבולת לב־ריאה".
הכלי להתמודדות עם הקשיים הללו הוא תרגילי התעמלות כמעט בלתי פוסקים. האגף האמריקני של תחנת החלל מכיל שלושה מכשירי התעמלות: אופניים ללא מושב, הליכון ומכשיר משקולות. פעילות גופנית נתפסת כחשובה כל כך, עד שנאס"א כוללת אותה בלו"ז יום העבודה - שעתיים וחצי מדי יום, שישה ימים בשבוע. רוב האסטרונאוטים מתאמנים גם ביום הפנוי.
הופקינס, פריק של כושר גופני, הכין סידרה של סרטוני יו־טיוב כדי להראות איך נראים אימוני כושר של אסטרונאוטים. "ההליכון הוא הציוד שהכי קשה להתרגל אליו", הוא אומר, "משום שאתה חייב להיות מעוגן באמצעות כבל בנג'י כדי לספק לגוף שלך את תחושת המשקל שמקבל רץ בתנאי כבידה רגילים.
"אתה רץ עם רתמה של תיק גב, שמחוברת לכבלי בנג'י, ויכול לשנות את העומס, את העוצמה שבה זה מתנגד לתנועה שלך. הייתי מנסה להגיע עד למשקל של הגוף שלי, כדי לדמות את מה שקורה כשרצים על פני כדור הארץ, אבל אתה נושא את המשקל הזה על הכתפיים ועל הירכיים. זה דומה לניסיון לרוץ כשאתה סוחב תיק של 90 ק"ג על הגב.
"גם ההזעה בחלל אינה נעימה יותר. שם, למעלה, הזיעה לא נוטפת ממך אלא נדבקת אליך - יש לך שלוליות של זיעה על הזרועות, על הראש, מסביב לעיניים. מדי פעם, גוש של זיעה טס ממך".
סנדרה מגנוס. "הטיפול באשפה נמשך נצח, אז בישלתי רק בסופי שבוע" // צילום: GettyImages
האסטרונאוטים אינם מתקלחים, אבל משתמשים במגבונים גדולים ובמגבות יבשות כדי להתנקות. "המקלחת היתה אחד הדברים שהתגעגעתי אליהם", אומר הופקינס. השיטה של רחצה באמצעות ספוג עובדת לא רע, ובתחנה אין בדרך כלל ריחות חריגים. האסטרונאוטים לובשים בגדים במשך שבוע כבגדים נקיים, אחר כך הם הופכים לבגדי התעמלות הנלבשים למשך שבוע נוסף - ואז מושלכים לפח עם יתר האשפה.
ההתמקדות בנושא הכושר הגופני מעסיקה את נאס"א לא רק בגלל הרצון לשמור על בריאות האסטרונאוט, אלא גם בגלל השאלה כיצד יהיה ניתן לשמור על כוח שרירים וכושר גופני במשך השנתיים וחצי שיידרשו לטיסה למאדים ובחזרה. הנשיא ברק אובאמה העריך כי ארה"ב תהיה מסוגלת לטוס הלוך ושוב למאדים באמצע שנות השלושים (למרות שאין עדיין תוכנית מפורטת), ומציאת הדרך שתאפשר לעשות זאת עומדת בבסיס חלק גדול ממה שקורה בתחנת החלל.
ההשלכות של משך טיסה ארוך אינן ברורות דיין. "ב־2009 היה אסטרונאוט שאמר פתאום, אחרי שלושה חודשים, שהראייה שלו נחלשה ושהוא מתקשה בקריאה", מספר ג'ון צ'ארלס מנאס"א. "התברר שהנוזל שנע בגוף כלפי מעלה באפס כבידה מגדיל את הלחץ התוך־גולגולתי, לוחץ על גלגלי העיניים מאחור ומשטח אותם. אסטרונאוטים רבים מתחילים לאט לאט לסבול מקוצר ראייה". התחנה מצוידת כעת במשקפיים הניתנים להתאמה, שעומדים לרשותם של מי שאינם מרכיבים משקפיים, למקרה שיזדקקו להם. אלה שכבר מרכיבים, מביאים איתם זוגות נוספים עם מספרים גדולים יותר.
בחודש מארס צפויה להתחיל המשימה הארוכה ביותר של אסטרונאוט אמריקני: שנה שלמה על התחנה. ארבעה קוסמונאוטים רוסים כבר חיו בחלל במשך שנה או יותר בתחנת מיר. "לפני ההתמודדות עם מסע של שנתיים וחצי למאדים, עלינו לבחון אם אין בעיות נוספות שלא צפינו - פסיכולוגיות או פיזיולוגיות", אומר צ'ארלס. "אנחנו צריכים לבדוק אם יש מכשולים נוספים שעליהם ניאלץ להתגבר".
מי יעצור את הקו האדום?
"היי, יוסטון, כאן התחנה. בוקר טוב. אנחנו מוכנים לשיחת התכנון היומית של הבוקר".
קולו של מפקד התחנה האמריקני, סטיבן סוונסון, נשמע בחדר הבקרה ביוסטון. עבור אמריקנים מגיל מסוים, שש המלים הראשונות - "היי, יוסטון, כאן התחנה. בוקר טוב" - עדיין גדושות בתחושה של רומנטיקה, הרפתקה ויכולת ביצועית.
במשימות של מעבורות החלל - היו 135 כאלו בין 1981 ל־2011 - חדר הבקרה היה מעיר את האסטרונאוטים עם שידור של קטע מוסיקלי מדי יום. המסורת של שיר ההשכמה החלה בעבר הרחוק, כבר עם החללית ג'מיני. אבל לעובדה שהיא לא קיימת בתחנה יש משמעות, לפחות סמלית: התחנה היא מוצב קבוע עם מידה מסוימת של עצמאות. האסטרונאוטים בתחנה קמים בחדרי השינה המיניאטוריים שלהם זמן רב לפני יצירת קשר כלשהו עם יוסטון. הם מסיימים את יום העבודה בערב, בהודעה על ניתוק השידור. כאשר הם מתכוננים ללכת לישון, הם מרחפים ברחבי התחנה, מכבים אורות וסוגרים את תריסי החלונות, כדי להאפיל את המרחב הפנימי ולמנוע כניסת אור שמש. במהלך שעות הלילה, חדר הבקרה אינו משדר אל התחנה.
אסטרונאוטים אמריקנים מתפנים לצד הרוסי בשל חשש לדליפת אמוניה, בשבוע שעבר // רויטרס
כל יום מתחיל ומסתיים בשיחת תכנון, שבמהלכה יוצרים האסטרונאוטים קשר עם חמשת חדרי הבקרה ברחבי העולם: לנאס"א יש מתקן נוסף בהאנטסוויל, אלבמה, שמטפל במחקר המדעי; למוסקבה יש חדר בקרה המטפל בצד הרוסי של התחנה; וגם לסוכנות החלל האירופית ולסוכנות החלל היפנית יש חדרי בקרה משלהן, הפועלים 24 שעות ביממה. האסטרונאוטים אולי טסים במהירות 28 אלף קמ"ש, פי עשרה יותר מכדור הנפלט מרובה, אבל גם שם, בחלל, הם לא יכולים להימלט מפגישות קבועות.
למרות שהאסטרונאוטים חיים ועובדים בתחנת החלל, הם לא מטיסים אותה ולא שולטים בה באופן כלשהו. כל זה נעשה מחדרי הבקרה ביוסטון ובמוסקבה. חדר הבקרה מנטר את מיקומה של התחנה בחלל ומתאים אותו על פי הצורך, תוך כדי שימוש בג'יירוסקופים ובמנועי דחף. חדר הבקרה מנטר גם את כל המערכות שעל סיפון התחנה - חשמל, מערכות תומכות חיים, מערכות מידע ותקשורת. צוות ענק על הקרקע מספק תמיכה לתחנה - יותר מ־1,000 עובדים לכל אסטרונאוט. ולמרות שהאסטרונאוטים הם אלה שפותחים את יום העבודה, האינטנסיביות והקצב של היום נקבעים על ידי האנשים שעל הקרקע: ניסויים מדעיים, מטלות תחזוקה, הגעה ויציאה של רכב המטען.
על צג המחשב הנייד של כל אסטרונאוט מופיע קו אדום אופקי, החוצה לאיטו את המסך משמאל לימין, ומציג את הזמן הנוכחי ואת המטלה שאותה אמור האסטרונאוט לבצע באותו רגע נתון. "לא משנה מה אני עושה, הקו האדום פשוט ממשיך לנוע עוד ועוד ימינה", נאנח האסטרונאוט גארט רייזמן בנימה של מחאה מחויכת בסרטון וידאו שהעלה ליו־טיוב מהחלל. "אני לא יכול לעצור אותו!"
בניית סדר היום של האסטרונאוטים האמריקנים בתחנה דורשת בעצמה צוות של 50 אנשים, העובדים במשרה מלאה. מדי חצי שנה הם מקבלים מידע וסדרי עדיפויות מכולם - מהי מטרת המשימה החצי שנתית, אילו ניסויים מדעיים יבוצעו במהלכה, אילו מעבורות מטען יבקרו בתחנה באותה תקופה ואילו משימות תחזוקה נדרשות לתחנה. אחר כך עונים על שאלות ספציפיות: אילו ציוד וכלים נדרשים עבור ניסוי מסוים, איפה מאוחסן הציוד הזה, כמה זמן יידרש כדי להכין את הניסוי, אילו צעדים צריך האסטרונאוט לבצע כדי להשלים את הניסוי, האם הניסוי יפריע לפעילות של אסטרונאוט אחר באותו פרק זמן, מיהם החוקרים על הקרקע, האם הם יזדקקו לתצפיות וידאו, האם יש מספיק רוחב פס עבור כל הווידאו והאודיו שבהם נעשה שימוש בכל רגע נתון, ועוד ועוד. התכנון מתחיל כבר שנה וחצי לפני היציאה למשימה.
אסטרונאוטים מבלים את כל זמנם בביצוע מטלות. הם מספרים כי חלק מהמטלות כיפיות ויש בהן אתגר אינטלקטואלי (למשל ביצוע מחקרים בשיתוף עם מדענים על הקרקע), וחלקן משעממות (רישום המספרים הסידוריים של הפריטים באשפה לפני ששולחים אותם להישרף באטמוספירה); אף אחד לא מתנדב להיות אסטרונאוט כדי לרוקן את מיכל השתן או להחליף מסנני אוויר. אף שהמחקרים מוזמנים ומנוהלים על ידי אנשים אחרים - האסטרונאוטים הם פשוט טכנאים בעלי מיומנות גבוהה מאוד.
400 שלבים כדי להתלבש
סקוט קלי וטים קופרה עומדים גב אל גב על פלטפורמת פלדה בחודש יולי, עוטים את חליפות החלל של נאס"א. מנוף צהוב מרים את הפלטפורמה באיטיות, מניף אותה למעלה לעבר בריכת שחייה ענקית ומוריד את האסטרונאוטים לתוך המים. קלי וקופרה עומדים לבלות את רוב היום - שש שעות - מתחת למים, כשהם מתאמנים שם על הליכת חלל ועוברים על כל שלב של החלפת חלק מהזרוע הרובוטית של תחנת החלל. זוהי משימת תחזוקה, שיהיה עליהם לבצע בחלל בנובמבר הבא.
30 דקות עוברות עליהם בכניסה לתוך החליפות, שכל אחת מהן שוקלת 104 ק"ג. לכל אסטרונאוט יש שלושה או ארבעה אנשים שמסייעים לו. "בתחנה יש רק אדם אחד שמלביש את החליפה על שני אסטרונאוטים", מספר קווין פורד, שהיה מפקד תחנת החלל במשך ארבעה חודשים בשנים 2012 ו־2013. "הנוהל של כניסה לתוך חליפות חלל ויציאה לריחוף בחלל כולל רשימת בדיקה עם 400 שלבים. ואתה לא רוצה לדלג על יותר מדי מהשלבים".
400 שלבים, רק כדי שאסטרונאוט אחד יהיה מוכן ליציאה מהתחנה להליכה של שש עד שמונה שעות בחלל. לפני זה, הוא או היא יבלו ארבע שעות בכניסה לתוך החליפה ובבדיקתה. והרבה לפני זה, הוא יתאמן על ההליכה בחלל לפחות חמש פעמים על כדור הארץ, בבריכה שנאס"א מכנה "מעבדת הציפה הניטרלית".
פעילות מחוץ לתחנה היא האתגר המקצועי האולטימטיבי וחוויית הריגוש האולטימטיבית עבור כל האסטרונאוטים. מרגע שיצאת את התחנה אתה למעשה גוף אסטרונומי בפני עצמך, ירח זעיר של כדור הארץ, הנע במסלול במהירות של 28 אלף קמ"ש. כשאתה מתבונן בכדור הארץ בין מגפיך, הוא נמצא במרחק של כ־350 קילומטר מתחתיך.
הליכת חלל גם פותחת צוהר המאפשר לראות עד כמה מסוכן החלל. איך יכול מהדק אחד שלא הוצמד כראוי להוביל לאסון, וכיצד נאס"א מתמודדת עם הסיכון הזה, באמצעות תרחישים מפורטים, ואז מתרגלת אותם שוב ושוב (ושוב), בבריכה שגדולה מספיק כדי להטביע שתי מעבורות חלל.
מייק פינקה. שיאן ארה"ב // צילום: אי.אף.פי
חזון, מציאות והפער שביניהם
עבודה בחלל, כדי להרכיב חלק או לתקן ספינת חלל השוקלת כחצי מיליון ק"ג, היא אתגר גדול כל כך, שהרכיבים החיצוניים של התחנה הם בעלי מאפיין הנדסי ראוי לציון. למרות שהתחנה בנויה מיותר מ־100 רכיבים, עם פני שטח של כ־12 אלף מ"ר, רוב הברגים שהאסטרונאוטים עובדים איתם הם בעלי גודל אחיד. כך, הם כמעט אינם צריכים להחליף כלי עבודה. דמיינו לכם בנייה של מבנה שלם באופן כזה.
הליכת החלל היא באופנים מסוימים מיקרוקוסמוס של תוכנית תחנת החלל בכללותה: קשה, מעוררת יראה, ובאופן מוזר כלשהו, מעגלית לחלוטין. אסטרונאוטים מבצעים הליכות חלל כדי לתחזק ולתקן את תחנת החלל, כדי שלאסטרונאוטים עתידיים יהיה בסיס שאליו יוכלו לטוס. באופן שבו התחנה מופעלת כיום, עם צוות של שלושה בצד האמריקני, כמעט שני שלישים מהעבודה שמבצע כל אסטרונאוט במהלך כל יום מוקדשת בעיקר לתחזוקת התחנה, טיפול בלוגיסטיקה ושמירה על בריאות.
היה זה הנשיא רונלד רייגן, בנאום מצב האומה שלו לשנת 1984, שהינחה את נאס"א לבנות תחנת חלל ולאיישה באופן קבוע. הוא חזה כי תחנה כזו "תאפשר זינוק במהירות האור למחקר שלנו בתחומי המדע, התקשורת, המתכות ותרופות מצילות חיים, שיוכלו להיות מיוצרות רק בחלל".
החזון המקורי של נאס"א עבור תחנת החלל היה שאפתני כמו החזון של אפולו או של המעבורות. היא היתה אמורה למלא שבעה תפקידים עיקריים - להיות מעבדת מחקר, מתקן ייצור, מצפה כוכבים, מרכז תחבורה חללי, מתקן לתיקון לוויינים, מתקן להרכבת ספינות חלל ובסיס הכנה למשימות מאוישות למערכת השמש.
שלושים שנה מאוחר יותר, רק אחד מהתפקידים הללו מתקיים בפועל: מעבדת מחקר. למרות השאיפות של רייגן, איש אינו משתמש בחומרים או בתרופות שהומצאו או שיוצרו בתחנה. כארבעים אחוזים מיכולת המחקר המסחרי של התחנה אינם מנוצלים - משום שחלק מהחברות אינן יודעות שיכולת כזו זמינה, והאחרות אינן משוכנעות שיש צורך במחקר באפס כבידה.
נאס"א תמיד טענה כי הבנת האופן שבו אפשר לחיות ולעבוד בחלל לתקופות ארוכות היא מטרה בפני עצמה עבור תחנת החלל. אבל ללא מדיניות עתידית שיתוו הבית הלבן והקונגרס, אותו חלק של המשימה עשוי להיתפס כסיזיפי - במיוחד במחיר של 8 מיליון דולר ליום. למעשה, זו אותה עלות כמו של הפעלת נושאת מטוסים אחת של הצי האמריקני - ולארה"ב עשר נושאות מטוסים, ועוד שתיים בבנייה. גם הפעילות על נושאת המטוסים כרוכה בתחזוקה, בפעולות רוטיניות ובתרגול לחימה שכנראה לא תתרחש לעולם.
החלל הופך אותנו חסרי סבלנות. אנחנו מצפים שהכל ילך באופן חלק, כאילו טיסות חלל אמורות לעבוד ללא שום תקלה בדיוק כמו טיסה רגילה במטוס (שימו לב איזו הפתעה היתה באוקטובר, כשחללית אספקה ששוגרה אל תחנת החלל התפוצצה 15 דקות לאחר השיגור). אנחנו חסרי סבלנות בציפייה לקבל החזר על ההשקעה, כאילו שליציאה לחלל לא יהיה ערך אם לא נפיק ממנה במהירות תועלת כלכלית ומסחרית.
אנחנו טסים כיום בחלל כחוקרים סקרנים, משום שייתכן שיבוא היום שיהיה עלינו לטוס בחלל בתפקיד של כורים או של מתיישבים. הטיעונים בזכות תוכנית חלל מאוישת ידועים: ייתכן שבעתיד נזדקק למשאבים שמקורם יהיה באסטרואידים או בירח. ייתכן שבעתיד יהיה עלינו להפוך לגזע רב־כוכבי - בין שנתרבה מעבר ליכולתו של כדור הארץ, או משום שנזיק לו במידה כזו שיהיה עלינו לעוזבו. וייתכן שבעתיד פשוט נרצה להפוך לגזע רב־כוכבי: שיהיו אנשים שיעדיפו את השקט השחור והריק של הירח, או את יופיו האדום והמרווח של מאדים, בדיוק כפי שהעדיפו את אוקלהומה על פני פילדלפיה במאה ה־19.
אלה רעיונות עם אופק זמן ארוך מאוד - אולי מאות שנים. ייתכן שנגלה בעתיד כי המטרה החשובה ביותר של תחנת החלל היתה ללמד אותנו איך להתחיל להפוך את החיים בחלל למעשיים יותר ומסוכנים פחות.
מה שברור הוא שעדיין לא הגענו לשלב של תוכנית חלל בוגרת, שתוכל להתאים לנסיעה אל מאדים. האנשים שאנו שולחים לחלל עדיין אינם זוכים לאוטונומיה כלשהי, משום שאיש לא שיער את הצורך לתרגל אוטונומיה כשתיכננו ובנו את התחנה. ובנסיעה למאדים, כשהמרחקים גדולים כל כך, האסטרונאוטים ייאלצו לטפל בעניינים בעצמם. שליחת אי־מייל או מסרון תצריך מסע בן שלושים דקות.
בין תוכניות הטלוויזיה, הסרטים, ואפילו הסרטונים ההומוריסטיים מתחנת החלל, אנחנו מקבלים רושם מוטעה על החיים בחלל. לוקחים אותם כמובן מאליו. האסטרונאוטים חווים זאת מדי יום ביומו. ברגע של שעמום החליט פינקה שיהיה נחמד להתקשר לאחד המרצים שלו ב־MIT. "המזכירה של המחלקה ענתה לטלפון", הוא מספר, "ואתה יודע איך הן: היא אמרה לי, 'תראה, הוא ממש עסוק עכשיו... אבל בגלל שאתה מתקשר מהחלל, אני מניחה שאעביר אותך אליו'".4
(מאנגלית: אסנת נאור)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו