אורן, איש עסקים מבוסס ממרכז הארץ, לקח לפני כמה שבועות את בנו לטיול בר מצווה בברצלונה. כאוהדי כדורגל מושבעים, הם הלכו למשחק באיצטדיון של הקבוצה המקומית, הקאמפ נואו. כמה ימים לפני הטיסה טילפן אורן למשרדי המועדון בספרד וביקש שבנו יהיה בין הילדים שאוחזים בידיהם של השחקנים כשהם עולים למגרש; מדובר בטקס קבוע, שמתקיים בכל ליגה שמכבדת את עצמה. האב הגאה הציע לשלם בשביל זה ככל שיידרש.
הפקיד הקטאלני מן העבר השני של הקו היה מופתע. "אנחנו לא מוכרים את זה", הסביר בנימוס. "העלייה למגרש עם השחקנים שמורה לילדי מחלקות הנוער של המועדון, או לילדים חולים תושבי העיר. מאיפה קיבלת את הרעיון של התשלום?"
"מבית"ר ירושלים", השיב אורן, "אני אוהד הקבוצה, ואצלנו זה עובד ככה". רק אחר כך היכתה בו התובנה: כדי לעלות למגרש לצידו של שלומי אזולאי, צריך לשלם. כדי להחזיק את ידו של ליונל מסי, לא צריך לשלם.
הסיפור של אורן ממחיש את השינוי הקיצוני שחל בשנים האחרונות בהרגלי הצריכה של אוהדי הספורט בישראל. הרומנטיקה של פעם פינתה את מקומה לפרסומות, לחנויות ולקידום מוצרים; זירת המשחק משמשת גם זירת מסחר.
לפני עשרה ימים אירחה בית"ר ירושלים את הפועל באר שבע באיצטדיון טדי, וזו לשון ההודעה שפירסם המועדון באתר "וואלה! שופס" בימים שלפני המשחק: "העניקו לילדכם חוויה מרגשת ומסעירה בחג החנוכה, הכוללת עלייה לדשא יחד עם השחקנים טרם תחילת המשחק, חליפת משחק רשמית וכרטיס ליציע המערבי עבור מלווה". מחירה של החוויה: 650 שקלים.
וזה עוד נחשב זול יחסית. בחנות הווירטואלית של מכבי ת"א בכדורגל מציעה אלופת המדינה "חגיגת אליפות", כהגדרתה: תמורת 1,500 שקלים תוכלו ללוות את קפטן הקבוצה (או היריבה) בעלייה למגרש, תקבלו חמישה כרטיסים למשחק, די.וי.די מעונת האליפות, צעיף, צלחת אליפות וחולצת משחק מקורית, והכרוז באיצטדיון יברך אתכם במזל טוב ליום ההולדת בהפסקת המחצית.
הפועל ת"א מציעה חבילה דומה, שכוללת שני כרטיסים למשחק, שעון במתנה ואימון עם שחקני הקבוצה - תמורת 2,300 שקלים. גורם במועדון ביקש להבהיר כי בפועל, אף שהחבילה הזו עלתה לאתר עוד בעונה שעברה, היא לא נמכרה מעולם. "רק פעם אחת, בערב התרמה, מכרנו עלייה למגרש ב־3,000 שקלים במכירה פומבית, אבל הדבר הזה לא באמת קיים אצלנו", אמר האיש. "רבים מהאוהדים וגם מהאנשים בתוך הקבוצה סולדים מהתופעה".
יובל לידור (38), מעמותת "האדומים" של אוהדי הפועל, נעלב בשם חבריו. "מה הצעד הבא? יתחילו לגבות כסף גם מהילדים שמביאים כדורים שעפים מהמגרש? בכדורגל לא אמור להיות הבדל בין מי שיש לו כסף למי שאין לו. זה סוד הקסם של המשחק הזה. בכל מקום בעולם אפשר לקחת כדור, להציב שערים ולשחק. זה לא עולה כלום. ועכשיו זה כבר לא ככה. פג הקסם".
היכל מנורה מבטחים. מכבי ת"א מכניסה כ־10 מיליון דולר בשנה ממכירת מינויים, כרטיסים ותאי צפייה // צילומים: אודי ציטיאט, יהושע יוסף
הסל נקלע בחסות...
המייצגת הבולטת של הספורט הישראלי בתחומים רבים היא קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, וגם את מגמת ההתמסחרות היא מובילה בענק. למשחקי ליגת העל עולים השחקנים מלווים בילדי המחלקות הצעירות במועדון, ומהם דווקא לא גובים תשלום.
לחובב הכדורסל שבא לתל אביב מאירופה, היכל "מנורה מבטחים" (נוקיה, עד השבוע שעבר) נראה במבט ראשון דומה להיכלי כדורסל אחרים. מבחוץ מפלצת בטון אפורה, וגם מבפנים, למראית עין, אין הרבה מן השונה. אבל מייד כשהצופה ההלום מתיישב בכיסאו, ונחשף למבול של פרסומות וחסויות מכל עבר - בכל אמצעי ויזואלי וקולי - הוא מבין שכאן זה לא איטליה ולא ספרד. לכאן לא באים רק כדי לראות כדורסל.
בהיכל, המשמש שנות דור אולם הבית של מכבי, פעלו על פי המודל האמריקני מה־NBA וניצלו כל סנטימטר פנוי כדי לעשות כסף. על רצפת הפרקט מודבקות פרסומות קבועות בעיגול האמצע ובעיגולי העונשין; בשולי הפרקט יש שילוט אלקטרוני, שמריץ פרסומות לאורך כל המשחק (ספרנו פרסומות של 20 חברות גדולות לפחות, כל אחת לכמה שניות); בין האולם ליציע, לאורך כל היקפו של ההיכל, יש רצועות אלקטרוניות עם פרסומות זוהרות מתחלפות; ובחלל ההיכל, לא הרבה מעל ראשיהם של השחקנים, מרחף בכל הפסקה אפשרית בלון צפלין של חברת בנייה גדולה. אף אחד מהפטנטים האלה לא הומצא בישראל, אבל לעיתים נדמה כי ההיכל הפך לבניין פרסומות.
את החסות למעמד הצגת השחקנים נטלה חברת רכב גדולה, שהסמל שלה מוקרן על הפרקט ועל קוביית המסכים (קובייה בעלת ארבעה מסכי פלזמה ענקיים, שתלויה מגג האולם), ותשדיר הפרסומת שלה משודר על הקובייה במעמד הצגת השחקנים. הקובייה הזו משמשת גם לשידור פרסומות בעת הפסקת המחצית.
גם הכרוז הנאמן של מכבי מגויס למשימות הקידום הפרסומי בכל רגע שבו לא משחקים כדורסל. מלבד קריאת חסויות תכופה, הוא אחראי על "משחקי חברה" אינטראקטיביים - עוד אלמנט שלא ידענו בעבר: חידות שמעניקות טיסות לאירופה (בחסות חברת נסיעות), צילום אקראי של "זוג מאוהב" בקהל שמתבקש להתנשק כדי לזכות בכרית (מתנת חברת מזרנים), משחקי קליעה לילדים במחצית (בחסות חברת ממתקים), ועוד ועוד.
ואם לא די בזה - יש גם ברכות יום הולדת לאוהדי מכבי לדורותיהם, שמשודרות על קוביית המסכים בצירוף תמונה של האוהד והקראת שמו. לשם כך, אגב, צריך לשלם - והרבה: 300 שקלים אם תרצו שהברכה תשודר במשחק יורוליג (כמעט כמו עלות כרטיס למשחק), ו־200 שקלים במשחק בליגת העל.
במגרשי הכדורגל יש פחות מקום להתמסחרות. יש רק הפסקה אחת במהלך המשחק, אין מעודדות ואין הופעות. זה לא אומר ששם לא מוצאים דרכים להרוויח. בית"ר ירושלים, למשל, מוכרת את ברכת יום ההולדת במערכת הכריזה ב־400 שקלים. ואם תרצו לקבל את שניות התהילה הבודדות במחצית של אחד ממשחקי מכבי ת"א בבלומפילד, תיאלצו להיפרד מ־300 שקלים. שני המועדונים מציעים בתמורה גם כדור חתום על ידי שחקני הקבוצה.
"כשאני נכנס ליד אליהו - כן, אני עדיין מתעקש לקרוא למקום הזה יד אליהו - אני מרגיש לפעמים כאילו הגעתי לקזינו, או שנכנסתי לתוך הטלוויזיה ונחתתי בערוץ 2", מתרעם ראובן ויסמן (52), מהאוהדים הוותיקים של מכבי. ויסמן היה מדור המייסדים של שער 11, היציע הזול ביותר מאחורי הסל, שבו יושבים האוהדים השרופים והרועשים, והוא פוקד את ההיכל בקביעות כבר 40 שנים, עוד מהימים שבהם ההיכל נקרא על שמו של יוסף בורשטיין ז"ל, הפרקט היה חום כהה וכידררו עליו אגדות כמו טל ברודי, מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי.
"חוץ מלהכריז שאת הסל האחרון קלע יוגב אוחיון בחסות חברה כזאת או אחרת, כבר עשו הכל", אומר ויסמן. "אני מקווה שלא נתתי פה רעיון שמישהו עוד יאמץ. עד לפני כמה שנים, טקס הצגת השחקנים היה טקס במלוא מובן המילה. שחקני הקבוצות היריבות רעדו מפחד כשהם שמעו את האווירה בהיכל. היה בוז אדיר לקבוצה היריבה, וכל שחקן של מכבי שהיה עולה למגרש היה מתקבל בשיר מיוחד משלו.
"היום מנגנים במערכת ההגברה מוסיקה מחרישת אוזניים, והאנשים שביציע סתם עומדים ומוחאים כפיים באדישות. הכל נהיה מאוד פלסטי ומאולץ. כשמכבי מפתחת מומנטום ומתחילה לפתוח פער, והקהל בטירוף, הקבוצה האורחת לוקחת פסק זמן. במקום שהדקה הזאת תהפוך לחגיגה, שכל הקהל ימשיך לעמוד ולשיר - מנתבים לצופים את כל האנרגיות אל הפרסומות ומעיפים להם חולצות מתנה מהפרקט. כל ההתלהבות דועכת בבת אחת".
דוגמה אחת שיכולה להמחיש טוב מכל את מגמת ההתמסחרות התרחשה לפני שנה וחצי. מכבי ת"א נכנעה בהיכל לריאל מדריד 69:57 בשלב ההצלבה והודחה מהיורוליג, אבל הקהל לא עזב את ההיכל והריע לשחקנים על המאמץ גם אחרי שריקת הסיום. גם הכרוז הודה לשחקנים ולאוהדים על עונה ארוכה ומתישה, וסיים במשפט "אנחנו אוהבים אתכם. ולא לשכוח, עכשיו בפיצה --- (השם המלא שמור במערכת) 50 אחוזי הנחה".
שחקני באר שבע עם ילדי בית"ר בטדי. קופונים באינטרנט, מחיר מציאה, ומה עם הרומנטיקה בספורט? למצולמים אין קשר לנאמר // צילום: עמי שומן
כרטיס ביורו? לא אצלנו
מכבי ת"א היא הקבוצה היחידה בצמרת היורוליג שכל המינויים שלה מכורים מראש, ושממלאת לחלוטין את אולמה הביתי בכל משחק ב־11 אלף צופים: כ־10,500 מנויים, ועוד כ־500 במכירה מוקדמת. הכוכב האדום בלגרד ופנאתינייקוס אתונה, הבודדות שמביאות יותר קהל ממנה, משחקות באולמות גדולים בהרבה ולא ממלאות אותם.
באחד ממשחקי הליגה היוונית העונה, נגד פאניוניוס, הכריזה פאו על "יום האוהדים" ומכרה כרטיסים במחיר סמלי של יורו אחד (חמישה שקלים). לא פחות מ־8,000 צופים הגיעו. הם אמנם תפסו פחות ממחצית המושבים ב"אואקה", אבל המבצע הוכתר בהצלחה. משחקים שכוחי אל שכאלה לא מושכים בדרך כלל יותר מ־4,000 אוהדים.
ביום שלישי השבוע, במשחק שבו אירחה פנאתינייקוס את מכבי בפתיחת שלב הטופ 16, נמכר הכרטיס הזול ביותר במגרש בעשרה יורו. במכבי יעלה הכרטיס הזול ביותר לאחד ממשחקיה ביורוליג לפחות 200 שקלים - והכרטיסים המעטים שמוצעים למכירה נחטפים זמן רב מראש.
אלי דריקס, המנכ"ל השותף במועדון, מכיר היטב את התחום מכמה כיוונים שונים. בעונת 1991/92, כששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי ת"א, הוא היה בין כוכבי הזכייה באליפות המדינה. במהלך אותה עונה לא הצליחה מכבי לגייס ספונסר, ואז הגיע דריקס עם הצעה: "היה בבעלותי אז מועדון, 'דיסקוטק פלדיום' בהרצליה, והצעתי לאמץ בעצמי את הקבוצה עד שיימצא ספונסר קבוע. שילמתי כסף, ועל החולצות נכתב שם הדיסקוטק. זה עשה הרבה רעש, כי זה לא רגיל ששחקן מאמץ את הקבוצה שבה הוא משחק, וזה השתלם לי".
איך זה השתלם?
"במשחק הראשון ניצחנו בדרבי את הפועל ת"א 0:4, ואחרי המשחק הגיעו 5,000 אוהדים לדיסקוטק. 4,000 נשארו בחוץ. מה שבטוח זה שהיום דבר כזה כבר לא יכול לקרות. הנה, גם עכשיו אין למכבי בכדורגל מְאמץ על החולצות, וזה נשאר ככה כבר כמה שנים. כבר אין ספונסר לרגע, הכל מאוד מקצועני".
התקציב השנתי של מכבי בכדורסל מוערך ב־19 מיליון דולר. רובו, כ־10 מיליון דולר, מגיע ממכירת מינויים, כרטיסים ותאי צפייה בהיכל. המאמצת הראשית, חברת "אלקטרה", הקטינה העונה את תמיכתה ממיליון דולר וחצי ל־850 אלף דולר, ועל פי הדיווחים האחרונים ייתכן כי ענקית התרופות "טבע" תחליף אותה בעונה הבאה.
דן, אוהד שרוף שביקש לא להיחשף בשמו המלא, מספר: "בעונה שעברה, הכרוז פתח כל ערב בנאום שלם שבו הודה בשם כולנו ל'אלקטרה' על הנאמנות למועדון וסיפר על שלל מבצעים שהיא מעניקה לאוהדים. באחד המשחקים, בעונה שעברה, הוא הזכיר את השם 'אלקטרה' 14 פעמים. זה היה מדהים. הרי פעם, דורון ג'מצ'י היה צריך לקלוע 14 סלים כדי שיזכירו את השם שלו 14 פעמים".
העונה, עם או בלי קשר להפחתה הדרסטית בסכום האימוץ, הכרוז הפסיק להודות ל"אלקטרה" על הנאמנות, וגם מספר האזכורים של הספונסרית במהלך הערב ירד. המְאמצים המשניים, אלה ששמם עולה שוב ושוב במהלך המשחקים, מכניסים לקופת המועדון עוד מיליון דולר וחצי, וגם מכירת המוצרים בחנות המועדון בהיכל מניבה מאות אלפי שקלים בעונה.
גם שחקני הקבוצה עצמם הפכו לפרזנטורים לכל דבר. לפני שבועיים, למשל, הם ביקרו בהשקה של סמארטפון חדש של חברה גדולה, בקניון רמת אביב. דיוויד בלו והמאמן דיוויד בלאט כיכבו בשנה שעברה בקמפיין לאחד הספונסרים המשניים של מכבי ת"א, וקיבלו, על פי ההערכות, עשרות אלפי שקלים. גם כדורגלנים מופיעים לא פעם בקמפיינים פרסומיים כאלה ואחרים.
ברחבי ההיכל ביד אליהו יש 20 תאי צפייה, שנמכרים בכל עונה לחברות מסחריות שונות תמורת חבילת פרסום; בכל תא כזה, שיכול לאכלס קרוב ל־20 איש, מוגשים במהלך המשחק דברי מאכל ושתייה מגוונים, והוא מושכר בסכום שנושק ל־100 אלף דולר בעונה.
"נכון, כל החשיבה השתנתה", מודה אלי דריקס. "היום יש חשיבה עסקית בניהול הספורט. כשהגעתי למועדון הכדורסל של מכבי, לפני שמונה שנים, בדיוק הסתיים השיפוץ בהיכל ומכרנו את תאי הצפייה הראשונים. שם בעצם התחלנו את החיבור בין הקבוצה לבין עולם העסקים.
"כבר שנים רבות הישראלים מוציאים המון כסף על תרבות ספורט, רק שאת כל הכסף הם היו מוציאים בחו"ל. הגענו למסקנה שאנשים ישלמו כשיהיה להם על מה לשלם, וכשהם יקבלו תמורה".
האוהדים מרגישים שאבדה הרומנטיקה. הם רואים מה קורה באולמות של אתונה ובלגרד, וגם הם רוצים.
"אנחנו מודעים לזה, אנחנו קשובים לקהל ונמצאים בקשר רציף עם ארגוני האוהדים. גם אנחנו נשמח אם תהיה בהיכל אווירה מחשמלת כמו בבלגרד. המטרה שלנו היא למצוא את האיזון בין הרגישויות של הקהל לבין הרצון לתת שואו. אנחנו גם מארחים לא פעם ילדים נזקקים או ילדים מהפריפריה במשחקים, ולא הכל סובב סביב כסף".
מחאות של ממש לא תראו ביציעים: האוהדים מודעים היטב למצב. הם מבינים שעל כל אחד שיחליט להפסיק לרכוש מינוי, יהיו 20 קופצים שימהרו לתפוס את הכיסא שלו. ההגעה למשחקי מכבי בימי חמישי הפכה מזמן לאירוע תרבותי וברנז'אי, רבים רוצים לראות ולהיראות, ובהם לא מעט ידוענים. רשימות ההמתנה למינויים ארוכות, ובמועדון ממקסמים את הרווחים. הצהובים החליטו כבר לפני שש שנים לא להעלות את מחירי המינויים.
עמית סלונים (31), אוהד מכבי, מחזיק במינוי בשורה הראשונה של שער 8, מאחורי הספסל של הקבוצה. לו דווקא אין בעיה עם ה"מַסחרה": "כל עולם הכדורסל משתנה, וזה חלק מהמשחק. כולנו רוצים לראות פתאום את אנתוני פארקר עולה שוב להטבעה או את מיקי ברקוביץ' יוצא משער 9 לתת חתימות לאוהדים, אבל זה לא יקרה, וצריך להתחבר לעולם. יש כרגע קבוצת ספורט, עם שחקנים מקצוענים שמרוויחים הרבה כסף והוצאות תפעוליות אפורות, למשל אגרות עירייה ואבטחה, שהאוהד הממוצע בכלל לא יודע עליהן.
"אם האוהדים לא אוהבים את זה שפסקי הזמן הפכו לאירועי קידום מכירות, שיהיו מוכנים לשלם את הכסף שמכבי מרוויחה מהחסויות האלה. אי אפשר מצד אחד להתלונן על מחירי הכרטיסים, ומצד שני לזעום על כך שמכבי מנסה להרוויח כסף בדרך צדדית, שבתכלס, לא מפריעה לאף אחד. אם האוהדים רוצים קבוצה טובה, עם סגל חזק ונוצץ - אז הם צריכים להבין שמישהו צריך לשלם על הסגל הזה. אם יותר חסויות ופרסומות יעזרו להגדיל את התקציב של מכבי, אנחנו צריכים לבלוע את הגאווה ולסבול עוד איזו תחרות נושאת פרסים במחצית המשחק.
"אם כבר מחפשים משהו לקצץ בו בהפסקות, כדאי להוציא לגמלאות את מוסד המעודדות, שמנציח תפיסות סקסיסטיות מיושנות. מדי שנה מצטרפות עוד ועוד נשים ליציעים, נגמר העניין הזה שרק גברים באים לראות כדורסל. שרת הספורט לימור לבנת פעלה בזמנו לבטל את העניין, אבל לדעתי זה לא משהו שצריך להגיע מפוליטיקאים, אלא מהמועדונים עצמם - המופעים האלה לא מכבדים את הקהל, והם גם לא תורמים למערכת שום דבר מבחינה כלכלית".
1992: אלי דריקס, החלוץ והספונסר של מכבי ת"א. "היום זה לא היה יכול לקרות" // צילום: משה שי
1,000 שקלים לאימון
המסחור נמשך גם זמן רב אחרי שהמשחקים מסתיימים. אחת המתנות השכיחות והלא מקוריות שנהוג לתת לחתני בר מצווה היא ביקור באימון של מכבי וקבלת ברכה מצולמת מהשחקנים. בעבר זה נעשה בקלות יתרה, ללא תשלום, על ידי תיאום מראש עם משרדי המועדון.
היום מדובר בתעשייה לכל דבר, שתגי המחיר שלה בלתי נתפסים. ביקור באימון של מכבי ת"א בכדורסל, עניין של כשעה, יעלה לא פחות מ־750 שקלים, שימומשו בקנייה בתלושים בחנות המועדון. בהפועל ת"א בכדורגל מוכרים חבילה דומה ב־1,000 שקלים.
דריקס: "זו לא חוכמה לשלם אלפי שקלים בשביל לטוס למשחק בברצלונה ולקנות חולצה של מסי, ואז לבכות שבארץ לא מחלקים דברים בחינם. אנחנו מציעים חבילות ראויות, שנותנות תמורה מלאה לכסף. חוויית הצפייה השתנתה לגמרי. זה לא רק בהיכל שלנו, אלא גם באיצטדיוני הכדורגל ובאולמות הכדורסל החדשים שנפתחו בשנתיים האחרונות בחיפה, בנתניה, בפתח תקווה ובירושלים.
"פעם היית בא למשחק בבלומפילד חמש דקות לפני הפתיחה, ולא היה לך מה לעשות חוץ מלתפוס מקום ולעמוד על בטון. היום, להגיע למשחק של מכבי בכדורסל זה חבילה בידורית לכל דבר. מוצר שלם, שהכדורסל הוא רק חלק ממנו, וזה פתח אותנו בפני קהלים חדשים. היום זה בילוי לכל המשפחה".
לפני פחות משנה השיקה מכבי ת"א את מועדון האוהדים הרשמי החדש שלה, "מכביסט". בדרך כלל מנוהלים מועדונים כאלה על ידי נציגי האוהדים, ועיקר מטרתם להשיג תרומות וכספים עבור קניית תופים, בדים וציוד לעידוד, ולעמוד בקשר עם ההנהלה בנוגע לכרטיסים ולהסעות למשחקי חוץ. אלא שב"מכביסט" התמונה שונה. קהל היעד רחב בהרבה, המועדון מנוהל מתוך משרדי מכבי, ולחברים יש הטבות שלא בהכרח קשורות לחוויית הצפייה בתוך ההיכל.
"הקמנו את מועדון 'מכביסט' לא רק כדי להגיע לקהל שיושב ביציע, אלא גם לאוהדים שצופים בנו בטלוויזיה, ואפילו לאלה שלא עוקבים ברמה היום־יומית אבל אוהבים את המועדון", אומר אלי דריקס. "יש המון כאלה. על פי סקרים שהזמנו, יותר ממיליון אזרחים במדינת ישראל מגדירים את עצמם אוהדי מכבי. בכמה חודשים הגענו ל־30 אלף חברים, ועוד נגיע למאות אלפים, אין לי ספק בכך".
אז זה בעצם מועדון לקוחות, לא מועדון אוהדים.
"לא, זה מועדון אוהדים. השבוע מילאנו טיסת צ'רטר באוהדים שטסו עם השחקנים למשחק באתונה. חברי 'מכביסט' קיבלו חמישה אחוזי הנחה. כשאנחנו מציעים כרטיסים למכירה במשחקי הבית, חברי המועדון מקבלים זכות ראשונים לקנות אותם. לפני שיוצאת הודעה לתקשורת על החתמת שחקן, אנחנו מודיעים את זה קודם כל לאוהדים, ויש כמובן הטבות בקניית מוצרים של הקבוצה בחנות המועדון".
"עצם ההתייחסות לאוהדים כאל לקוחות היא לא דבר רע, אבל הלקוחות האלה הם אפילו לא סוג ב' - אלא האחרונים בשרשרת המזון", אומר יובל לידור, ומציג תמונה עגומה בכל הקשור ליחס שמקבל הקהל במגרשי הכדורגל. "אין שום ניסיון לגרום לך לצאת מהבית ולהגיע למגרש. אז נכון, יש חוויית צפייה משופרת, הוקמו מתקנים מרשימים וראויים בחיפה, בנתניה ובפתח תקווה, אבל כשאתה משחק בשבת ב־17:00, אין שום אמצעי תחבורה ציבורית להגיע לאיצטדיון. ואם אני מגיע ברכב לבלומפילד, אז אני מגלה שהחניה שממזרח לאיצטדיון, שבמשך עשרות שנים היתה חינם, עולה פתאום כסף. תכפיל את זה במספר המשחקים שאוהד בעל מינוי הולך אליהם בעונה, והגבייה הזאת משמעותית מאוד".
לאן נעלמו הצעיפים?
עד שנות האלפיים לא היה אפשר למצוא בארץ חולצות משחק אוריגינליות של שחקני כדורסל או כדורגל. אוהד שרצה להניח את ידיו על פריט נדיר כזה היה יכול רק לנסות לקפוץ על שחקן בסיום המשחק האחרון של העונה ולקוות שיסכים להעניק לו אותה. ברוב המקרים זה הצליח למי שניחן במספיק זריזות וחוצפה ישראלית.
בשנים האחרונות עלתה מאוד החשיבות של המרצ'נדייז בהכנסות של מועדוני הכדורסל והכדורגל המובילים. לקבוצות הכדורסל של מכבי ת"א והפועל ירושלים ולקבוצות הכדורגל של מכבי ת"א, הפועל ת"א, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע יש חנויות רשמיות באינטרנט, ושם נמכרים מוצרים רבים.
אלא שהמחירים לא ממש עממיים: אם בעבר היה אפשר לרכוש צעיף לא רשמי של הקבוצה ב־15 שקלים ממוכר מחוץ לאיצטדיון, היום נעלמו המוכרים - וצעיף צמר יעלה בחנות הקבוצה בין 50 ל־70 שקלים.
גופייה של ג'רמי פארגו ממכבי ת"א, למשל, שווה בערך כמו חולצה של מסי מברצלונה, ויותר מחולצות של כריסטיאנו רונאלדו מריאל מדריד, וויין רוני ממנצ'סטר יונייטד או דימיטריס דיאמנטידיס מפנאתינייקוס (ראו מסגרת).
דריקס מבהיר כי קביעת המחיר לא תלויה במועדון. "את המחיר נאלצנו לקבוע לפי העלות של החולצות מ'נייקי', ולכן אנחנו מוציאים רפליקה - שהיא בעצם חולצת משחק אוריגינלית, רק שהיא לא מיוצרת על ידי 'נייקי'. אנחנו מוכרים אותה בחצי מחיר, ב־219 שקלים בלבד".
אחרי הכל, רק דבר אחד לא השתנה. מחוץ למגרשים עדיין מסתובב מוכר הקסָטות המיתולוגי. אבל ביום ש"אני הולך!" באמת ילך, תאבד לעד הרומנטיקה.