"לילי, מבינה שקשה... תומכת. היי היי, אני תומכת... יאללה, עוד קצת, ליליאן. עוד קצת. אני תומכת"
(טום באום מעודד את אוריאל יקותיאל במשימה, "המירוץ למיליון").
טום ואוריאל הם תופעת טבע שאי אפשר להתעלם ממנה. הומואים מוצהרים, שיצאו מהארון עוד כשהיו בתיכון, ומאכלסים היום את הפריים טיים של ערוץ 2 פעמיים בשבוע. למרות שהם לא ההומואים הראשונים על המסך, השפה שבה הם פונים זה אל זה - "על הנש" (סגנון דיבור בלשון נקבה, שנהוג בפי חלקים מהקהילה) - טרם נשמעה בטלוויזיה בישראל.
"לא רצינו לעצור את עצמנו מאיך שאנחנו מדברים בחיים", אומר אוריאל. "כשאנחנו מדברים אחד עם השני בחיים האמיתיים, זה ככה. אין סיבה שנשנה את זה בשביל ערוץ 2. אנחנו רוצים שאנשים ייחשפו לשפה הזאת, ויראו שהשד לא כזה נורא".
טום: "זה לא סלנג שאנחנו המצאנו. זה סלנג שמוכר כבר שנים בקהילה. הרבה הומואים מדברים אחד לשני בלשון נקבה. זה הופך את כל האווירה לקלילה יותר".
אוריאל: "יש אנשים שאומרים 'אחי', ואני אומר 'אחותי'. כמה אנשים שאתה בקושי מכיר פונים אליך ב'נשמה', 'אח שלי', ו'כפרה'? אני לא אח שלו, לא כפרה־שמפרה שלו, ובטח שלא הנשמה שלו. אז למה הוא קורא לי ככה? זה כל הסיפור".
ניסיתם לחשוב איך מסבירים לילד בן 10 שצופה בתוכנית למה שני גברים מדברים בלשון נקבה?
אוריאל: "קיבלנו טוקבקים מהסוג הזה, לגבי ילדים שנחשפים לתוכנית. אם הייתי חושב לרגע שיש פה משהו פסול, לא הייתי עושה את זה".
טום: "מבחינתי זה נחמד שילדים קטנים נחשפים לזה. אני מקבל באינסטגרם שלי תגובות מילדות בנות 12 שמגיבות לי בלשון נקבה: 'לילי, יפה שלי', 'את הורסת', וכאלה. זה קטע, אני אוהב את זה".
אוריאל: "אם ריאליטי אמור להראות מגוון שונה של אנשים ולהציג את סגנון החיים שלהם, אז גם אותנו צריכים להראות. אתה מציג מגוון של בני אדם, וככל שהוא יותר גדול ואף אחד לא הורג אף אחד, אז זה מבורך בעיניי".
כשאתם רבים אתם צועקים אחד על השני בלשון נקבה או זכר?
אוריאל: "בלשון נקבה".
טום: "כמה כבר אנחנו רבות?"
גם ליד ההורים אתם מדברים בלשון נקבה?
אוריאל: "ליד אבא שלי אני לא מדבר על הנש, אבל גם אבא שלי לא חשב לרגע שזה יהיה אחרת בטלוויזיה. הוא רואה את החברה שאני נמצא בה והוא בא להופעות שלי. הוא רואה אותי על עקבים ועם איפור, אז למה הוא ציפה?"
טום: "לפני שבוע היה פרומו בטלוויזיה שהיה בו מלא דיבור על הנש, והטלוויזיה היתה בווליום גבוה. עם אמא שלי הכל סבבה, ואני גם יכול לדבר איתה ככה, אבל אבא שלי לא. אני קולט אותם מסתכלים בפרומו, ופתאום פעם ראשונה שהרגשתי לא נוח, כי לא ידעתי איך הוא יקבל את זה.
"היום בבוקר התעוררתי ועשיתי קפה, ואז שאלתי את אמא שלי, 'תגידי, איך אבא מקבל את זה שאני מדבר בלשון נקבה?' אז היא אמרה לי שבהתחלה הוא שאל אותה למה. היא הסבירה לו שזה הסלנג שלנו, והוא פשוט קיבל את זה ולא מתעסק בזה. הוא הכי גאה לראות אותי על המסך. הולך ברחוב, שואל אנשים 'אתה רואה המירוץ למיליון? טום זה הבן שלי'".
אוריאל: "צביקה, דוד שלי, כתב לי בפייסבוק: 'איזה כיף, כל המשפחה יושבת לצפות בך'. שתבין - הוא בן 70, דתי, מירושלים".
טום: "שלושה חרדים רדפו אחרי וביקשו להצטלם איתי. שוקינג".
בתוכנית "המירוץ למיליון". "אנשים שלא יצאו לטיולים שנתיים" // צילום: אירית רום רף
אוריאל גדל בלי אמא
אוריאל (26) גדל בהרצליה, בן הזקונים אחרי אחות ושני אחים - מִבשָם (36), להד (32) ואלעד (30). מאחורי הכישרון וההומור הבלתי נגמרים שלו מסתתר גם סיפור משפחתי טרגי: כשהיה בן שנתיים, שמה אמו רחל קץ לחייה. לאחר מותה, היה זה אביו יוסף שגידל את ארבעת הילדים.
"אני לא זוכר אותה בכלל", הוא מספר. "גם לא היתה לי התמודדות עם המוות שלה. ההתמודדות הגדולה היתה של האחים שלי. בעיניי, לגדול בלי אמא היה לגיטימי, כי לא הכרתי משהו אחר, אבל כשהתבגרתי הבנתי מה זה אומר ואיזה דברים הפסדתי, שלא ידעתי בכלל שהפסדתי. למרות שהיתה איתנו מטפלת כל הזמן, שנתנה לנו את החינוך הכי טוב שבן אדם יכול לאחל לעצמו - זה לא אותו הדבר.
"היום, כשקורה לי משהו ואני צריך אהבה ללא תנאים, אז יש לי את אחותי, שבאמת תעשה בשבילי הכל. אבל בסופו של דבר, גם היא לא אמא שלי. עם הזמן למדתי לקבל שלאנשים יש את זה, ולי לא. גם במירוץ היו הרבה קטעים שטום, שהוא ילד של אמא, עם כל מה שמשתמע מכך, היה צועק 'אמאאא'. זה ממש גרם לי להבין מה הפסדתי וכמה אני לבד במערכה. אני לא אומר 'אמא'. אין לי את המילה הזאת בלקסיקון, כי בחיים לא קראתי למישהי אמא.
"אבא שלי יורק דם כדי שאצליח במה שבחרתי לעשות, אבל כשאני רואה סיטואציות של אנשים אחרים, לפעמים כואב לי שאבא לא מכין ארוחת ערב עם קופסאות לשבת. אני מכין את ארוחת הערב בעצמי. גם אין מי שמכבס לי".
כילד אתה זוכר ששאלת שאלות איפה אמא?
"בטח, זה לא היה טאבו, היינו מדברים על זה, אבל לא יותר מדי. אבל המילה 'התאבדות' הגיעה בשלב מאוחר יותר".
אוריאל. "לצאת מהארון בגיל 13 זה מסובך. אתה לא מבין מי אתה ומה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך"
אוריאל יצא מהארון בגיל 13. "הייתי רואה בטלוויזיה 'וויל וגרייס' ו'הכי גאים שיש' ואת מיקי בוגנים בפרסומות, וזה עזר לי לצאת. בהתחלה כל הכיתה ובית הספר ידעו, ורק אחר כך, השמועה הגיעה לאחים שלי בדרמה. בכי ברמות של סלסטה. אני זוכר ששלחתי סמס לאחותי שבו אני מודיע לה רשמית, אבל זו היתה דרמה מאוד גדולה. שכבתי במיטה ובכיתי, וכתבתי לה לא להתקשר עכשיו. היא מתקשרת ואני לא עונה, היא מתקשרת ואני לא עונה. עד שנשברתי ועניתי.
"האווירה אצל האחים שלי היתה של 'סוף־סוף סיפרת'. הם חגגו שסוף־סוף אני מדבר על זה ולא שומר את זה לעצמי. לאבא שלי היה לי קשה לספר, והוא גילה רק שנה אחר כך, כשאחותי סיפרה לו בלי להגיד לי. אני לא יכולתי להביא את עצמי למקום הזה".
ואיך הוא הגיב?
"בהתחלה הוא היה בשוק, נהיה לבן. כששמעתי שהוא יודע, עשיתי הכל כדי לא להיות בבית. ברחנו אחד מהשני במשך ארבעה ימים, כשהוא הגיע אני הלכתי ולהפך, העיקר לא להיפגש. אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי לסלולרי ואמר שאנחנו צריכים לדבר. הלכנו לבית קפה בפארק רעננה. ישבנו ודיברנו, והוא שאל למה לא סיפרתי לו. הסברתי לו שחששתי, בגלל כל הסיפורים שאנחנו מכירים על משפחות שזרקו את הילדים שלהן ועוד סיפורי זוועות.
"הוא אמר לי שייקח לו זמן להתרגל ושזה קשה לו, כי הוא בא ממשפחה דתית. עד שהגענו למצב שהנושא הזה היה פתוח עברו 3 שנים, שבמהלכן האחים שלי היו צוחקים על זה בכל ארוחה, והוא היה מחליף צבעים. ועד שהתרגל, מסכן, אמרתי לו שאני רוצה לעשות מופע דראג".
הרגת אותו.
"הוא שוב החליף כמה צבעים, ואז האחים שלי קמו עליו ואמרו לו שאם אני רוצה, אני גם אהיה קוקסינל, והוא לא יגיד לי מה לעשות אלא יקבל אותי כמו שאני. אמרתי להם, תירגעו, אני רוצה להישאר גבר. אני לא רוצה להפוך לאישה. אז מה אם אני מתאפר? אני עושה גם דמויות גבריות. אחרי שנה, גם את זה הוא קיבל. הביא לי את העקבים מהסנדלר ובא להופעות שלי".
הילדים בבית הספר צחקו עליך שאתה הומו?
"הייתי הומו לוחמני, לא מאלה שבוכים. מי שהעז לצחוק עלי הושעה לשלושה ימים מבית הספר. אחרי שנה כזאת, שכל בית הספר הושעה, פשוט הפסיקו לצחוק עלי".
ותהליך הקבלה שלך עם עצמך?
"לצאת מהארון בגיל 13 זה מסובך. אתה לא מבין מי אתה ומה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך. אבל הבלבול והתהליך הקשה יותר של הקבלה העצמית באו דווקא מאוחר יותר, כשלא הבנתי אם אני הומו גברי או נשי. עד היום אני לא מוכן להחליט, כי אני לא חושב שצריך להחליט.
"במידה רבה היה לי קשה לקבל את הגבריות שלי, כי ברגע שאתה מדבר על הנש, מוכתב לך להיות הומואית מסוימת, ולא נוח לי במשבצת הזאת. אבל מצד שני, גם לא נוח לי להיות בשום הגדרה, אז היתה תקופה שהייתי מאלה שאומרים 'אתם לא תגידו לי מי אני ומה אני', והיום כל אחד יכול להגיד מה שבא לו.
"יש אנשים שרואים אותי בהופעות, או בקליפים של TYP ושל אריסה (ליין מסיבות גייז של מוסיקה מזרחית; ע"ס), וכשהם פוגשים אותי בפעם הראשונה אומרים לי משפטים בסגנון, 'הייתי בטוח שאתה אוחצ'ה' (הומו נשי). אין לי בעיה עם זה, אבל נורא משעשע אותי שכל פעם מופתעים לגלות שאני לא רק אוחצ'ה. אבל לא להתבלבל - דרינק אחד ואני אוחצ'ה מהגיהינום".
טום נדלק בתאילנד
טום (21) נולד וגדל בתל אביב, בנם המשותף היחיד של חיה (61) ואיציק (71). ויש לו ארבעה אחים למחצה, שניים מכל צד מנישואים קודמים של כל אחד מהוריו. הוא המתמודד הצעיר ביותר במירוץ אבל גם השנון, החד והמהיר מכולם. "זה תמיד היה שההורים שלי מאוד מבוגרים. כשהייתי בן 10, אבא שלי כבר היה בן 61, ולחברים שלי היו אבות בני 31. היו תקופות שזה הפריע לי, אבל היום אני מאוהב בהם. למרות שאולי הם לא ההורים הכי צעירים, הם תמיד ידעו לכבד את ההחלטות שלי. הם מאוד open minded. כל דבר שאני אומר או עושה, מבחינתם זו הדרך הנכונה".
לא שמו לך גבולות כשהגזמת?
"לא ממש, ובגלל זה יצאתי מה שיצאתי".
הוא למד בתיכון עירוני א' במגמת תיאטרון, ובגיל 15 יצא מהארון. "כשהלכתי לרנואר לקנות בגדים לבר מצווה והמוכר היה הומו, אמרתי לעצמי 'כזה אני לא רוצה להיות'. זה לא עזר לי לצאת מהארון, אלא להפך. אבל אחרי שנה בערך, הבנתי שזה מי שאני.
"הנשיקה הראשונה שלי היתה עם בחור שהגיע לארץ, תייר מלוס אנג'לס, והוא בא למסיבת שכבה וחברה הכירה בינינו. הוא צִירפֵת אותי רצח. יום אחר כך באתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אמא, אתמול התנשקתי בפעם הראשונה'. היא אמרה לי, 'יו איזה כיף', ואז אמרתי לה: 'לא עם אשה, עם גבר'. היא אמרה: 'אוקיי, סבבה. הכי סבבה, מהמם. תומכת'".
עם אבא היה יותר קשה?
"לו היה יותר קשה לקבל את זה, ואף פעם לא באתי וסיפרתי לו שאני הומו. כשהייתי בן 17, אמא שלי היתה בחו"ל וישבתי עם אבא שלי לארוחת ערב בבראסרי. שתינו קצת יין, והוא העלה את הנושא ואמר לי שלקח לו זמן, אבל הוא אוהב אותי וגאה בי וזה בסדר".
ובחברה?
"עוד כשאני לא ידעתי שאני הומו, כולם ידעו. מהיום שאני זוכר את עצמי תמיד קראו לי הומו, וזה תמיד היה מעצבן אותי. הייתי אומר להם, 'אני לא הומו, למה אתם קוראים לי הומו?' כל הזמן הומו, הומו, הומו. היו צוחקים עלי שאני משחק מחניים עם הבנות ולא כדורגל".
התנכלו לך?
"קצת, לא יותר מדי. חטפתי קצת מכות בגלל זה".
מתי התחלת לשאול את עצמך שאלות?
"כשהייתי בטיול בר מצווה בתאילנד, הלכתי עם אבא שלי לבריכה, וראיתי במים מישהו מה זה לארד (חתיך; ע"ס). אמא'לה. לא הבנתי אם אני מתלהב ממנו כי בא לי עליו, או כי אני רוצה להיראות כמוהו. בשלב הזה היתה לי שנה נוראה. הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי. לא סיפרתי לה למה, אבל היא כמובן שלחה אותי.
"זו היתה שנה ממש קשה, אכלתי סרטים. הייתי בוכה כל יום. אני זוכר שהייתי יושב בשיעורי מתמטיקה ושואל את עצמי אני הומו או לא. בסוף השנה ההיא יצאתי מהארון. בגיל 14 כבר סיפרתי לחברים, ושנה אחר כך, לאמא שלי.
טום. "בתיכון החברות שלי היו רק בנות. עושות מסיבת פיג'מות, מורחות לק אחד לשני"
"מאותו רגע כבר התחלתי לצאת למקומות של בני 18 פלוס. היה לי שיער ארוך, פוני, טייצים, שרשרת, גופייה, לק בציפורניים, תיקים, חולצות שקופות, כובעים, מוקסין, מה לא. יש עוד אקססוריז שלא שמתי? כי אין. אז כשאתה מסתובב ככה, אין מצב שלא תקבל תגובות של 'איזה הומו'. ובכל זאת, בבית הספר זה מאוד הפריע לי בהתחלה".
למה?
"הייתי נעלב מזה. כל יום רביעי היה שיעור ספורט, וערב קודם אני זוכר את עצמי בוכה לאמא שלי שאני לא רוצה ללכת לבית ספר. פחדתי שהבנים יצחקו עלי. פחדתי שאני לא אהיה טוב בלימודים, פחדתי שיהיה איזה מבחן ולא אעמוד בו.
"תמיד פחדתי מטיול שנתי. אני זוכר שהלכתי ליועצת של בית הספר ואמרתי לה, אני לא רוצה לצאת לטיול הזה. אני מפחד. בטיולים שנתיים הבנים ישנים ביחד והבנות בנפרד. היו לי חברים בנים, אבל לא ברמה של לישון איתם. פחדתי גם שהם יובכו ממני ולא ירצו לישון איתי. אמרתי שאין מצב שאני יוצא, ובאמת לא יצאתי. החברות שלי היו רק בנות. כל פעם היתה באה אלי מישהי אחרת. עושות מסיבת פיג'מות, מורחות לק אחד לשני. אבל בטיול לפולין כבר הייתי כוכבת, כי הכל כבר היה בחוץ. הייתי לוקחת את המיקרופון בכל תחילת נסיעה ומכריזה 'בוקר טוב פולין'. איך ישנתם הלילה?'
"ברגע שיצאתי מהארון לגמרי והייתי שלם עם עצמי והבנות מתו עלי, כבר הייתי מלך השכבה. הייתי מקובל ברמות, ובסופי שבוע הייתי בכלל יוצא עם הסטרייטים. היה לי ממש פאן בבית ספר".
עכשיו כשאתה במירוץ ומאוד פופולרי שם, יש בך תחושה של ניצחון על כל מי שצחק עליך?
טום: "יש לי המון חברים בפייסבוק מהיסודי ויש כמה לארדים כפרה, וואו. אתמול החלפתי תמונת פרופיל, ופתאום מי שהיה הכי מקובל בשכבה עשה לי לייק. אז בתוכי סימנתי וי על ניצחון קטן. יש את האנשים שלא שמים עלי, ואם רואים אותי ברחוב עושים טובה שאומרים לי שלום, וכשאני פוגש אותם בפייסבוק או ברחוב, אני תמיד מרגיש שהם כאילו אומרים לעצמם 'זוכר שכל הזמן אמרנו לך שאתה הומו? אז הנה, צדקנו'".
נרגעת גם עם הלבוש.
"כשאתה מחפש את עצמך, אז אתה מאוד מחפש את עצמך, וזה בא לידי ביטוי בהכל. אופנה תמיד היתה התחום שלי, ואמרתי לעצמי, אני רוצה להיות סטייליסט. אז החיפוש העצמי, פלוס הרצון הזה לעסוק בתחום, הביאו אותי למצב שהיה לי נורא קל לשים עלי תחפושות, ורצוי כמה שיותר. עד שבשלב מסוים הבנתי שג'ינס וטי־שירט זה הכי נייס".
נפגשו לפני חמש שנים
הם נפגשו לפני חמש שנים בבר "אשמורת" שבשדרות רוטשילד בתל אביב. טום היה בן 15, אוריאל בן 21. "טום היה קרקסי במיוחד", נזכר אוריאל במפגש הראשון. "הוא היה מסתובב עם טייץ, טוניקה, כובע לינדזי לוהן ושיער ארוך".
טום: "מלא שרשראות זהב, נעלי מוקסין בהכי מוגזם".
אוריאל: "ראיתי אותו ואמרתי לעצמי, זה קרקס, ואני רוצה להיות חבר שלו. מאז אנחנו חברים. בשנים הראשונות החברוּת היתה יותר של פאן וצחוקים, אבל לפני שנתיים וחצי בערך התחלנו להיות יותר חברים, ולא רק צחוקים ויציאות".
המפיקים והמלהקים של תוכניות הריאליטי זיהו כבר מזמן את הפוטנציאל של כל אחד מהם בנפרד, אבל רק במירוץ למיליון ("רשת", רביעי ושבת ב־21:00) - הם השתכנעו להגיד כן וכבר בפרק הראשון שהוצגו הם הפכו לאחד הזוגות היותר מעניינים ודומיננטיים בתוכנית.
אוריאל: "כבר ארבע שנים שמציעים לי כל ריאליטי שהיה בישראל, כולל האח הגדול, בוליווד וגולסטאר. בגלל שהייתי בטוח שאני אמן, סירבתי לכולם. השנה התקשרו אלי שוב מ'המירוץ', ובאמת, בלי פאלשיות (צביעות; ע"ס) - אם כבר ריאליטי, אז המירוץ למיליון. אם הייתי באח הגדול, הייתי יוצא רע".
טום: "גם הפעם הציעו לנו בנפרד, ואז הוא התקשר ושאל אם אני רוצה שנלך ביחד לאודישן. אמרתי, יאללה. מפה לשם מצאנו את עצמנו מוזנקים, ואחרי דקה מחפשים שיני זהב בגיאורגיה".
בתור אחד שמכיר אתכם כבר כמה שנים ויודע כמה אתם עצלנים, לא הייתי מנחש שמכל התוכניות תבחרו דווקא את זאת.
טום: "אני באמת מסוג האנשים שלא יצאו לטיולים שנתיים ולא יצאו לימי של"ח, והרעיון של להסתובב בחצי עולם ולעשות משימות נשמע לי גרוע מאוד. אבל בסוף התברר לי שהייתי מה זה טובה בזה".
אוריאל: "טום ואני מודעים לכוח שיש לנו כזוג, לסוג ההומור שלנו ולחיבור בינינו. אז אם אתה יכול לקחת את הכוח שלך ולהכפיל אותו, זה תמיד טוב".
רבתם במהלך המירוץ?
אוריאל: "לפני שיצאנו לדרך, הכנו את עצמנו שיהיו הרבה רגעים של דרמות ושנרצה לריב. אבל באמת־באמת כמעט ולא רבנו".
טום: "אנחנו אנשים שיודעים גם להתאפק ולא להתפוצץ. כל עוד היינו במירוץ התאפקנו, אבל כשחזרנו לארץ לא יכולנו לראות את הוודג' (פרצוף; ע"ס) אחד של השני".
איך היה המירוץ עצמו?
אוריאל: "בכיתי כל לילה והתעוררתי בבוקר שמח, שר שירים, הכל טוב. אנחנו גם לקחנו את זה הרבה יותר קשה מזוגות אחרים. חשבנו על כל דבר 20 פעם. מה עושים היום ואיך עושים, ואיזה פדיחות אם נודח, ואיך נתרץ את זה. הכל דרמה".
טום: "זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, בעיקר נפשית, כי גם ככה יש לי בעיות במצברוח, לפעמים פאן לי ולפעמים לא פאן לי. אז הכל הרבה יותר קיצוני. רגע אחד אתה יכול להיות בשיא שלך, ורגע אחר כך אתה בשפל. זה יו־יו מטורף שמשגע אותך".
אוריאל: "מה שאנשים לא רואים זה שאין הפסקת צהריים. אתה כל היום רץ ממקום למקום, ובלחץ. אנשים שואלים אותי אם גיאורגיה יפה. על מה אתם מדברים? לא ראיתי כלום".
טום: "אם תגיד לי שהיינו עכשיו במטולה, זה אותו דבר מבחינתי".
היה רגע שממש נשברתם?
טום: "כשאני נכנס ללחץ אני צריך שמישהו יגיד לי, 'טום תירגע, תתרכז' - ואז אני מתאפס. אבל כשהוא נכנס ללחץ זה היה קצת יותר מסובך. אבל הפתעתי את עצמי והתגברתי על סיטואציות מאוד קשות. בסוף כל יום, כשהגענו למלון, הייתי במשבר. שואל את עצמי מה אני עושה פה? בא לי הביתה".
אז איך בכל זאת נשארים?
אוריאל: "אתה שם כי לא הודחת, ואין סיכוי שתפרוש. כשאתה מגיע לסיטואציות שאתה מזדנב מאחור ובסכנת הדחה, אתה מגלה כוחות שלא ידעת שקיימים".
טום: "אתה אומר לעצמך, יאללה, הגעת עד לפה, תמשיך עוד קצת. באיזה וודג' תפרוש עכשיו? אני בן אדם שאם אני עושה משהו, אז עד הסוף, והכי טוב".
איך שורדים את הגעגועים למשפחה?
טום: "וואו, איזה געגועים. אוריאל כבר לא יכול לשמוע את השם של אמא שלי. אם היא לא מקבלת תוכנית בוקר אחרי המירוץ, אל תקרא לי טום. כל היום חפרתי לו על אמא שלי. כל היום 'אמא, אמא, בא לי חיבוק'. התגעגעתי אליה ברמות. כשהגעתי לארץ ראיתי אותה חמש דקות, ולא הבנתי למה כל כך התגעגעתי (צוחק)".
אוריאל: "אני הייתי בהכחשה מוחלטת. על אבא שלי דיברתי הרבה, כי היו הרבה דברים שהזכירו לי אותו וגיליתי הרבה דברים פיזיים שאני יודע לעשות מבלי שידעתי שאני יודע לעשות, אלא רק מזה שראיתי אותו עושה אותם. זה ריגש אותי מאוד".
למה היה לכם קשה ביחד אחרי שחזרתם לארץ?
טום: "במהלך המירוץ שמנו את האגו בצד והשתדלנו להיות הכי טובים אחד כלפי השני, לעשות את המיטב ולא להיכנס למקומות מלוכלכים. גם אם היה קשה שמרנו את זה בבטן. ברגע שחזרנו לארץ, כל הדברים ששמרנו בבטן חייבו אותנו לקחת חופש אחת מהשנייה. אמרנו שלא מדברים שבוע, ובפועל לא דיברנו שלושה חודשים. אבל ברגע שהיה קאמבק, היה קאמבק בגדול. אני זוכר שיצאנו ערב אחד, ובשלב מסוים התחבקנו ואמרנו אחד לשני כמה אנחנו אוהבים אחד את השני ואיך התגעגענו".
אוריאל: "בגלל שזה המירוץ למיליון, כל דבר אתה צריך לקבל בהחלטה משותפת. אתה רוצה לקנות מים - אתה מתייעץ. אתה אוכל 'פסק זמן' - אתה נותן לו חצי. אתה רוצה לעצור להשתין - אתה צריך אישור שלו. אחרי תקופה כזאת, לא יכולתי כבר לשמוע אף אחד. ננעלתי בחדר ארבעה ימים וישבתי לראות את כל הסדרות שפיספסתי".
מי יזם את הקאמבק?
טום: "אני התקשרתי ואמרתי לו, 'הלו הלו, בייבי'".
אוריאל: "פעם אחת קבענו לצאת, והרגשתי שאני עוד לא מוכן. אבל זה לקח עוד שבוע בערך, וכבר יצאנו".
הקשר ביניכם אחר כיום?
טום: "חווינו משהו כל כך גדול ביחד, שאין מצב שהוא נשאר אותו הדבר, כי רק אוריאל יודע מה אני הרגשתי שם, ולהפך. אז החברות הזאת קיבלה עוד עומק, ויש גם את כל ענייני העבודה שאנחנו עושים ביחד".
עם מי מהזוגות הכי פחות הסתדרתם?
אוריאל: "בהתחלה לא הסתדרנו עם שי, כי אנחנו מגיעים ממקומות שונים בכל מובן אפשרי".
טום: "הוא בא ממקום מאוד פרימיטיבי. הוא דפק כמה משפטים בהתחלה, שאני ממש לא ידעתי איך לאכול אותם. אבל במסגרת הזאת אתה לא נעלב. אם אתה מתעצבן לרגע, אז זה בפרופורציות.
אוריאל: "אני חושב שזו לא היתה כוונה רעה. הוא לא רצה לקלל אותנו, הוא פשוט היה נורא מופתע ממה שהוא ראה מולו. עם הזמן יותר התחברנו, במיוחד אחרי שנגמר המירוץ. היום אני יכול להגיד לך שאני מת עליו".
טום: "לקחנו בחשבון שבהתחלה יקראו לנו 'האוחצ'ות' ו'זוג הגייז', ולא טום ואוריאל. אבל לאט־לאט אנשים הבינו שאנחנו אנשים, בני אדם, שיש לנו מה להציע ויש עם מי לדבר. זה שאנחנו מאוד מוחצנים ומדברים בלשון נקבה זה בסדר, אבל בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו".
"להכריח אנשים לצאת מהארון זה מיותר, חצוף ופרובוקטיבי" // צילום: פיני סילוק
רק תגובות טובות
אילו תגובות אתם מקבלים ברחוב?
טום: "רק חיוביות. 'אתם הורסים', 'הבת שלי מתה עליכם', 'רק בגללכם אנחנו רואים את התוכנית'. ילדות רודפות ומבקשות להצטלם".
לאורך השנים היו הרבה הומואים בטלוויזיה, אבל נראה שאתם לקחתם את זה צעד קדימה.
אוריאל: "כשהייתי בן 16 שודרה הפרסומת של מיקי בוגנים ל'מחסני תאורה', וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי הומו נשי בטלוויזיה. ישבתי עם אבא שלי, והוא הזדעזע ושאל אותי 'למה הוא צריך להיות כזה מוחצן?' הסברתי לו, שמה שבעיניו נראה מוחצן, בשביל מיקי זה המצב הרגיל, זה מי שהוא.
"לכן, כשהבנתי שהכיוון שלי הוא טלוויזיה, ידעתי שאני אהיה במאה אחוז מי שאני. אני מרגיש שגם בעולם אין הרבה הומואיות קשות שמופיעות בפריים טיים. הכי חשוב זה שלא עשו מאיתנו בדיחה, ואני גם לא חושב שיעשו. אלא להפך".
חשבתם שאולי הבדיחה היא על חשבונכם?
אוריאל: "לא במקרה הזה. אם היה חשד כזה, לא הייתי בא".
טום: "אנחנו לא עושים מעצמנו בדיחה, אז אין סיבה שהבדיחה תהיה עלינו. שנינו מאוד מצחיקים, מעניינים ואינטליגנטיים, ולא משנה כמה אנחנו הומואים, יש לנו כישרון מסוים לקהל ולבמה. אנחנו מאוד אוהבים לדבר ולהצחיק".
אוריאל: "היו כמה פעמים שהציעו לי לעשות דברים בטלוויזיה, ובאמת היה לי החשד שהבדיחה היא על חשבוני, ולא הסכמתי".
קיבלתם תגובות שליליות?
טום: "היתה מישהי שנכנסה לפייסבוק שלי וכתבה שאנחנו צריכים למות ושאנחנו הומואים מסריחים".
איך הגבת?
"עשיתי לה לייק".
למה?
"כל עוד את מדברת עלינו, מקדישה זמן ונכנסת במיוחד לפייסבוק שלי כדי לקלל אותי, וזה מעורר בך איזושהי מחלוקת - זה בסדר מבחינתי".
לא נפגעת?
"ממש לא. לא נפגעתי מתגובה אחת רעה שכתבו".
אוריאל: "הייתי בטוח שיהיו הרבה יותר טוקבקים נוראים. על כל 20 תגובות ממש טובות יש אחת שלילית, אבל אז אתה רואה את שגיאות הכתיב והניסוח, ואתה מבין שכנראה לא זה הבן אדם שיהרוס לי את המצב רוח. עם כל הכבוד לטוקבקים, אנחנו לא הומואים שיצאו אתמול מהארון. הפעם האחרונה שנעלבתי מזה שקראו לי הומו מסריח היתה בגיל 13".
טום: "אנחנו כנראה רגילים להסתכל על התגובות הטובות ולהשאיר את הרעות בצד. אני נשבע לך ששום תגובה רעה לא הזיזה לי. נכנס מפה ויוצא מפה".
מה העמדה שלכם בסערת גל אוחובסקי והשאלה אם ח"כ צריך לצאת מהארון?
אוריאל: "באופן כללי, אני חושב שלהכריח אנשים לצאת מהארון זה מיותר, חצוף ופרובוקטיבי. מצד שני, לפי דברים שקראתי אצל גל, אותו ח"כ כבר יצא מהארון וחזר אליו רק כדי שהקריירה הפוליטית שלו תזרום חלק, אז אני מבין למה חשוב לגל להסביר למה זה פסול. זה תמיד היה 'התפקיד' שלו להילחם על דברים מהסוג הזה. זכותו".
אתם כבר מוכנים לחיקוי שלכם ב"ארץ נהדרת"?
אוריאל: "יש לי הרגשה שזה יהיה עם הרבה נפנופי ידיים וצרחות. לא נורא".
טום: "מתה לחיקוי כבר וממליצה שרועי בר־נתן יעשה אותו".
יש סיכוי שיקרה ביניכם משהו?
אוריאל: "הכרתי את טום כשהוא היה בן 15 עם שיער ארוך. אז לא".
טום: "ביני לבין אוריאל לא יהיה כלום, לצערי ולשמחתי. אנחנו כמו אחיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו