תאריך פקיעת חוק טל חלף הלך לו. ניצני המהלך הדרמטי עדיין לא נראים בארץ. תקופת המתנה. ואקום הוא דבר שאין לו תוחלת חיים, ההתמלאות היא הטבע השני שלו. לראשונה זה עשורים סוגיית גיוס בחורי ישיבות אינה מוסדרת באופן פוליטי כזה או אחר וגם לא באופן חוקי ומשפטי. עכשיו תורו של העם. הגיעה שעתם של בחורי הישיבות לומר את דברם.
על פי הכותרות, צה"ל נערך לקליטה ולגיוס של אלפי בחורי ישיבה, במסגרות הרגילות ובמסגרות ייחודיות. תוך כדי ציפייה לאיזה אירוע דרמטי, לאיזו אמירה קולנית פופוליסטית בנושא, אני מבינה שמעולם לא שמענו את קולם של בחורי הישיבות.
אותם בחורים צעירים, שעל עתידם מדובר, אלו שתורתם אומנותם, מילאו פיהם מים ותפילה במשך עשרות שנים ונתנו להנהגה הפוליטית לעצב את מציאות חייהם.
תגובתם האותנטית, האנושית, הפרטנית והקבוצתית לצווי הגיוס שיקבלו ולתהליך קליטתם בצה"ל אינה רק מסקרנת ברמה אנתרופולוגית או סוציולוגית אלא גם תהיה בעלת משמעות להמשך קבלת ההחלטות בעניינם.
עד היום סרבנות מצפון לשירות בצבא או לחלק ממשימות הצבא הטרידה את החברה הישראלית, אף שהיתה שולית מבחינה מספרית.
שאלות מוסריות ומצפוניות שהוצפו בעקבות הסירוב לשרת מעבר לקו הירוק ב-2002, יחד עם איכותם של הסרבנים, הן שהטרידו את מקבלי ההחלטות הרבה יותר מהשאלה הכמותית. מעולם המדינה לא עמדה בפני סרבנות של יותר מכמה מאות בודדות.
עכשיו על כל מתגייס חרדי חדש יהיה להכריע אם ללא הסדר משפטי וחוקי, הוא יישאר בבית נאמן לתורתו או יתגייס לצבא כחלק מנאמנותו למדינה, לחברה או לחוק.
רבנים ודאי יקראו כך ואחרים יקראו אחרת, אבל הנטל המוסרי יהיה על כתפי כל אחד מאלפי בחורי הישיבות שמצפונם סודר ואורגן במשך שנים על ידי אחרים.
אדם חילוני כפוף כל יום וכל שעה תחת עולה של הריבונות האישית שלו על חייו, לעיתים ריבונות זו כבדה מנשוא ועכשיו יוכלו גם בחורי הישיבות לטעום את טעמה המר והמתוק של ההכרעה האישית. כפיית גיוס על מי שמצפונו מתנגד לכך היא אינה אקט מבורך. איני חושבת שמי שנושא בנטל שמירת ביטחון המדינה הוא פראייר, והשירות בצבא לדידי רחוק מלהיות מושג קדוש שהס מלהזכיר ספקות בקשר אליו.
לכן אני סבורה שהשבועות הקרובים וההתנסות האישית של כל המתגייסים החדשים מול הדילמות שיעמדו בפניהם ילמדו את מקבלי ההחלטות איזו מין החלטה אפשר וצריך לקבל.
אם מדינת ישראל תיאלץ להתמודד עם סירוב המוני, מצפוני ומנומק, היא לא תוכל לדבוק יותר בתפיסת צה"ל כצבא העם. יהיה עליה לתת פתרונות המכבדים את מה שנקרא האוטונומיה של הרצון החופשי, אף שמעולם לא התמודדה באופן ישיר עם אוטונומיות של אלפי רצונות חופשיים.
אני שמחה כי מדי פעם הסטטוס קוו מאותגר. אני חפצה לשמוע את קולו של כל אחד מבחורי הישיבה על האופן שבו הוא תופס את החיים במדינה. יש רק לקוות שלא הרבנים ולא הפראיירים ולא הפוליטיקאים ישתיקו קולות אלו, אלא ייתנו להם להדהד במרחב הציבורי ולהשפיע באופן אמיתי על מציאות החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו