"גבר מוכה הוא בושה בחברה, השפלה. אין למי לספר, רק להתכנס בתוך עצמך. לבכות מבפנים. איך אספר להורים שלי? איך נוכל לשבת יחד בשבת? מה יהיה על הילדים? אני בן אדם אחראי. כל הגוף זועק, ואין מי שיציל אותי".
את הדברים האלה כתב דודי (שמו בדוי, מכוח החוק), גבר מוכה, לאחר עוד התקף זעם של אשתו. כתיבה היתה הדרך שבה ניסה להתמודד עם חיים בצל התקפות אלימות חוזרות ונשנות, שהיו חלק ממציאות חייו.
הוא בן 48, אדם דתי, מתגורר במרכז, סמנכ"ל כספים בחברה גדולה. במהלך עשר שנות נישואיו למד לזהות מתי התקף אלימות ניצת אצל אשתו, ואז היה ממהר להוריד את הראש, להקיף את עצמו בחומה של דממה, להתנתק מהסיטואציה ולהמתין עד יעבור זעם.
"סטירות, בעיטות, שבירת דלתות, השלכת חפצים - כל אלה והרבה יותר היו חלק מהמציאות שלי", הוא מספר. "לפעמים היו חודשים רגועים. בכל מקרה אתה הולך על קצות האצבעות, סופג בשקט. יש קריזה, ואז היא נרגעת, מבקשת סליחה, מכינה ארוחה טעימה, ואז שוב קריזה, וחוזר חלילה.
"באחד הלילות היא לא הצליחה להירדם, התעצבנה שאני ישן וזרקה עלי טלפון ישר לפרצוף. ככה, סתם. כל הפנים שלי התנפחו. פעם אחרת כבר ראיתי את הקריזה מגיעה והייתי ממש ילד טוב. סידרתי את כל הבית, רחצתי כלים וקיפלתי כביסה. עוד כשנכנסנו לישון היא אמרה לי שאני בעל טוב. חצי שעה אחר כך התעוררתי מבעיטה חזקה בגב שהעיפה אותי על הרצפה.
"עוד לפני שהספקתי להתאושש היא לקחה מאוורר והעיפה אותו עלי, רצה למטבח, הביאה סכין ואיימה שתרצח אותי. בשלב הזה הצלחתי לסגור את הדלת ולקרוא למשטרה. חקרו אותה קצת, והיא חזרה הביתה.
"תבינו את גודל האבסורד: כמה שעות קודם לכן היא לא הפסיקה להרביץ לי ואיימה לרצוח אותי - והשוטרים שיחררו אותה. פסיכיאטר כתב שיש לה בעיה של התפרצויות אלימות אבל שהיא מטופלת בכדורים, וזה הספיק להם כדי לשחרר אותה, בלי צו הרחקה ובלי שום הגבלה. פחדתי ללכת לישון, שהיא לא תהרוג אותי תוך כדי שינה".
דודי. "סטירות, בעיטות, שבירת דלתות" // צילום: משה שי
בהמשך שוב פנה דודי למשטרה, אך דבר לא נעשה. "באותה תקופה, קרובת משפחה סיפרה לי שבעלה מכה אותה. הסיפורים שלנו היו דומים, והבנתי שאנחנו באותה סירה. אבל לה היה לאן לפנות ובפני מי להתלונן, כשברור שייקחו את דבריה ברצינות, ואני הייתי לבד. מי יאמין שגבר חסון כמוני, ספורטאי, יושב בבית וחוטף מכות מהאישה שלו?
"הבדידות קשה. לא העזתי לספר לאף אחד במשפחה או בעבודה. כשראו את החבלות אמרתי שנתקלתי בארון או בעמוד. היו ימים שפשוט לא הגעתי לעבודה עד שהנפיחות ירדה".
בערב קיצי לפני מספר שנים שבו דודי ואשתו הביתה ממסעדה. "התחלתי לראות את המבט המטורף שלה בעיניים. הכול עיצבן אותה. כשהגענו הביתה היא התחילה להרביץ לי בלי הכרה. משמונה בערב ועד הבוקר למחרת. מכות וזריקת חפצים מכל הבא ליד. אז החלטתי שאני מזמין משטרה ואחר כך מתגרש ממנה".
למה לא עשית את זה קודם?
"במצבים כאלה, ההדחקה עובדת שעות נוספות. אתה לא ממהר להגיד לעצמך שאתה קורבן לאלימות, ועוד מצד אשתך. גם היו לי שני ילדים קטנים בבית, שהייתי צריך להגן עליהם. תמיד קיוויתי שהפעם זאת הפעם האחרונה, כי היא תמיד ביקשה סליחה. באחת הפעמים אפילו שלחתי מכתב למשטרה שיסגרו את התלונה, כי היא מטופלת והמצב שלה השתפר. עד כדי כך לא הייתי מודע למה שאני עובר. רק רציתי שבבית יהיה רגוע, ונחזור לחיים נורמליים".
הוא הגיע להכרה שאף אחד לא מבין אותו. שלא מאמינים לו. "יש חוסר מודעות מתסכל מצד הגורמים המטפלים, ולכן גברים במצבי נאלצים להתמודד לבד ובשקט עם האלימות הקשה הזאת. ברווחה ידעו שאשתי מרביצה לילדים, ובכל זאת השאירו אותה איתם. אני חותם לך שאם המצב היה הפוך, אם אני הייתי זה שמרביץ, ההתייחסות היתה שונה לגמרי".
פרצי צחוק באולם ההרצאות
בהתייחסות לאלימות בין בני זוג ("אלימות אינטימית") שולט נרטיב אחד: גבר אלים ומזרה אימה מול אישה חלשה. אלא שמאות מחקרים שבחנו את הנושא מראים כי שיעור הנשים האלימות כלפי בני זוגן משתווה לשיעור הגברים האלימים, ולעיתים אף עולה עליו.
לדוגמה, פרופ' מורי שטראוס מאוניברסיטת ניו המפשייר, מהחלוצים בתחום חקר האלימות במשפחה, בדק לפני עשור 8,666 סטודנטים מ־17 מדינות, ובהן ישראל. בקרב 442 סטודנטים ממכללת עמק יזרעאל, שחיים בזוגיות הטרוסקסואלית, נמצא כי חמישית מהגברים וחמישית מהנשים דיווחו שהם קורבנות לאלימות פיזית. 8.1 אחוזים מהסטודנטים סיפרו שנפצעו, לעומת 5.4 אחוזים מהסטודנטיות. כלומר, שני המינים חוו שיעורים דומים של אלימות אינטימית.
חשוב להדגיש: הדיון באלימות נשים נגד גברים לא בא להפחית כהוא זה מחומרתה של האלימות הגברית כלפי נשים, שתוצאותיה הפיזיות לרוב חמורות יותר. אולם בעת שאלימות כלפי נשים מטופלת ברצינות הראויה - החל בחקיקה, דרך טיפול מקיף של מערכות אכיפת החוק וכלה בהקצאת תקציבים ובהקמת מקלטים לנשים מוכות - לתופעה ההפוכה כמעט אין התייחסות.
זה בולט במיוחד בגופים שאמורים להיות מודעים לנושא יותר מאחרים. משרד הרווחה, למשל, מפעיל 88 מרכזים לטיפול באלימות במשפחה. אבל ההגדרה שלהם מספרת את הסיפור כולו: על פי אתר האינטרנט של המשרד, מדובר ב"מרכזי טיפול וסיוע לטווח ארוך וקצר לנשים נפגעות אלימות, גברים אלימים וילדים החשופים לאלימות".
גם באתר השירות הפסיכולוגי־ייעוצי של משרד החינוך נכתב כי "במרבית המקרים של אלימות בין בני זוג מדובר באלימות של גברים נגד נשים, ובמיעוטם קיימים גם מקרים של אלימות נשים, אך זו מצומצמת ביותר".
כשד"ר יעל וילצ'יק־אביעד מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל מדברת עם הסטודנטים שלה על גברים מוכים, פרצי צחוק שוטפים את אולם ההרצאות. "זה מעורר גיחוך, ולא רק בקרב סטודנטים. גם גורמים שאמורים לטפל בתופעה, ובהם המשטרה, ממעיטים מאוד מחומרתה. אנחנו יודעים את זה מעדויות של גברים שהעזו להתלונן".
וילצ'יק־אביעד. "התופעה יותר נפוצה משחושבים"
ד"ר וילצ'יק־אביעד וד"ר יואב מזא"ה מהפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו פירסמו לאחרונה ספר חדש בעריכתם, ששמו "אלימות אילמת - גברים כקורבנות". "זהו הספר הראשון בישראל שמציב את הגבר כקורבן", אומרת וילצ'יק־אביעד. "התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים, ואסור להתעלם ממנה".
באחד המאמרים בספר, "הגבר כקורבן של אגרסיה נשית", סוקרת ימית נפטוב, דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מאות מחקרים מהעולם העוסקים בנושא. הסקירה מנפצת בזו אחר זו כמה תפיסות נפוצות, דוגמת הטענה שנשים נוהגות באלימות כאמצעי להגנה עצמית.
נפטוב מצטטת שורה של מחקרים, שהראו כי הגנה עצמית היא סיבה לאלימות רק בשיעור קטן של מקרי האלימות נגד גברים. הסיבות הרווחות יותר הן כעס, נקמה, שליטה בבן הזוג וניסיון לזכות בתשומת ליבו או לשפר את התקשורת איתו. עוד מצאה כי במערכות יחסים שבהן קיימת אלימות הדדית בין בני הזוג, האישה היא בדרך כלל זו שפתחה בה.
גם בהתנהגויות כמו השפלה או זלזול יש סימטריה מגדרית. לפחות מחצית מהגברים שהשתתפו במחקרים העידו שספגו מבנות זוגם תוקפנות פסיכולוגית רגשית: איומים, אלימות מילולית, עלבונות ועוד. על פי המחקרים, אין בהכרח חשיבות לפערים הפיזיים בין גברים לנשים: העובדה שגברים הם בדרך כלל חזקים מהנשים אינה גורם משמעותי המקדם או מעכב אלימות, ויש מערכות יחסים שבהן האישה חזקה יותר.
עוד נמצא כי נשים המשתמשות בטקטיקות של כפייה מילולית או פסיכולוגית מסוגלות לנטרל ניסיונות של בני הזוג להגנה מפניהן.
ירון (42), איש חינוך, לא הבין בהתחלה שהוא קורבן לאלימות. "אשתי תמיד היתה עצבנית ונהגה להשתמש הרבה באלימות, בעיקר מילולית", הוא אומר. "כשיצאנו עם אחד הילדים מבית החולים אחרי הלידה, לא הצלחתי לחגור אותו בכיסא הבטיחות, והיא ישר צעקה עלי שאני אפס, לוזר, לא גבר. בכל שנותינו יחד היא הקטינה והשפילה אותי. לפעמים הייתי מזהה אצל הילדים חבורות קטנות, והיא היתה אומרת שהם נפלו בגן.
"אני הילד החנון עם המשקפיים, שהלך מכות בפעם האחרונה בכיתה ה'. אני לא אדם אלים, אבל גם לא חלש. לא ראיתי בעצמי את תסמונת האישה המוכה, אבל הייתי שם בדיוק, עם הרבה הדחקות ותירוצים כדי להצדיק את אשתי. כל פעם אמרתי לעצמי שכרגע צריך להכיל את ההתנהגות, שהיא זמנית והיא תחלוף.
"לא ידעתי מה אני יכול לעשות וממי לבקש עזרה. במשך שנים זה היה הסוד הכי שמור אצלי. לא רציתי שאף אחד יגלה. גבר מוכה הוא כמעט לא מושג קיים, ועד שכבר הצלחתי למצוא באינטרנט מאמר אחד על אלימות כלפי גברים, הטענה הבסיסית בו היתה שאין דבר כזה אלימות נשית, אלא רק כתגובה לאלימות גברית. המאמר הזה הבהיר לי שאני לא יכול להיות קורבן שקט. החלטתי להתלונן במשטרה".
לפני ארבע שנים ניגש לתחנת המשטרה באזור מגוריו והגיש תלונה נגד אשתו. "זה היה אחד הדברים הקשים והמשחררים שעשיתי. חשתי הקלה מטורפת, ולהפתעתי, השוטרים בתחנה התייחסו לסיפור ברצינות".
ירון. "הייתי מזהה אצל הילדים חבורות קטנות, והיא היתה אומרת שהם נפלו בגן" // צילום: משה שי
אשתו נקראה לחקירה במשטרה, אולם למחרת התקשר אליו השוטר שאצלו הוגשה התלונה. "הוא אמר לי שאשתי נחקרה, ושאסור לי ליצור איתה קשר למשך שבועיים - אני צריך להתרחק מהבית. כששאלתי מה עם הילדים, הוא אמר לי שזה לא עניינה של המשטרה ושאני יכול לפנות לרווחה. באותה תקופה היתה שביתה של העובדים הסוציאליים, אז לא קיבלתי מענה".
למה הרחיקו אותך ולא אותה?
"המשטרה טענה שזה נועד להגן עלי. לא היתה לי ברירה, אז עברתי לגור שבועיים אצל דודה שלי. חששתי לשלום הילדים, שחוו זעזוע עמוק: הם ראו אותי בקושי שעתיים ביום. העיוות הזה רק ממחיש עד כמה ההבנה של אלימות נשית לא נמצאת בכלל בתודעה של הרשויות המטפלות".
בתום השבועיים ירון כבר לא חזר הביתה. הוא המשיך להתגורר בבית דודתו עד שמצא דירה חלופית, ומיעט לראות את ילדיו. כעבור חודשים אחדים התגרש, חותם שמונה שנות נישואים. זה היה לפני שלוש שנים.
היום ירון נשוי בשנית ואב לילדה קטנה. התלונה שהוגשה לא טופלה. במהלך הכנת הכתבה, קיבל ירון טלפון מהפרקליטות. "אמרו לי שיש כוונה לסגור את התיק שלי, כדי 'לא לפגוע באיזון המשפחתי שנוצר ולא להכריח את הילדים להעיד נגד האם'. אני מניח שאם זה היה הפוך, אם אני הייתי מכה אותה, האיזון המשפחתי לא היה מעניין אותם".
עמית (35), איש מחשבים ממרכז הארץ, התחתן שנה אחרי שהכיר את אשתו. "כבר בהתחלה היו מדי פעם קללות וריבים, אבל לא משהו שייחסתי לו חשיבות. השינוי היה כשהיא נכנסה להריון. היו לה התקפי זעם וקללות, שגלשו מהר לאלימות פיזית - כולל בעיטות, נשיכות, השלכת חפצים והטחה של הראש שלי בקיר.
"ועדיין, עד היום, כשאומרים לי שאני גבר מוכה, אני לא מסוגל לבלוע את ההגדרה הזאת. זה הופך לי את הבטן. אבל זה מה שהייתי בארבע שנות הנישואים שלי, שעומדות עכשיו בפני סיום. הילד שלנו בן שלוש. אני חרד מכך שכאשר לא אהיה עוד בבית, הזעם והתסכול שלה יופנו כלפיו.
"באחד מהתקפי האלימות שלה היא זרקה עלי חוצץ של ספרים, עשוי מתכת, שפגע לי בראש. הייתי מזועזע, לא האמנתי שזה קורה. נסעתי לבית החולים, ועשו לי שבעה תפרים. אני לא יכול לתאר את ההשפלה והבושה. כל הזמן אמרתי לעצמי, זה חד־פעמי, זה יעבור לה.
"אבל זה לא נפסק. היא היתה מקללת אותי על בסיס קבוע, ופעם בכמה חודשים נכנסה להתקף עצבים מטורף ופגעה בי פיזית, עד שנזקקתי לטיפול רפואי. פעם אחת היא דפקה לי את הראש בקיר, ופעם היא היכתה אותי בראש בעקב של נעל, ושוב נזקקתי לתפרים.
"חשבתי שאם היא תראה משטרה, זה ילחיץ אותה והיא תפסיק. אבל זה לא עזר. חקרו אותה ואז אמרו לי שאני מורחק מהבית ל־48 שעות. שכרתי חדר לשני לילות באכסניה. כשחזרתי הביתה, היא קיבלה אותי כאילו שום דבר לא קרה. אחרי כמה שבועות היא שוב היכתה אותי עם טלפון בראש, ושוב נזקקתי לתפרים".
למה לא פנית שוב למשטרה?
"בגלל הילד. הבנתי שירחיקו אותי, ופחדתי שזה ילך ויסתבך. חששתי שהיא תטען שאני הרבצתי לה והיא רק הגנה על עצמה, וככה אני עלול למצוא את עצמי אפילו במעצר. גם לרשויות הרווחה פניתי. התרעתי על האלימות שלה, על התקפי הזעם הבלתי נשלטים. אבל לא קיבלתי מענה. לא עשו עם זה כלום".
מה אמרת בבית החולים בכל פעם שהגעת עם חתכים בראש?
"מה שכולם אומרים, אני מניח. 'נפל עלי ארון', 'נתקלתי בפינה של מוט ברזל'. כל תירוץ תקף במצב הזה. לא הרגשתי שזה מעורר ספק אצל מישהו, הרי אני גבר. אני משער שאם אישה היתה מגיעה פעם אחר פעם עם חבלות כאלו, היו מדווחים לרווחה או למשטרה".
לפני כמה חודשים פתח עמית בהליכי גירושים מאשתו, אבל הם עדיין חיים באותו בית. "כרגע היא נזהרת לא לעשות טעויות, אבל מי יגן על הבן שלי כשאצא מהבית? הוא הסיבה היחידה שהחזקתי מעמד עד עכשיו. אם לא הוא, הייתי עוזב מזמן".
כתב אישום: ב־15% מהמקרים
ד"ר מזא"ה סבור שהסיבה לחוסר המודעות המספקת של הגורמים המטפלים היא הדיווחים המעטים של גברים מוכים, מה שהוא מכנה "תת־דיווח". אף שהמחקרים קובעים שיש סימטריה בהפעלת אלימות בין המינים, תלונות של גברים על אלימות מצד בנות זוגם מהוות רק חמישית מסך התלונות על אלימות בין בני זוג.
על פי נתוני משטרת ישראל, במהלך 2013 נפתחו כ־4,200 תיקים שבהם גברים התלוננו על אלימות של בת זוגם. עד היום הוגשו כתבי אישום ב־15 אחוזים מהתיקים - 650 במספר. לשם השוואה, באותה שנה נפתחו כ־15 אלף תיקים של תלונות נשים על אלימות במשפחה, ובהם הוגשו כתבי אישום ב־27 אחוזים מהמקרים - יותר מ־4,000 במספר.
בבדיקה שערך מזא"ה הוא מצא שבמקרים רבים, כשגבר מתלונן במשטרה על אלימות מצד בת זוגו, ויש להם ילדים - הוא זה שיורחק מהבית, "ולא משנה אם זה אומר שהאישה האלימה, לכאורה, תישאר עם הילדים".
מזא"ה. "המערכת לא מכירה באלימות כזו" // צילום: גלעד מור
בשיחה שתיעדנו בין שוטר לגבר שנדקר בעבר על ידי בת זוגו מסביר השוטר: "פעם למאה מקרים ירחיקו מהבית את האישה הפוגעת. בדרך כלל, ב־99.9 אחוזים, מרחיקים את הגבר. יותר שומרים על האישה מאשר על הגבר שמתלונן... שוטרים מסתכלים על זה שאתה גבר וחזק, אז אתה האשם".
בתשובה לשאלה אם מומלץ להתלונן במשטרה על אלימות מצד בת זוג, השיב השוטר: "לא. לברוח".
עו"ד אהובה ריגלר, שייצגה כמה גברים מוכים, אומרת כי המקרים שבהם נתקלה הם של גברים שבמהלך היום דווקא מפעילים סמכות במקום עבודתם. "רוב הגברים לא סיפרו לאף אחד על מה שהם עוברים בבית, היה קשר שתיקה. כולם ידעו שהמשטרה, שירותי הרווחה ומערכת המשפט כנראה לא יספקו להם פתרון, אלא רק יחפשו את המניע הנסתר שלהם להתלונן.
"כל הגברים המוכים שפנו אלי בבקשה להתגרש, עשו את זה אחרי שהבינו שלא יוכלו עוד להמשיך במערכת היחסים האלימה. רובם גם הסתירו מפניי בהתחלה את האלימות שהם חוו, מרוב בושה. רק אחרי שכנועים רבים מצידי הסכימו להתלונן במשטרה או לדבר על זה מול גורמי הרווחה.
"אחד הלקוחות שלי הגיע לבית החולים עם חתך בראש, וכשזה נודע לי, הכרחתי אותו להתלונן במשטרה. הוא פנה עם קרובת משפחה לתחנה בכפר סבא. בשובו הוא סיפר לי שהם כל הזמן ניסו לבדוק אם האלימות של האישה כלפיו לא נבעה מהגנה עצמית. שהיה להם מאוד קשה לקבל את העובדה שהוא הקורבן בסיפור הזה.
"האישה זומנה לחקירה למחרת, ולא הכחישה את האלימות. למרות זאת, היא שוחררה, בלי ערבות ובלי כלום. ללקוח שלי יעצו השוטרים לא לחזור הביתה, כדי למנוע הסלמה במצב. הם חששו שהאישה תגיש נגדו תלונה על אלימות.
"הרווחה שלחה את כל המשפחה לטיפול, אבל לאישה לא נתנו שום טיפול פרטני. אחרי שבני הזוג נפרדו, השאירו את שלושת הילדים (שהיום הם בגירים) במשמורת מלאה של האם. היא לא נקטה נגדם אלימות פיזית, אבל אלימות מילולית ונפשית היתה כל הזמן. עד היום הם חיים תחת סוג של טרור.
"לקוח נוסף שלי ספג חבטות מאשתו דאז במשך שנתיים שלמות. כשזה נודע לי, הוא התחנן בדמעות שלא אשתמש בזה במשפט. הבושה היתה כל כך גדולה מבחינתו, שהוא לא היה מסוגל להתמודד איתה".
עו"ד גיל שחף, שייצג נשים וגברים בתיקי גירושים, אומר כי "במקרים רבים, אחרי שאישה מתלוננת נגד גבר, הוא מורחק מהבית. ניתן להוציא צו הרחקה של עד 15 יום, ועושים את זה. אבל כשהמצב הוא הפוך, אני מכיר אולי שניים או שלושה מקרים שבהם האישה הורחקה מהבית.
"באופן כללי, מניסיוני, המשטרה מעדיפה שלא יוגשו תלונות. השוטרים מנסים לשכנע בכל דרך שהפנייה אליהם לא תסתיים בתלונה, כי זה יוצר להם הרבה עבודה. אם אתה לא מספיק נחוש, לא יקבלו ממך תלונה".
אולי כי זה הפך לטקטיקה בסכסוכי גירושים?
"איך אפשר להחליט בשיחה קצרה אם זה טקטי או לא? ואם הכל טקטי, למה להקשות יותר על הגברים?"
סנ"צ עו"ד מאיר דב ברקוביץ, ראש מדור נפגעי עבירה במשטרת ישראל, אומר כי "כל תלונה על אלימות במשפחה מחייבת חקירה מהירה ופיקוח הדוק. לצורך כך הוכשרו 150 חוקרי אלימות במשפחה.
"אין שום הבדל בין תלונות של גברים לתלונות של נשים, ואין נוהל שמנחה להרחיק מהבית גבר שמתלונן על אלימות. ברוב המקרים, הרחקה היא תוצאה של סיכון חמור אפשרי, וזה בדרך כלל לא קורה כשנשים הן התוקפניות. התוקפנות של נשים היא כנראה מסוג שלא מצריך פעולת התערבות מיידית.
"בסופו של דבר, מניסיוננו במשטרה, במקרי הקצה מוצאים הרבה יותר נשים נפגעות מאשר גברים, אבל אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו. אני דוחה את הטענות שלפיהן המשטרה מנסה שלא יוגשו תלונות".
התייחסות רצינית לאלימות הנשית נועדה לא רק להגן על הגברים ועל הילדים, אלא לא פחות מזה - על הנשים עצמן. "אלימות של נשים נגד גברים מסכנת אותן", אומר פרופ' זאב וינשטוק מבית הספר לעבודה סוציאלית ומהמרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה. "היא עלולה ליצור תגובת נגד, שתוצאותיה הפיזיות יהיו קשות עבורן. מחקרים מהעשור האחרון מראים שהמנבא החזק לפציעתן של נשים הוא האלימות שלהן כלפי בני זוגן מכל סיבה שהיא, לרבות הגנה עצמית.
"נשים נפגעות פיזית בשיעורים הרבה יותר גבוהים מגברים, בשל פערי הכוחות הפיזיים ביניהם. לכן, למרות הסימטריה שבהפעלת האלימות, בגלל שתוצאותיה קשות יותר לנשים, נכון לטעמי שהמשאבים שיופנו להגנה על נשים יהיו גדולים יותר. אבל זה לא אומר לרגע שצריך להתעלם ולזנוח את הגברים נפגעי האלימות. שני הצדדים זקוקים למענה ולטיפול".
"הדעה הרווחת במשרד הרווחה היא שגברים לא סובלים, אלא גורמים סבל", אומר זיו (שם בדוי), מטפל שעובד זה שנים במרכז לטיפול באלימות במשפחה ונחשב מומחה בנושא. "זאת גישה בעייתית מאוד. תופעת הגברים המוכים מוכרת ומדוברת בחדרי חדרים, אין מטפל שלא מכיר אותה, אבל בין זה לבין לדבר על זה בגלוי בישיבות צוות, המרחק רב.
"השיח במרכזים הוא שיח פמיניסטי, ואין מוטיבציה לדבר עליו בכיוון ההפוך. אם אני מאבחן מטופל כגבר מוכה, מייד אומרים שפיתחתי 'הזדהות יתר'. אבל אם אני נותן אבחנה דומה לגבי אישה, האמירה הזו נחשבת למקצועית ומקבלת ביטוי בשיח ובטיפול שיוצע.
"השיח על גברים במצוקה צריך להיות גלוי. צריך להבין שגם הם חווים אובדן וכאב גדול. הם גם קורבנות, ואסור להם להתבייש לדבר על זה. המערכת צריכה לעשות הכל כדי שקולם של אותם גברים מוכים יקבל ביטוי ולגיטימציה. צריך לזכור שאם רוצים להתמודד עם תופעת האלימות, צריך להתמודד איתה על כל גווניה. אי הכרה בגבר מוכה עלולה להפוך אותו בעתיד לגבר מכה.
"בכל שנותיי כמטפל, מעולם לא הגיע גבר מוכה מרצונו כדי לבקש עזרה וטיפול. את הגברים המוכים אנחנו פוגשים רק אם בנות הזוג שלהם הגישו במשטרה תלונה על אלימות, ואז הם הופנו לטיפול במרכז. במהלך הטיפול אנחנו מגלים בעצם שהתמונה היתה הפוכה, ושהגבר היה הקורבן. דינמיקה אלימה מזמינה את בן הזוג השני להגיב לאירוע אלים, הרי זה נדיר שמישהו לא יגיב ולא יתגונן כשהוא מותקף. אז ברגע שהגבר מגיב, הוא זוכה לתלונה במשטרה".
הטיפול שלכם בגבר מוכה הוא כמו באישה?
"הוא אמור להיות זהה, אבל לצערי הוא לא. טיפול בנשים מוכות בא להעצים אותן ולעזור להן לצאת ממעגל האלימות, ואילו אצל גברים מתמקדים בדרך כלל בתרומה של הגבר לסיטואציות האלימות. השוני נובע מעצם התפיסה שנשים יכולות להיות קורבנות בלבד, כך שאם אישה כבר הגיעה למצב שהיתה צריכה להרים יד - זה בטח בגלל משהו שהוא אמר או עשה.
"מעבר לכך, מאחר שמספר הגברים המוכים שמגיעים למרכזים קטן ביותר, אין קבוצות תמיכה טיפוליות לגברים, כך שהם יזכו בדרך כלל בטיפול אינדיבידואלי, או שישולבו בקבוצות של גברים מכים. ואז אנחנו חוטאים פעמיים".
לדברי חגי מויאל, המפקח הארצי על אלימות במשפחה במשרד הרווחה, "בעבר אכן התמקדנו בנשים כקורבנות אלימות. היום אנחנו מתחילים להעביר מסר שאלימות בתוך המשפחה נוגעת לכולם. אני מסכים שעדיין אין התייחסות ספציפית לגברים, אבל צריך לזכור שקשה לנו להגיע לגברים מוכים ולטפל בהם, אלא אם כן הם פונים אלינו. הם לא תמיד יודעים לזהות את האלימות הזאת שמופנית כלפיהם, בין שהיא מילולית, כלכלית, מינית, נפשית או פיזית.
"אנחנו משקיעים תקציבים בהכשרת מטפלים, שלומדים בין השאר גם מה לעשות כשמגיע אליהם גבר מוכה. מרבית הקמפיינים בנושא נעשים על ידי האגף האחראי על מעמד האישה במשרד ראש הממשלה ולא על ידינו, למרות שיש לנו חלק בתכנים. כמו שבשנות השבעים הארגונים הפמיניסטיים העלו את נושא האלימות נגד נשים לתודעה הציבורית, אני מאמין שגם כאן זה יקרה. זה תהליך איטי".
קבוצה לנשים אלימות
כפי שגברים מתקשים להודות שהם אלימים, גם נשים תוקפניות מתקשות להגדיר את עצמן ככאלו. איילה זלצמן, עובדת סוציאלית מומחית ופסיכותרפיסטית, פיתחה לפני ארבע שנים בשירות המבחן למבוגרים מודל טיפולי לנשים אלימות. במשך שלוש שנים היא הנחתה קבוצה לנשים שהורשעו בעבירות אלימות, ושנשלחו לסדנאות שלה בצו טיפולי של בית המשפט.
כל קבוצה כזאת כוללת כשלושים משתתפות, מגיל 24 עד 64. רותי (26), עובדת קפטריה ממרכז הארץ, הגיעה לקבוצה לפני כשנתיים, אחרי מקרי אלימות קשים שלה כלפי בן זוגה. היא בחורה נאה ועדינה, שהמראה שלה לא מסגיר את האלימות הרבה שבערה בה עד לפני כמה שנים. קנאה, אובססיביות וחוסר שליטה עצמית גרמו לה לפרצי זעם קשים, שנגמרו בדקירת סכין ברגלו של בן הזוג, מעצר של חודש וחצי בכלא הדרים, חצי שנת עבודות שירות ושלוש שנות מאסר על תנאי.
"כל הזמן רבנו, והאלימות היתה הדדית, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יעזוב אותי. הייתי מטרידה אותו בטלפון, הולכת למקום העבודה שלו, שוברת לו את האוטו, נותנת לו סטירות ובעיטות ברחוב. לא עניין אותי שכולם רואים, הייתי בהתקפת טירוף.
"פעם חתכתי אותו עם סכין יפנית בצוואר, ופעם שפכתי עליו כוס קפה רותח. בפעם האחרונה לקחתי סכין ודקרתי אותו ברגל, הוצאתי אותה וניסיתי לדקור בלב אבל פיספסתי.
"עד שהגעתי לקבוצה, הסביבה התייחסה אלי כאל הקורבן. כאילו פעלתי מתוך צורך להגן על עצמי. אף אחד לא אמר לי שרק אני יכולה לשלוט באלימות שלי. תמיד האשמתי אותו. אמרתי לעצמי שהוא התגרה בי, שהוא גרם לי לאבד שליטה, ושאם הוא לא היה מעצבן אותי לא הייתי מגיבה ככה. בקבוצה הבנתי לראשונה שאני לא יודעת לשלוט בעצמי, וכשאני מתעצבנת אני דורסת את כל מי שנמצא לידי".
מאיה אייל, קצינת מבחן למבוגרים ומנהלת נפת פתח תקווה בשירות המבחן, מנחה זה יותר משנה את הקבוצה לנשים אלימות. לדבריה, "רוב הנשים שמגיעות לקבוצה מחזיקות בעמדה קורבנית, וחלק משמעותי מהעבודה הטיפולית הוא לגרום להן לזנוח את העמדה הזאת ולקחת אחריות על מעשיהן.
"האלימות שנשים מפעילות כלפי גברים דומה לאלימות שהגברים מפעילים כלפי נשים, כולל ניסיונות רצח. ההבדל הוא בעוצמה ובנזקים. בקבוצה נתקלנו בנשים שדקרו גבר בעזרת סכין או שבר זכוכית, ואפילו השתמשו בפטיש כדי לפגוע בבן הזוג. לכן, מאוד חשוב לזהות את האלימות הזאת בזמן ולעצור אותה לפני שמישהו ישלם בחייו. חשוב גם להדגיש שנשים שפועלות באלימות כלפי בן הזוג נמצאות בסיכון גבוה יותר לפגיעה מאותו גבר. התוקפנות של האישה יוצרת עבורה סיכון ממשי".
זלצמן: "תפיסת האישה כקורבן מושרשת בנו כל כך, עד שאנחנו לא מסוגלים לקבל אלימות נשית שלא באה כתגובה לאלימות גברית. המניעים של נשים דומים לאלו של גברים, וכוללים את הצורך בשליטה, נקמה, פחד מנטישה, אובססיביות ורצון בתשומת לב.
"בגלל שאלימות גברית היא לרוב קטלנית יותר מאלימות נשית, יש נטייה להקל ראש בסטירה, בבעיטה או אפילו בדחיפה מצד האישה. נשים נפצעות פי שלושה מגברים, מכיוון שהן פחות חסינות גופנית. סטירה מאישה יכולה להיות משפילה וכואבת, אבל סטירה מגבר יכולה להעיף לאישה שיניים מהפה".
איך משנים את ההתייחסות?
"קודם כל, מודים שיש אלימות של נשים כלפי גברים, וכל זה בלי לבטל ולו במעט את חומרת ההתייחסות לאלימות של גברים. הנחת היסוד של מערכת הרווחה שהאישה היא קורבן צריכה להיעלם. פקידי הסעד צריכים להיות חשופים ומכוּונים למידע הזה. גם המשטרה צריכה להבין שאם גבר מתלונן על אלימות של האישה כלפיו, חייבים לקחת את זה במלוא הרצינות. צריך לתת לגברים לגיטימציה להתלונן".
אפליה לא מתקנת
אלא שעל פי ד"ר מזא"ה, גם לאחר שגברים מעזים להתלונן על אלימות מצד נשים, הם צפויים להיתקל בהטיה מצד הפרקליטות ובתי המשפט. מזא"ה בחר לחקור את נקודת הקיצון של התופעה, נשים שהורגות את בני זוגן, "כי פה אין ויכוח אם האירוע קרה או לא: יש גופה, יש סכין שתקועה בצוואר, והאישה אפילו לא טוענת שהיא פעלה מתוך הגנה עצמית.
"מניתוח של פסקי הדין בתיקים האלה, משנת 1985 ועד היום, התברר לי שהפרקליטות מעניקה יחס שונה, קל במובהק, לנשים שהרגו את בני זוגן, מאשר לגברים שהרגו את נשותיהם. הביטוי המרכזי לגישה הסלחנית הוא העבירות שבגינן מגישה הפרקליטות כתבי אישום נגד הנשים האלו - לרוב עבירות הריגה ולא רצח, אף על פי שבחלק מהמקרים מדובר במקרי רצח מובהקים.
"היחס שונה לחלוטין במצב ההפוך. כשגבר פוגע בבת זוגו, המערכת המשפטית לא מתעניינת בנסיבות ומתייחסת למעשה בחומרה רבה. הפגיעה היא חזות הכל. גם אם היו לפני כן פגיעות של האישה בגבר, הן נתפסות כלא רלוונטיות.
"מבחינתם של בתי המשפט, האישה היא הקורבן, גם אם היא הרוצחת. באחד התיקים, שבו האישה דקרה למוות את בן זוגה, הביא בית המשפט כטיעון לקולא את העובדה ש'נטלה את חייו של הגבר שאהבה'. בפסק דין אחר, שבו אישה ניסתה לרצוח את בעלה בעוד הוא ישן באמצעות פטיש במשקל 5 ק"ג, קבע השופט כי 'מעשה האלימות הזה מבטא מצוקה וקריאה לעזרה'.
"הפרקליטות לא מערערת על קלות העונשים נגד נשים שהמיתו או שניסו להמית את בני זוגן גם כשהעונש מגוחך, כמו עבודות שירות. במקרים שאני סקרתי לא היה ולו ערעור אחד של הפרקליטות. אני לא מבקש בשום אופן להקל בעונשם של הגברים המכים, אבל אני כן מבקש לצאת נגד הגישה המפלה בין אלימות גברית לאלימות נשית".
מזא"ה מצא גם התייחסות מפלה לסוגיית ההורוּת. "כשעוסקים בגברים שרצחו או הרגו את בנות זוגם, אם לבני הזוג היו ילדים, ההקשר שבו מובאים הדברים הוא שיקול לחומרא. כלומר, לא זו בלבד שהגבר הרג את בת הזוג, אלא שהעובדה שהיא אם לילדים מדגישה את העוול הנורא שנגרם גם לילדיה. לעומת זאת, במקרים שבהם אישה הרגה את בן זוגה, העובדה שיש ילדים מובאת על ידי בית המשפט כשיקול לקולא, היות שהילדים זקוקים לטיפולה של האם.
"המערכת, למעשה, לא באמת מכירה בקיומה של תופעת האלימות נגד גברים. אם אישה רוצחת את בעלה, זאת אשמתו. הוא היה 'אלים, מתעלל', גם אם מדובר בגבר נכה, או שהיה נתון לאלימות מצידה".
העלית את זה בפני הפרקליטות ובתי המשפט?
"בשיחות רבות. בכירה בפרקליטות אמרה לי שמדיניות האכיפה צריכה להיות שונה בין גברים לנשים, משום שאלימות נגד נשים היא תופעה שכיחה, ובה צריך להילחם. היא טענה ש'אלימות נגד גברים אינה תופעה'. היה לי קשה מאוד לשמוע את הטיעון הזה.
"קשה לנו לאמוד בדיוק את היקף האלימות הנשית כלפי גברים, אבל זו תופעה הרבה יותר נרחבת ממה שאנשים משערים. יש פער בין המציאות שמדווחת במחקרים סוציולוגיים וקרימינולוגיים לבין ההכרה בקיום התופעה מצד מערכת המשפט".
מתעלמים מעוולות אחרות
לפני כחודשיים הקימו עשרה עובדים סוציאליים, עורכי דין ומאמנים אישיים (שבהם גם נשים) עמותה ששמה "לצדכם", שנועדה לתת מענה לגברים נפגעי אלימות והתעללות נפשית, פיזית או מינית ו"לגברים נפגעי גירושים". דנית רז, עובדת סוציאלית ותיקה וממקימות העמותה, מדגישה כי "גם לגברים מגיעים סיוע וטיפול. חייבים להבין שלא רק נשים הן קורבנות.
"במשך שנים אני שומעת מגברים שהם לא פונים לעזרה בגלל הסטיגמה החברתית ובגלל שהם מפחדים להיפגע. הם מפחדים שהקערה תתהפך על פיה והם יהיו אלה שיוצאו מהמסגרת המשפחתית".
רונית סמדר דרור, גם היא עובדת סוציאלית שהיתה שותפה בהקמת העמותה, אומרת כי "במשרד הרווחה הוקמו מרכזים לטיפול במשפחה, שבהם אמורים לטפל בגברים ובנשים קורבנות אלימות. בפועל, בעקבות התפיסה המגדרית ששוררת שם, מעט מאוד גברים פונים אליהם. בצפון יש תחנה כזאת שבה מטופלות 80 נשים - וגבר אחד".
העמותה, שכל חבריה מתנדבים, פתחה בשבועות האחרונים דף בפייסבוק ומפעילה קו סיוע. "אנחנו מופתעים מכמות הפניות בזמן הקצר הזה, וכבר התחלנו לטפל בגברים בכמה מוקדים בארץ", מספרת דנית רז.
"הכוונה היא להקים מרכז שיטפל בהם ובמשפחות שלהם, על ידי מתן טיפול פרטני וקבוצתי לבני המשפחה, כולל לאחים ואחיות של גברים נפגעי אלימות, ולבנות זוג של גברים שחוו אלימות במערכות יחסיהם הקודמות. אנחנו מעוניינים להעניק סיוע משפטי לגברים, ואולי גם לפתוח מעון לגברים נפגעי אלימות, כמו שיש מעונות לנשים".
אחד המקומות הבודדים בארץ שמספק מענה לגברים נפגעי עבירות מין הוא קו הסיוע של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בטלפון 1203. ערן האן, רכז קו הסיוע, מספר כי במקרים של אלימות מינית, בדומה לאלימות פיזית, "גברים פונים לסיוע רק כשהם מרגישים שכלו כל הקיצין. ההוויה החברתית לא נוטה לאפשר לגבר להודות בחוסר האונים שלו. הציפייה היא שגבר ימצא פתרונות מיידיים, יידע להתגונן, ולא יהיה בעמדת הקורבן".
דנית רז ורונית סמדר דרור, ממקימות עמותת "לצדכם" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
על פי איגוד מרכזי הסיוע, פניות של גברים הן רק 12 אחוזים מ־40 אלף הפניות המתקבלות מדי שנה. "בכל מה שקשור להגשת תלונה במשטרה או לפנייה למרכז הטיפול שלנו בבית החולים וולפסון ("חדר 4"), המקרים הם ספורים ממש".
האן מספר כי הרוב המוחלט של פניות הגברים הוא במקרים של פגיעה על ידי גברים אחרים. "רק מקרים בודדים הם של גברים שנפגעו מינית על ידי נשים. התפיסה המקובלת היא שגבר לא יכול להיאנס, כלומר, שהוא לא יכול לתפקד מינית אם היחסים נכפים עליו. אבל זה לא נכון".
אף על פי שקו הסיוע נועד למקרים של תקיפה מינית בלבד, יש בין הפונים גם מעט גברים שהוכו על ידי נשותיהם. "בדרך כלל אלה אפילו לא הגברים המוכים עצמם, אלא חברים שלהם או בני משפחה שדואגים להם ולא יודעים מה לעשות. הם מספרים על השפלות בלתי פוסקות, מצוקה גדולה וחוסר יכולת להתנגד לאישה.
"מה שנותר לנו לעשות במקרים הבודדים האלה הוא להעניק סיוע רגשי. להאזין להם ולתמוך בהם. לצערי, יש לנו פחות כלים לסייע. זה לא המנדט שלנו".
פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, מונה כמה סיבות להתייחסות הדלה לתופעת הנשים האלימות, או להתעלמות ממנה. "ראשית, התפיסה החברתית שלפיה אלימות היא תכונה גברית, וקורבנוּת היא מנת חלקן של נשים. בכך כרוך תת־הדיווח של גברים על אלימות מצד בנות זוגם.
"שנית, יש פמיניזציה של האלימות במשפחה. התנועה הפמיניסטית מילאה תפקיד חשוב בהעלאת המודעות לאלימות במשפחה ובזוגיות, אך יצרה התייחסות מוטה לנושא. תנועות הנשים נאבקות בניסיונות לבטא התייחסות שוויונית, או סימטריה מגדרית, של אלימות במשפחה. המאבק הזה מגיע עד כדי הפחדה והחרמה של חוקרים ושל גישות סותרות.
"גם בארץ יש מקרי הפחדה מצד אנשי אקדמיה בכירים בכל הנוגע לאלימות נשית. בכירים ובכירות באקדמיה תבעו לבצע שינויים בתוכנית של כנס שערכנו לפני שנתיים על אלימות במשפחה, שבו הופנה זרקור גם לנושא האלימות כלפי גברים, ולהוסיף הרצאות 'מאזנות' של מרצים שידועים בזהותם הפמיניסטית.
"במקרים אחרים נדחו מאמרים שנכתבו בנושא אלימות נשים, כיוון שהנתונים שהובאו בהם סתרו נתונים שמצביעים על שיעור נמוך של קורבנות גברים, או מאחר שלא צוטטו בהם מאמרים פמיניסטיים. גישה כזאת גורמת לזילות של הממסד האקדמי ולעיוות המידע והמחקר המדעי בתחום".
מה עומד מאחורי הטיעונים האלה?
"נימוקים כלכליים ופוליטיים, כולל ההנחה שהסטת תשומת הלב מהנושא של קורבנוּת הנשים תגרע משאבים שנועדו לתמוך בארגונים שעוסקים בנשים ותפנה אותם למקומות אחרים".
עד כדי כך הדברים נגועים באינטרסים?
"מאוד. ואני מבקשת להדגיש שהגנה על נשים מפני אלימות היא חיונית ביותר, והיא גם חלק מהחתירה לשוויון. אבל כשמטפלים בעוולה אחת, צריך להיזהר מהתעלמות מעוולות אחרות. לצד אלימות נגד נשים, יש גם אלימות נגד ילדים, נגד בעלי חיים, נגד קשישים וגם נגד גברים. המאבק שלנו צריך להיות נגד אלימות מכל סוג שהוא".
michali100@gmail.com
naamal@israelhayom.co.il
• • • •
"הטיפול מקצועי, ללא כל קשר למין המתלונן או החשוד"
ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "לאורך השנים האחרונות יש שינוי מהותי בתפיסה של טיפול באלימות בין־זוגית, שברבים מהמקרים מאופיינת באלימות הדדית. בהתאם, אנשי המקצוע ערים לדינמיקה של אלימות בין בני הזוג. אנשי המקצוע, האקדמיה והארגונים הבינו שיש לטפל בגבר גם בחלקים האלימים וגם בחלקים הקורבניים, לצורך יצירת שינוי בדינמיקה הבין־זוגית וטיפול בשורש של בעיית האלימות - לא משנה כלפי מי היא מופנית, גברים ונשים כאחד.
"מרכזי הטיפול לאלימות במשפחה מיועדים לגברים ולנשים נפגעי אלימות, וההתייחסות לכך באתר הרווחה תשונה והמידע יעודכן. למרכזים מגיעים גברים שמוגדרים כאלימים, ולעיתים נמצא תוך כדי תהליך הטיפול כי הגבר הוא למעשה קורבן של אלימות מבת זוגו. למטפלים יש המיומנות להתערב ולטפל במקור האלימות.
"לשירות המבחן מגיעים גברים או נשים אחרי שנמצאו אשמים או בשלב שיש ראיות לכאורה. כשמתברר כי גבר חשוף לאלימות, נפרשות בפניו כל האופציות, כולל הגשת תלונה.
"הקבוצות לנשים אלימות, שפועלות בשירות המבחן, מתקיימות כרגע רק בפתח תקווה ובתל אביב, אך חשוב להדגיש כי המודל הקבוצתי יכול לפעול רק במחוזות שבהם מספר ההפניות מאפשר פתיחת קבוצה טיפולית. בשאר המקומות בארץ, נשים אלימות כלפי בני זוגן מקבלות טיפול פרטני או משולבות בקבוצות של נשים שעברו עבירות שונות, וחלק מהטיפול מוקדש לנושא האלימות כלפי בני זוגן.
"באשר למתן משמורת, המלצתם של העובדים הסוציאליים לעניין סדרי דין מתמקדת בצורכי הקטינים. התייחסות פקידי הסעד היא ממוקדת הגנה, ללא קשר למגדר".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הפרקליטות בוחנת כל מקרה לגופו. מטבע הדברים, במקרים מהסוג המצוין בכתבה מופעל שיקול דעת זהיר עוד יותר, המביא בחשבון את רקע הדברים ואת העובדה שמדובר במסגרת טוטלית של יחסים בתוך המשפחה, שאין מהם מוצא. מעבר לכך, איננו רואים מקום להתייחס לאמירות כלליות, המובאות כביכול מפי גורמים אנונימיים מתוך הפרקליטות".
ממשטרת ישראל נמסר: "אנו מטפלים בתלונות בנושא אלימות במשפחה באופן מקצועי וענייני, ללא כל קשר למין המתלונן או החשוד. הנושא מטופל על ידי מערך מיומן של חוקרים ייעודיים המוכשרים לנושא, ותוך כדי הבנת המורכבות והרגישות הנלוות לו. ההחלטה בגין הרחקה ראשונית, באם נעשית, נגזרת מהערכת מסוכנות ספציפית, המתקיימת בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבות העניין. לעיתים מובאים בחשבון שיקולים נוספים, דוגמת נוכחות קטינים וטובתם, מצב רפואי וכיו"ב, ככל שאלה ידועים למשטרה במועד ההרחקה.
"מטבע הדברים, לא נוכל להתייחס לפרטי מקרה ספציפי, אך נציין כי ההחלטה בדבר סגירת אחד התיקים המוזכרים בכתבה התקבלה על ידי פרקליטות המדינה, ותיק נוסף הועבר אף הוא לבחינת הפרקליטות".
בדוברות בתי המשפט סירבו להגיב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו