לנטרל את המרעום מהפצצה

הההגדרה הרווחת של גל הטרור הנוכחי כ"אינתיפאדה שלישית" עושה עוול לפוטנציאל הנפיץ שלו. הולם בהרבה יהיה השם "מלחמת הדת הראשונה" - שמניעתה היא האתגר המשמעותי ביותר שניצב כעת בפני ישראל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

קשה להפריז בגודל הסכנה. שלא כמו באינתיפאדה הראשונה והשנייה, ובשונה ממלחמות עבר, למלחמת דת לא יהיו גבולות. אם היא תפרוץ, לא יהיה אפשר לתחום אותה. היא תתפשט אל כל ערבי וכל מוסלמי באשר הוא: בישראל, בשטחים, במדינות ערב וברחבי העולם. כולם ייקראו לצאת ולהגן על קודשי האיסלאם: להילחם בישראלים, להילחם ביהודים.

נשמע כמו איום סרק? תשמעו מה אומרים בחדרי־חדרים מומחי שב"כ וצה"ל, אנשי משרד החוץ וטובי המזרחנים. עוצמת הטון משתנה בהתאם לדובר, אבל המסר זהה: ירושלים היא לא עוד נושא, היא ה־נושא. סביבה יכולים להתאחד סונים ושיעים, דאעש ואסד, קטאר וסעודיה, אבו מאזן וחמאס. גם מי שלא רוצה ברעתנו יתקשה להישאר בצד; רחובות ערב יבערו, והמנהיגים - שמאז האביב הערבי רגישים מאוד לרחשי הציבור - יתקשו להישאר אדישים. החזרת השגריר הירדני היתה הסנונית; אחריה עלול לבוא חורף קשה במיוחד.

כדי לנטרל את המרעום מהפצצה הזאת יידרש מהלך מורכב, מתואם ומסובך מאוד. חלקו מדיני, חלקו ביטחוני, חלקו פוליטי. יידרש גם ריסון - של מעשים וגם של דיבורים. זה לא עניין של צדק אלא של שכל: חברי כנסת, בעיקר חברי ממשלה וקואליציה, חייבים לדעת שכל מילה שלהם עלולה להיות קטלנית, לא פחות. ברחוב הערבי משוכנעים שאנחנו בעיצומה של קונספירציה ישראלית להשתלט על הר הבית; מבחינתם, ביקורים של חברי כנסת על ההר הם אקדח מעשן. עובדה: איש לא בולם אותם, איש לא מפטר אותם.

אין בכך שום הצדקה לפיגועים, כמובן. אבל כשזאת אווירת החשדנות והאיבה בין הצדדים, הסיכוי להשתלט על התבערה מצטמצם משמעותית. גם כך, כל יום שעובר מרחיק את הסיכוי לבסס גשר כלשהו - גשרון, אפילו גשרונצ'יק - בין נתניהו לאבו מאזן. ומעבר לסיבוב, בחודש הבא, כבר אורבת הפנייה הפלשתינית למועצת הביטחון של האו"ם להכרה במדינתם - עוד עניין שמחייב את ישראל לקור רוח, למחשבה, ליצירתיות.

 

חיילים סדירים בעיר?

עוד קודם לכן נדרשת ישראל לתת פתרון לגל הטרור שזכה לכינוי הלא מוצלח "אינתיפאדת הבודדים". לא רק הרומנטיזציה בשם צורמת, גם המציאות: יותר מדי בודדים יש בגל הטרור הזה. כשבאמת היה מדובר בבודדים, ניחא; אבל מדובר כבר ברבים, והשבוע - בפיגוע שבוצע בידי יותר ממחבל אחד. במערכת הביטחון מתנהלת בשנה האחרונה עבודת מטה נרחבת בניסיון למצוא חוטים מקשרים שיאפשרו איתור מוקדם וסיכול של מחבלים בודדים: אלמנטים בהתנהגות, בכוונות, במעשים. העבודה הזאת עוד לא הבשילה, אבל גל הפיגועים האחרון - ובעיקר התופעה המוכרת של "חקיינים", שרוצים לשחזר פיגועים שבוצעו - מחייב להרחיב את החשיבה, ובעיקר לזרז אותה.

בינתיים, ללא יכולת ממשית לסכל, נדרשת ישראל להרתיע ולשבש. השלב הראשון, ההרתעה, נועד לגרום למחבל הפוטנציאלי להרהר שוב בכוונותיו; לכך נועדו הריסות הבתים ושלילת הזכויות. השלב השני, השיבוש, נועד להקשות על המחבל שכבר יצא לדרך; לכך נועדו אלפי השוטרים שהוזרמו לירושלים בשבועות האחרונים, ובהם שתי פלוגות מג"ב (מקביל לשני גדודים בצה"ל) שהוסטו מפעילות ביהודה ושומרון והוחלפו שם בכוחות סדירים.

על חיילים סדירים בירושלים־גופא לא מדברים בינתיים. זה לא נובע מהנימוק שנשמע בתקשורת על כך שצבא לא פועל בתחומי המדינה: צבא פועל גם פועל; בשריפה בכרמל, בפינוי שלג, באינספור אלמנטים אחרים של עבודת פיקוד העורף, בחירום ובשיגרה. ההסבר לכך אחר, ולא נטול היגיון: חיילים סדירים מיומנים פחות בעבודה מול אזרחים, וידם קלה יותר על ההדק. הניסיון כעת בירושלים הוא להרגיע, לצנן, למנוע תבערה. שוטר בוגר, מיומן, יעשה זאת טוב יותר מחייל צעיר.

גם במשטרה יודעים שהנימוק הזה על בלימה. עוד כמה פיגועים, עוד הידרדרות בתחושת הביטחון של האזרחים, ולא תהיה ברירה. התוכניות כבר קיימות: בין מחוז ירושלים לפיקוד המרכז ובין אגפי המבצעים בצה"ל ובמשטרה. נדרשת רק הפקודה. בשני הארגונים מקווים שהיא לא תינתן; שהמשטרה תוכל לאתגר הזה לבדה. הרבה מאמץ, הרבה מחשבה, מושקעים כדי שזה יקרה. אינספור ישיבות תיאום בדרג המדיני, בינו לבין הדרג המבצעי ובתוך הגורמים הפועלים בשטח. בתפר שבין שב"כ למשטרה, בינה לבין צה"ל, ובינם לגורמים הפועלים מול ערביי ישראל ולאלה שמטפלים בערביי הגדה. התיאום קריטי כדי למנוע אובדן שליטה מקומי, שעלול לגלוש לתבערה רחבה: בתפילות יום השישי במסגדים, למשל, או בתנועה בצירים ובמעברים. לכל אלה ניתנת כעת תשומת לב מיוחדת, בידיעה שלכל אירוע פוטנציאל נפיץ.

 

מנטורים רצחניים

המאמץ הביטחוני הזה, המקומי, הוא רק חלק אחד של התמונה. במקביל, חייב להתקיים מאמץ מדיני רחב שתכליתו להרגיע ולהבהיר. להרגיע את מדינות ערב שאין כוונה לשנות את הסטטוס קוו בירושלים או בהר הבית, ולהבהיר לעולם שפנינו לשלום, לא למלחמה. בהקשר הזה המתקפה המילולית על אבו מאזן מזיקה לישראל; לא משום שהיא אינה נכונה - הראיס אמר ועשה כמה דברים מיותרים, הבולט שבהם היה מכתב התנחומים למשפחת המחבל שניסה לרצוח את יהודה גליק (אבל הוא לא נתן הנחיות לפיגועים, וכפי שפירסמנו כאן בשבוע שעבר, אף הורה לכוחות הביטחון הפלשתיניים לעצור מחבלים ולהדק את שיתוף הפעולה עם צה"ל) - אלא משום שהיא כולאת אותו בפינה: אם יחזור בו מדבריו, בוודאי בסוגיית ירושלים, הוא יהיה משול למת בעיני עמו.

את המתקפה צריכה ישראל למקד בגורמים המסוכנים באמת. בחמאס, שמצליח היום להתסיס את הרחוב הערבי והפלשתיני יותר מאשר ב־50 הימים ו־2,000 ההרוגים של מבצע צוק איתן, בפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ובארגוני ג'יהאד עולמי - שאינם נוכחים כאן פיזית אבל רוחם שורה על הנעשה ועל המעשים. אין ספק שהמחבלים שטבחו השבוע בבית הכנסת שאבו השראה מדאעש, ולשם חייבת ישראל לפנות: למכנה המשותף שבין עורפי הראשים בסוריה ובירושלים, ולסכנה הזהה שהם מהווים לשלום העולם.

זאת משימה קשה, שמתבצעת בחלקה מול תקשורת עולמית אטומה ועוינת, אבל היא חייבת להיעשות. לרוע המזל, מפריעים לה גם גורמים מבית: אלה שקוראים לשלול אזרחות מערבים, להחרים אותם, להילחם בהם. הרשתות החברתיות מלאו השבוע שוב באלימות מסוכנת, שעלולה לא רק לחבל במאמץ הסבוך ממילא להרגיע, אלא לעשות פעולה הפוכה: להתסיס, להסלים ולזרז את התרחיש המאיים מכל - מלחמת דת. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו