הנשיא ראובן (רובי) ריבלין פנה אתמול בנימוס המרומז המתחייב מתוקף תפקידו אל השותפים לדעתו במפלגות הימין לחדול מלעשות שימוש פוליטי בהר הבית. בראיון עם יונית לוי בערוץ 2 הסביר כי בצד הפלשתיני יש מי שמבקשים להצית את האש, אבל יוזמות חקיקה לשינוי הסטטוס־קוו וסיורים (ראוותניים) במקום הקדוש לשתי הדתות מסייעים למקדמי האלימות.
ריבלין נצמד לסידורי הדו־קיום שהנהיג משה דיין בהר מייד בתום המלחמה ב־67'. הם היו ונותרו המהלכים הנכונים לחיים המשותפים בין אל־אקצא לבין כיפת הסלע על חורבות בית המקדש שבמעבה האדמה. בצומת גורלי זה לא יכול ראש השב"כ יורם כהן לומר כי אבו מאזן אינו עוסק בהסתה. במה? נכון שאינו קורא לאלימות נגד ישראלים וזה הרבה באווירה השוררת ברחוב הפלשתיני, אבל אינו מכבה את מוקד התבערה. הרי בנימין נתניהו התחייב על אפם וחמתם של עמיתיו בליכוד, שכבר העלו הצעה לשינוי הסטטוס־קוו בהר, לא לאפשר כל שינוי בחיים המשותפים במקום. הוא התחייב בעמאן, בתקשורת, בעברית ובאנגלית, ובכל זאת אבו מאזן חוזר על הסיסמה הפופוליסטית כאילו הישראלים נדחפים לפעילות עוינת באל־אקצא.
מבחינה זו, כאשר כהן מביע את דעתו המקצועית - ועושה כן כראוי - כי אבו מאזן אינו עוסק בהסתה בלי להבחין בין מקום למקום, הוא שוגה (נתניהו ומשה בוגי יעלון אינם צריכים לעמעם את המחלוקת בינם לבינו). אבו מאזן שולל אלימות ביהודה ובשומרון, וגם גינה את הטבח בהר נוף, אבל יודע את האמת על התנהלות ישראל באל־אקצא ושמע היטב למה היא מחויבת, ובכל זאת אינו אומר בלשון ברורה כי אין להיגרר אחרי מיידי האבנים הפלשתינים בהר.
אולי בלי לעמוד על משמעות דבריו אמר אמש ריבלין כי בפועל ירושלים היא עיר דו־לאומית. אין דרך חזרה, הוסיף הנשיא, זה מה שיש ועם זה צריכים הצדדים ללמוד לחיות, ולוי לא שאלה לדעתו כיצד תיראה הבעיה ומה יהיה פתרונה כאשר פני הארץ מהים עד הירדן יהיו כפני ירושלים. חלק מהתשובה תלוי ביכולת של משמר הגבול להחזיר לבירה את השקט שנעקר ממנה בתקופה האחרונה.