ש נה שלמה נמשכת חופשת הלידה בדרום קוריאה. אחר כך אפשר להוסיף עוד שנתיים של חופשה ללא תשלום. ועדיין, למרות התמריץ הזה ומענקי הלידה הנדיבים וההקלות במיסוי, הדרום־קוריאנים מביאים לעולם ילד אחד. לכל היותר שניים. "מאוד קשה ומאוד יקר לגדל פה ילד", אומר המדריך שלנו בסיאול, לופי (30), וכשהוא שומע שאצלנו הממוצע הוא שלושה ילדים, הוא נבהל.
"זה יותר מדי בשבילנו. אנחנו עובדים קשה כל החיים, כל הזמן רודפים אחרי הזמן וההצלחה, ממהרים במירוץ שלא נגמר, בתחרות מול כל העולם. אנחנו שואפים להכי טוב ורוצים רמת חיים גבוהה. לכן נקנה לילדים שלנו עגלות אמריקניות ב־3,000 דולר, נשלח אותם לגן פרטי בעשרת אלפים דולר לשנה ונלביש אותם בבגדים הכי טובים. אבל כדי שזה יהיה אפשרי, ילד אחד הוא מספיק".
בעצם קוראים לו הו קיהו, אבל הוא מבקש שיקראו לו לוּפּי, כי הוא משוגע על דמות קומיקס בשם הזה, שמדבקה שלה מוצמדת לתיק העור הקטן הכרוך על צווארו ומשמש לנשיאת כרטיסי האשראי.
אנחנו צועדים ברחוב גאנגנאם, זה מהלהיט ההיסטרי, וכל האמביציה והמצוינות הדרום־קוריאניות מכות בנו בפנים. הרחוב, כמו האזור כולו, שגם הוא קרוי גאנגנאם (או קאנגנאם, כפי שהם מבטאים אותו), מסמל שפע ועושר, ולא בכדי. לכל אורכו גורדי שחקים שבקומותיהם הראשונות חנויות בגדים, אלקטרוניקה, מסעדות, בתי קפה ובנקים, והכל קצבי ואופנתי, וגם מערבי מאוד וממחיש את ההשפעה האמריקנית.
נסיעה ברכבת התחתית המעולה ותצפית ממרום 480 המטרים של מגדל סיאול לאחר השקיעה, כשהעיר כולה פועמת בצבעי ניאון, מעניקות את התחושה שאולי כאן בעצם ממוקם טבורו של העולם.
זה לא מפתיע, כשמבקרים בבית ספר תיכון לבנות, שכמו רוב תלמידי התיכון בדרום קוריאה מתחילות את יום הלימודים ב־8 בבוקר ומסיימות אותו ב־10 או ב־11 בלילה. יום הלימודים הרגיל מסתיים בשעה 5 בערב, אחר כך הן סועדות את ארוחת הערב בחדר האוכל של בית הספר, ואז ממשיכות ללמוד כקבוצה בכיתה, או באחד מתאי הלימוד האישיים, שמשמשים ללמידה עצמאית. בכניסה לבית הספר מתנוססת כתובת הקוראת ל"מאמץ מקיף ומסירות קיצונית" (exhaustive effort extreme devotion).
סיאול היא עיר של 10 מיליון תושבים, שילוב של מזרח ומערב, עתיק וחדיש, והמחשה של הדרך המדהימה שעשתה דרום קוריאה בשישים שנים. את המלחמה מול הצפון היא סיימה בשנת 1953 כאחת המדינות העניות בעולם. מאחר שרוב משאבי הטבע מרוכזים בצפון, ובדרום יש בעיקר אורז וג'ינסנג, החליטו הדרום־קוריאנים לשים דגש על חינוך ועל פיתוח המוח. זה מה שהצמיח, מקץ עשורים בודדים, קונצרנים אדירים דוגמת סמסונג, LG, KIA ויונדאי, שהפכו למותגים בינלאומיים ואחראים ל־70 אחוז מהתוצר המקומי הגולמי.
מסמסונג, הגאווה הלאומית שאחראית לבדה על רבע מהתמ"ג, אי אפשר להתחמק כאן. כנראה לא במקרה המכשירים המתקדמים של אפל טרם הגיעו לסיאול, וכששואלים עליהם בחנויות האלקטרוניקה סופגים מבטים מלאי בוז. אבל סמסונג, שהחלה את דרכה כחברה לייצור סוכר, היא לא רק טלפונים סלולריים וטאבלטים, אלא תאגיד הכולל חברות שעוסקות בבניית גורדי שחקים ומפעלי ענק, פטרוכימיה, אופנה, בתי מלון וגם מספנות.
פארק השעשועים של סמסונג, Everland, מרחק שעת נסיעה מהבירה, משתרע על שטח עצום, שכולו של החברה. גולת הכותרת שלו היא רכבת הרים עשויה עץ, שמתהדרת בירידה התלולה ביותר בעולם, בזווית הקרובה לתשעים מעלות.
לופי מסביר שהבחירה בסיאול כעיר הבירה נעשתה מסיבות של פנג שווי, משום שהעיר מוקפת הרים, "וזה מטעין אותה באנרגטיות". ארמון המלוכה (Gyeongbokgung), שהוקם ב־1395, הוא המקום שבו האנרגטיות הזאת מורגשת. מתחם הארמון נשמר באופן מרשים, אף שנשרף פעמיים על ידי היפנים. הוא כולל מבנים גדולים בעיצוב מסורתי, פסלים, גינות ובריכות נוי, ובכל שעה עגולה מתקיים בו טקס חילופי משמרות רועש וצבעוני.
בשכונת Samcheondong הסמוכה שוכנות הגלריות לאמנות, חנויות הבגדים של המעצבים המקומיים, חנויות תכשיטים, בתי קפה ומסעדות. מדרחוב אינסה דונג (Insa dong), הנמצא בהמשך, נחשב לרחוב הקניות המסורתיות.
אימהות וילדיהן בפארק everland של סמסונג. קונים עגלות אמריקניות באלפי דולרים
מטיילים ומתנתחים
אנחנו כאן כאורחי רשות התיירות הדרום־קוריאנית ושגרירות דרום קוריאה בישראל, כי הקוריאנים פורשים ידיים לקראת העולם ורוצים לעודד את התיירות. יותר ממחצית מהתיירים במדינה מגיעים כיום מיפן ומסין, חלקם הגדול לצורכי רפואה פלסטית; ההצלחה המטורפת של סדרות הדרמה ואופרות הסבון המקומיות גרמה ליפניות ולסיניות לרצות להיראות כמו הכוכבות הקוריאניות.
בסיאול ובערים הגדולות פורחות קליניקות רבות לניתוחים פלסטיים, שהמבוקשים שבהם, מלבד הזרקות בוטוקס שגרתיות, הם ניתוחי הרמת עפעפיים והגדלת עיניים וניתוחים להגבהת גשר האף.
את היפנים לא מחבבים כאן. מסרבים למחול להם על מאות שנים של תיאבון שלא ידע שובע לשלוט בקוריאה. הזיכרון הטרי והמר ביותר הוא של 35 שנות השפל, מ־1910 ועד 1945, כשהיפנים שלטו במדינה והמקומיים היו לחוטבי העצים ושואבי המים שלהם.
"אנחנו לא סולחים להם על האלימות והניצול, על זה שהיו חוטפים ילדות ונערות לזנות", אומרת מיסו, המדריכה שלנו. "הם מתכחשים לכך, אבל לנו יש מספיק עדויות. הם גם אלה שגרמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. והם עדיין לוטשים עיניים למדינה שלנו".
את הים המפריד בין שתי המדינות הם מסרבים לכנות "ים יפן", כפי שהוא מכונה בכל מקום אחר בעולם. מבחינתם, זה "הים המזרחי".
כלפי הסינים, שמציפים בהמוניהם את דרום קוריאה, היחס אמביוולנטי. מחד גיסא, סין היא בעלת בריתה של צפון קוריאה, השכנה המפוקפקת. מאידך גיסא, דרום קוריאה לא יכולה לסכן את יחסיה עם בייג'ין, בוודאי לא כשהם מניבים מסחר בשווי 230 מיליארד דולר בשנה. הסינים, מצידם, רוצים בחיזוק הקשרים כדי לבסס את מעמדם כמעצמה החזקה באזור, וכך להחליש את יפן וארה"ב.
היחס הדרום־קוריאני אל הסינים מהול גם בהתנשאות, והם מחשיבים את כל מה שהם עושים לאיכותי יותר. "כשהסינים מגיעים לפה הם לא מפסיקים לקנות", אומר לופי. "פשוט מרוקנים את החנויות. הם קונים עשרות יחידות מכל מותג שהם אוהבים, וחוזרים לסין".
מחבקים את הצפון
היחס לצפון קוריאה מלא ברגש, אף שמדובר במדינה שהיא איום קיומי על הדרום, בין השאר בשל מתקני הגרעין שלה. "טכנית אנחנו מדינות יריבות", אומרת מיסו, "אך רגשית, אנחנו עם אחד. אנו מרחמים עליהם, חייהם נוראים. שטפו להם את המוח, והם מרגישים מאוימים. זאת מדינה עם מחנות עבודה, עינויים והוצאות להורג. צר לנו שהמשטר שלהם הוא כזה".
סבא של לופי הגיע לדרום מהצפון ב־1949, כשנה לפני פרוץ מלחמת קוריאה. הוא מניח שהמשפחה שלו עדיין חיה בצפון, אבל אין שום דרך לתקשר איתם. "אבל זה מצב זמני. בתוך עשר שנים לכל היותר הדרום והצפון יתאחדו. המשטר שלהם לא יציב, המנהיג שלהם לא בריא, והאוכלוסייה, שסובלת מעוני ומרעב, מבינה בהדרגה מה קורה בדרום ורוצה חיים שפויים יותר".
הוא מספר שהאנשים בצפון צופים באופן לא חוקי באופרות הסבון הדרום־קוריאניות, ומוצרים כגון טלפונים סלולריים מוברחים מהדרום על ידי סינים, תמורת שוחד. סקרים שנערכו בדרום קוריאה הראו שכ־20 אחוזים מהאוכלוסייה רוצים איחוד, היתר חוששים.
"לא מדובר בתהליך שהוא חיובי בעיקרו", אומר לופי, "יהיו לכך השלכות חברתיות וכלכליות כבדות על דרום קוריאה. אני חושב שרוסיה, ארה"ב, יפן וסין לא ימהרו לתת לזה לקרות. המצב הנוכחי מאפשר להן לשמר את כוחן באזור".
כדי להגניב הצצה לצפון אפשר לבקר ב־DMZ, Demilitarized Zone, האזור המפורז המפריד בין המדינות, שנמצא במרחק שעת נסיעה מסיאול. הוא שוכן בקו הרוחב 38, אורכו כ־250 ק"מ ורוחבו כארבעה ק"מ, ויותר ממיליון חיילים שומרים בו על השקט - צפון־קוריאנים, דרום־קוריאנים, אמריקנים וחיילי או"ם. כמה חברות מציעות טיולים מאורגנים מהבירה אל ה־DMZ, במחירים דומים.
טיול כזה מציע תצפית לעומק האזור המפורז, שהפך לפנינה אקולוגית מלאה בצמחייה ובבעלי חיים, חלקם נדירים ובסכנת הכחדה, תצפית לגשר השלום, "שנבנה כדי לאפשר ליהנות (בעתיד) מהחופש בקוריאה המאוחדת", כך לפי עלוני המידע, וסיור במנהרה שנחפרה מהצפון כדי לתקוף את הדרום, ונחשפה ב־1978.
הנקודה הקרובה ביותר לצפון קוריאה היא "מצפה השלום" שבאי הקטן גאנגוואה (Ganghwa), שמשקיף ישירות לצפון מכיוון מערב. בין המצפה השלֵו לאדמת הצפון מפריד גבול ימי שרוחבו כשני ק"מ, ומשקפת פשוטה חושפת את החיים המתנהלים מהעבר השני: הרים וגבעות ערומים כמעט כליל מצמחייה, שלמרגלותיהם איכרים חורשים שדות אורז ותירס; בתי ספר ובנייני מגורים ישנים, וחיים אחרים. איטיים, אפרוריים. גם האזור הזה מאויש בחיילי הצפון, אבל רוב העמדות מוסוות, וקשה להבחין בהן מבעד למשקפת.
בסרט ההסבר שמוקרן במצפה נאמר: "מבקרים באים לכאן כדי להיזכר בבני משפחותיהם שנותרו בצפון. זה המקום שבו מפעמת התקווה לעתיד מאוחד וטוב יותר".
תלמידים בארמון המלוכה בסיאול. מחונכים ל"מאמץ מקיף ומסירות קיצונית" // צילום: נעמה לנסקי
זה תוסס
שעת טיסה או נסיעה של שעתיים וחצי ברכבת המהירה KTK מובילות אל העיר בוסאן, בפינה הדרום־מזרחית של דרום קוריאה. זו העיר השנייה בגודלה במדינה, שאוכלוסייתה מונה קרוב לארבעה מיליון תושבים. למקומיים היא אטרקטיבית בעיקר בקיץ, וזו סיבה מספקת לבקר בה, כמו בשאר המדינה, בסתיו או באביב. בסתיו נצבעים העצים בגוונים של צהוב, כתום, אדום וסגול; באביב מתקשטת דרום קוריאה בפריחה הוורודה המרהיבה של עצי הדובדבן.
בוסאן ידועה בנמל שלה, הרביעי בגודלו בעולם, בפסטיבל הסרטים הגדול באסיה, שמתקיים בסתיו, בחנות הכלבו הגדולה בעולם, שינסגייה (Shinsegae), שנטלה את הבכורה מ"מייסיס" האמריקנית, ויש בה, בין היתר, ספא מעיינות חמים, מגרש גולף ומגרש החלקה על הקרח, ובעוד כמה שיאים.
חלקה המזרחי של העיר מפותח ומודרני, כולל עורק עסקי מרכזי וחופי ים יפים. כאן שוכן מקדש ארמון הדרקון (Yonggungsa), שנבנה על צלע הר, כשמי הים סוערים תחתיו, אחד מ־20 אלף מקדשים בודהיסטיים בדרום קוריאה. הבודהיסטים הם רבע מאוכלוסיית המדינה. רבע נוסף הם נוצרים, והשאר, מחצית מהתושבים - אתאיסטים.
במערב בוסאן שני מוקדים תיירותיים: השוק הבינלאומי, (International Market), שמציע בגדים, בדים, תכשיטים וחפצי נוי מקומיים, ושוק הדגים ג'אגלצ'י (Jagalchi Fish Market), אחד הגדולים בעולם. הדגים מגיעים בכל סוג או גודל - טריים ומיובשים, שלמים, מפולטים או פרוסים כסשימי, וגם מגוון עצום של אצות, צדפות, חלזונות, תמנונים, לובסטרים (לא מקומיים, אלא מיובאים מקנדה), חסילונים, דיונונים, סרטנים, צבי ים, דגי טריגון וגיטרן ועוד יצורים ימיים בלתי מזוהים ולעיתים מבעיתים למראה.
מסעדות רבות פועלות בשטח השוק או סמוך אליו, מרביתן במחירים שווים לכל נפש. למשל, מסעדת OASE, הממוקמת בקומה החמישית של אחד הבניינים בשוק היא אולם ענק עם מסעדת "אכול כפי יכולתך" וכמה חדרים פרטיים לאירועים, שבהם חגגו מסיבות יום הולדת שנתַיים לפעוטות קוריאנים. הגיל בדרום קוריאה מחושב אחרת מאשר אצלנו: כשתינוק נולד, הוא נחשב כבר בן שנה. כך שיום הולדת שנתיים - שנחשב אצלנו לשנה - משמעותי במיוחד.
המטבח הקוריאני המסורתי מתבסס על אורז, ירקות, שורשים כגון ג'ינסנג, אצות ודגים, בתיבול שהשום והצ'ילי דומיננטיים בו. בקשה לקבל מלח לשולחן נענית לרוב במבט נוזפני אל המערביים שלא מבינים מחייהם, ורק לאחר כמה דקות תובא אל השולחן צלוחית קטנה, ובה קורט גרגירים לבנים.
הבקר, העוף והחזיר הפכו בשנים האחרונות לזמינים וזולים מבעבר, כך שכאשר הדרום־קוריאנים יוצאים לבלות, זה מה שהם אוהבים להזמין. השימוש בטיגון מועט. בעיקר הם משתמשים באידוי, החמצה והתססה, וגם באוכל נא. המאכל המותסס המפורסם ביותר, קימצ'י, שעושים פה ממנו עניין גדול, עשוי מעלי כרוב סיני (או מלפפון) שהושרו במי מלח, נשטפו היטב ואז נמשחו ועוסו במשחה אדמדמה המכילה אבקת צ'ילי, שום, ג'ינג'ר, רוטב דגים או שרימפס, סוכר, בצל וצנון קצוצים. לכל הקונצרט הזה מניחים לתסוס חמישה־שישה ימים, שבסופם הוא מוכן למאכל, ואז אי אפשר לחמוק ממנו; פוגשים אותו בכל קרן רחוב, לעיתים במיכלי ענק, וכמעט על כל שולחן. הדרום־קוריאנים טוענים שהוא בן יותר מאלף שנים, ויש לו יותר ממאה וריאציות.
ארוחה מסורתית תלוּוה בדרך כלל בשוט של סוג'ו, אלכוהול צלול שמופק מתפוחי אדמה או אורז, או בקערית מקאלי, משקה אלכוהולי בהיר ותוסס מאורז.
הדרום־קוריאנים משתמשים במקלות אכילה דקים ממתכת, שמושלכים למדיח הכלים ונעשה בהם שימוש חוזר. לטענתם זה יותר היגייני ויותר ידידותי לסביבה, אבל זה גם יותר מאתגר מבחינת יכולת הליקוט של האוכל והסעתו בשלום מהצלחת אל הלוע. לצד מקלות האכילה מניחים גם כפות, ואפשר לבקש סכין ומזלג.
בתום הארוחה לא נהוג להשאיר טיפ, הוא מגולם לרוב בסכום הסופי לתשלום. הבנו את זה אחרי שהשארנו שטר של 5,000 וון (כחמישה דולרים) למלצרית בבר קטן בבוסאן: הבחורה ההמומה נשאה את השטר בידיה כאילו מדובר בראש נפץ גרעיני מצפון קוריאה, ומיהרה להניח אותו בידיו של בעל הבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו