בעיני רוחה

כמו את ספרה הראשון "עין החתול", גם את "חותמות", ספר הפרוזה השני פרי עטה, החלה חביבה פדיה לכתוב כמעט במקרה. "את הסיפור הראשון כתבתי לעצמי, לא תיכננתי להראות אותו לאף אחד, ואז פתאום ראיתי שזה באמת סיפור", היא מספרת השבוע. "הופתעתי. הרגשתי כאילו הסיפור הזה סוגר בתוכי איזה חור, כמו משל הנער ההולנדי שתקע את האצבע בתוך הסכר". היא בכלל היתה בעיצומה של כתיבת רומן. "אפילו לקראת הסוף. אבל הרגשתי שנותרו בו חידות שלא נפתרו לי. לא הצלחתי לשחרר אותו סופית. לפעמים בכתיבה רק רואים את המסך, אבל את בעצמך לא מבינה עד הסוף מה עומד מאחוריו".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בו בזמן, הסיפורים הלכו והתרבו. "הרגשתי שהם פותרים בי משהו; לא רק בהקשר לרומן אלא פורצים את המסך, מבארים לי משהו שהסתרתי מעצמי ומכתיבים את עצמם". 

מסתורין הוא חלק אינהרנטי בכתיבה אצלך.

"לפעמים אני חושבת שרק להבין את החידה זה ההישג העצום. לעיתים תכופות אנחנו מתנהלים בעולם מתוך שיכחה שאנחנו פועלים בתוך סוד. ובעולם פוסטמודרני שבו הכל כביכול עומד באותה מדרגה, מאוד קל להשתכנע שזה נכון. הכתיבה של הסיפורים היתה עבורי מין תהליך שהזכיר לי עד כמה אותה מציאות יום־יומית היא רב־שכבתית, נוזלית ומשתנה. כמו אנליזה עמוקה, זה היה מפחיד, כרוך בלא מעט כאב, אבל כשזה מתחבר בצורות שלא ידועות לי זה מגלה לי על עצמי הרבה דברים". 

"כתבתי בלי חשבון"

לא כל אחד יכול לצאת בשלום מתיאורים כאלה בלי להישמע מיסטיקן בגרוש. אצל פדיה, דמות רבגונית ומסקרנת הן בעולם האקדמיה והן בעולם האמנות, אמירות מעין אלו מתגלמות בעשייה היום־יומית שלה ובאות לידי ביטוי ביצירתה. הסיפורים ב"חותמות" (הוצאת ידיעות ספרים) שולחים את הקורא בכל פעם לעולמות שונים - סיפור אהבה בין שני רובוטים; קינת אישה לאהובה־אויבה; דו־שיח בין מלאך ושטן הדנים בגורלם של זוג אוהבים - אך כל סיפור מערבב בדרכו בין היום־יומי והטרנסצנדנטי, בין שירה ופרוזה, ומשבץ בתוכו שברי משלים, אגדות והדים מהחסידות, מהקבלה, מהגמרא ומסיפורי אלף לילה ולילה. 

"חותמות" הוא לא מסוג הספרים שידברו לכל אחד, אך כבר כעת, כפי שקורה כשמדובר בפדיה, נראה שמתגבש סביבו גרעין נלהב. פחות מחודש מצאת הספר, ופדיה מספרת על תגובות חזקות שזורמות אליה. "אנשים שלא הכרתי או שלא היו איתי בקשר שנים פונים אלי בהתרגשות ואפילו בוכים", היא מספרת, שמחה ונבוכה גם יחד. "זה ההיבט של ההעזה לכתוב דברים בלי חשבון".

זה תהליך שאין לך שליטה מוחלטת בו?

"כשאני מרגישה שאני כל הזמן מובילה בלי שמשהו גם מוביל אותי, אני נעצרת. אני מרגישה שכתיבה היא לא פחות קשב מאשר דיבור". 

בייחוד כשמדובר בעברית. אנחנו שוכחים עד כמה המילים שאנחנו עושים בהן שימוש יום־יומי הן רב־שכבתיות וטעונות.

"זה התענוג הגדול שבעברית, שפה כל כך עמוסה ומוסיקלית. זו גם הנקודה שבה הסיפורים פוגשים את השירה. מצד שני, הסיפורים מאפשרים לי יותר מיקוד, כאילו השירים הם בכי, ובסיפורים מתאפשר לי ללכת לעוד כיוונים". 

מוסיקה היא אלמנט משמעותי בביוגרפיה של פדיה, ילידת 1965, נינתו של רבי יהודה פתיה, מקובל ירושלמי בעל שם, ונכדתו של שאול פתיה, שלימד אותה את יסודות תורת הסוד, פירושי חלומות וגלגולי נשמות. "עבורי לגדול בבית מסורתי פירושו לגדול באווירה אינסופית של מוסיקה, ובפרט של שירה", היא מסבירה. "כך אצל כל המשפחות הספרדיות, עיראקית במקרה שלי. פיוטים לא שרים רק בבית הכנסת, זה משהו שסובב אותך כל הזמן, בנים ובנות יחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, כששאלו אותי מה ארצה להיות כשאגדל לא ידעתי מה לומר, למעט שזה כנראה יהיה קשור לשירה", היא צוחקת. "כנראה זה הדבר הראשון שהיה שם". 

יש תחושה שנעימה מסוימת מלווה את הסיפורים ומופיעה בהם בווריאציות שונות, כפי שיש דמויות שחוזרות ומופיעות בסיפורים בשינויים קלים.

"רציתי ליצור עולם שבו בכל סיפור אפשר למצוא חוליה לסיפור אחר, גם אם היא תופיע בשינוי צורה; איברים מפורקים שיחדיו יוצרים מעין תודעת־על, נשית אולי. מבנה שאיפשר לי לשאול ולחקור את השאלות שמטרידות אותי: האפשרות לאהוב ולהיאהב, להכיר ולהיות מוכר אבל בו זמנית להיות זר; מה אנחנו יודעים על אנשים למרות האינטראקציה הצפופה איתם".

אילן היוחסין של השירה

העיסוק ההולך ומעמיק של פדיה, ילידת ירושלים המתגוררת בבאר שבע עם בעלה, חוקר היהדות ומבקר התרבות דוד סורצקין (לשניים בת, בגיל 18), בפרוזה מרחיב את הפרסונה הציבורית שלה, שעוד קודם לכן נתפסה כקשה לקטלוג: פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת באר שבע, העוסקת בחקר תורת הסוד, החסידות והקבלה; יו"ר מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והמזרח; משוררת; מנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון; מייסדת אנסמבל היונה להחייאת מוסיקה מיסטית וליטורגית מהמזרח. שורת התארים הללו עומדת לכאורה בניגוד לאישיותה, שמתאפיינת בצניעות חפה מגינונים, אך כזו שמכירה בערכה ובהשפעתה על תחומי החיים והיצירה שבהם יש לה נגיעה. 

לפני כשמונה שנים פירסמה בעיתון "הארץ" מאמר שכותרתו "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית", שעורר הדים עם פרסומו ובו הציעה לנוע מראיית האני האוניברסלי מבית היוצר של נתן זך וחבורתו כשדה היחיד שבו מתרחשת שירה עברית "איכותית". "זה היה מאמר שהשפיע", פוסקת פדיה בהחלטיות. "באופן כמעט מיידי אפשר היה להבחין במשוררים שכתבו בסגנון יותר פיגורטיבי. היום, כמובן, יש פחות צורך בכך משום שהעלייה של הרשתות החברתיות שינתה את המפה באופן מאסיבי כל כך - הפלטפורמות שנחשבו במה נחשבת לפרסום שירה ושידרו סגירות הרמטית והיררכיה ברורה חותרות בעצמן לשינוי, עד שבעיתון כמו 'הארץ' ממש נלחמים על פרסום שירי 'ערס פואטיקה' כי הם מודעים לתנועה שזה מביא". 

גם את "ערס פואטיקה", תופעה בולטת במפת השירה העכשווית - ודאי מבחינת הסיקור התקשורתי - אפשר לראות כחלק מתגובת השרשרת לאותו המאמר. "זהו הזמן של השירה המזרחית", מסכימה פדיה. "וליתר דיוק, זוהי השעה של הפריפריות: נתניה, חדרה, בית שאן; רואים זאת בצורה מובהקת. הוא תמיד מגיע באיחור, אחרי הזמן של ההגמוניה. זהו דור שלישי־רביעי לשירה המזרחית, שאם לומר זאת באופן כוללני, הגיעה לשלב שבו היא מספיק 'בבית' על מנת לכעוס בצורה ישירה, להטיח את הכעס בפרצוף". 

היא משווה את התפתחות השירה המזרחית - מפרסום יצירותיו של ארז ביטון, שיצר מצע לשירה המזרחית, דרך מואיז בן הראש וסמי שלום שטרית, שנחשבים לדור שני שהפך בהדרגה ליותר כועס, ולצידם משוררים אוניברסליים כשמעון שלוש או אמירה הס, עבור בסימבוליסטים כפדיה עצמה, "כי הסמל עזר לי להסתתר מפני העליבות שבמציאות, וגם כי לא הרגשתי שאני כותבת שירה דווקא מהמקום המזרחי" ועד לדור הנוכחי - לתהליך של אבל, כזה שנפרס על פני עשרות שנים; משלב הקינה, דרך ההכחשה, ההתעוררות, חיפוש דרכים אלטרנטיביות ועד הזעם הישיר והבוטה של המשוררים הצעירים. "להרבה אנשים קשה לקבל את ביטויי הזעם האלה, אך צריך לזכור שבמובנים רבים הם מרמזים על כך שאני מספיק בבית כדי לריב איתך ללא כחל ושרק; ריב קשה, אבל בתוך הבית". 

את מברכת על התופעה?

"זה שלב בלתי נמנע, שמציב את השירה ברמת תסיסה גבוהה. אם בעבר היתה תחושה שההגמוניה מניעה את הדברים באופן ליניארי, וכל פעם ממליכה מלך חדש, היום אנחנו עדים להתפרקות: את אוהבת שירת רחוב? שירה היפר־ריאליסטית? שירה פיגורטיבית? שירה בוטה, עם קללות ממש? לכי לאן שתאהבי, שם השירה נמצאת. זה מה שמהפכני בשלב הזה". 

"ליילד את הידע"

למרות הפיכתה לדמות בולטת בשיח המזרחי האינטלקטואלי, פדיה מבקשת להדגיש דווקא את יחסיה השבירים עם התחומים הקרובים לליבה. "אני אפילו לא יודעת אם רציתי ללמוד את חקר הקבלה והחסידות. זה בסוף פשוט גבר עלי, כמו הרבה דברים שקורים לי". 

מה רצית ללמוד?

"אין לי ממש מושג, למדתי פילוסופיה, קצת סינית", היא צוחקת ומרצינה. "בשלב מסוים חוויתי איזשהו תהליך התמקמות בעולם עם המחקר שלי, בתיאוריה וביקורת שקשורה במזרחיות ובעיסוק במוסיקה".

לצד הקמת אנסמבל היונה, פדיה מעורבת במגוון פרויקטים מוסיקליים. היא יזמה את הפקת האלבום "נג'ארה" ב־2013 ובו פיוטים נוסח מקובלי בגדד, השתתפה בהקמת האתר "הזמנה לפיוט" במכון ון־ליר עם עמיתה מאיר בוזגלו ורקמה שיתופי פעולה מגוונים עם מוסיקאים כגון ברי סחרוף, דיקלה ואביב גדג'. "אף פעם לא כדאי להאמין שיש מישהו שחי את הדברים האלה באופן טבעי", היא אומרת. "כל אדם חווה את השבר במסורת באופן אחר. ההבדל ביני ובין הדור הנוכחי, למשל, הוא שלי היה את סבי שהעביר לי את המסורת והיה לי הרצון לקבל אותה". 

הדור של ההורים יותר טראומטי.

"אני רואה את זה סביבי כל הזמן. יותר נפוץ לחזור אל דור הסבים כי הדור השני נושא על גבו יותר עומסים. אני פוגשת הרבה אמנים שגם ההורים שלהם עסקו בכך בעבר, אבל אז הם פיתחו חרדה שהילדים שלהם יפנו לאמנות, כביכול עיסוק שאין מה לעשות איתו פה. כמו הסיפור של אביב גדג' או דודו טסה, שבסוף באמת הלכו עם האמנות. אבל תמיד קיימת האמביוולנטיות הזו וזה העניין עם מסורת - זה אף פעם לא כדור שמישהו נתן לך וגם את צריכה להעביר אותו הלאה; לרוב הוא נותן לך חופן של גחלים לוחשות ואת מרגישה שאת נכווית אבל לא יודעת באיזה כלי להניח אותן, וזה כמעט מתפרק לך בידיים; אולי רק אז זה עשוי להפוך להיות שלך. הרי שום דבר לא נמסר כפי שהוא; דברים נשברים, משתנים, עוברים הזרה, אי אפשר להרגיש מפויסת לחלוטין עם המטען שלך". 

העובדה שאת מלמדת אחרים מסייעת לך להתפייס עם הדרך?

"הוראה היא סיפוק גדול. אני באמת מאמינה באידיאל הסוקרטי של ליילד את הידע, לעזור לאדם לממש את עצמו להיות הוא - לא את. היות מורה לא מעיד כמובן שאתה יודע את הדרך; אנשים רואים אותי מבחוץ כמי שחיה בשלום עם המסורת, וכשמסתכלים עלי מבפנים רואים ששברתי את המסורת וחיבקתי את הצד המהפכני יותר. אני כל הזמן מחפשת את הדרך ואת האופן להיות שלמה עם מה שבחרתי. זה נשמע שחוק, אבל זה לא שחוק כשצריך לעבור את זה על בשרך". 

תיקון עולם                                                  

השיח על מסורת, מהפכנות ושבירת היררכיות מקבל אצל פדיה קווים נחרצים ואפילו לוחמניים יותר כאשר מדובר בבבת עינה: חינוך. או במילותיה שלה, "אם הדברים נשארים בעשיית תרבות הכל עלא־כיפאק. אבל זה לא חודר באמת למערכת החינוך, וזה הכי כואב לי בסופו של דבר. זו מערכת שעדיין מתבססת על ספרים שנכתבו בשנות ה־50, ומאז אף אחד לא קם לשנות את הדברים מהשורש ופה אנחנו לכודים. לכל הצבעים והשינויים שאנחנו מרגישים בשיח התרבותי אין הד במה שהדור הצעיר לומד וזה מאוד מפריע". 

פדיה לא בטוחה שהאנשים במערכת החינוך בכלל והאקדמיה בפרט אוהבים את מה שהיה, ויש לה מה לומר בנושא. "בכל הקשור במדעי הרוח מדובר בהתרסקות; בעיות שלא ניתן לרפא על ידי קומבינות כגון איחוד חוגים, פיטורי מרצים וכל מיני פתרונות הישרדותיים. הרי אנחנו חווים את המשבר הזה בכל העולם: צורת החשיבה שליוותה את מדעי הרוח במשך מאות שנים, שלפיה את לומדת משהו ואחר כותבת מה למדת, כבר לא עובדת יותר בעולם החדש; ברגע שנבין שאין זהות בין מה שלמדתי ובין מה שאני רוצה לומר, נוכל לסגל לעצמנו קטגוריות של התחדשות ושל אמירה מקורית שיהיו פתח להבנה מחודשת לתחום ולרלוונטיות שלו. בסופו של דבר, אין אקדמיה ללא חידוש וכרגע אנחנו קופאים על שמרינו". 

וברמה המקומית?

"זו פאשלה גדולה יותר. לא באמת עשינו את עבודת הזיכרון ולא שאלנו את עצמנו מה אנחנו מעבירים כשאנחנו עוסקים במדעי הרוח; הרי אפשר היה לעשות פה כל כך הרבה. אילו היינו חושבים מראש על מדעי הרוח כמפגש בין מזרח ומערב, ועל היהדות כציביליזציה שמחבקת את הנצרות והאיסלאם, הרי השמיים היו הגבול. זה עוד אפשרי, רק דורש עבודת עומק ושידוד מערכות, אבל בגלל שהמשבר תפח למימדים כאלה, אנשים רק עוסקים בחשיבה לטווח הקצר ולא באקדמיה כמקום של אחריות חברתית, שרק בו דברים יכולים להתנהל בעומק ובעוצמה". 

אגב אחריות חברתית, בזמנו רצת בבחירות המקומיות בבאר שבע, ומדי פעם צצות שמועות על הצטרפותך לפוליטיקה. משהו קונקרטי לקראת הבחירות הקרבות ובאות?

"לא ממש. קיבלתי הצעות מעניינות, אפילו לאחרונה. אבל עד שלא יהיה משהו מאוד קונקרטי, סתם מעצמי לא אכנס. זה עולם קשה ואכזרי ויכול לגזול את זמן היצירה והלימוד, אבל אם יוצע לי לעסוק בתיקון עולם ואם אדע שיש לי, למשל, ארבע שנים בשאיפה לשנות את החינוך במדינה, אלך על זה. עד אז, מי יודע מה יהיה". 

נראה לי שאפילו את לא יודעת.

"אני עוד פחות מכולם. אולי אמצא את עצמי על איזה הר בהודו, אין לדעת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו