עלילת דם

טחנות הצדק טוחנות לאט. לעיתים לאט מדי. "הרגעים הכי יפים בגורלנו", שטח פעם "שייח' אל־אקצא", השייח' ראאד סלאח, את משנתו, "יהיו כשנפגוש את אלוהים כשאהידים בשטחו של מסגד אל־אקצא". סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האילסאמית הישראלית, הוסיף אז כמה משפטים שעסקו בעלילות הדם נגד היהודים בימי הביניים - וניסה להשוות ביניהן לבין ימינו אנו. השבוע, שבע שנים לאחר שהושמעו הדברים, הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את סלאח וקבע (בעקבות ערעור המדינה) כי הסית לא רק לאלימות, אלא גם לגזענות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שבע שנים הן כמעט נצח בחייה של עיר כירושלים, ונצח נצחים כשמדובר במתחם דליק ודינמי כהר הבית. השדים מהבקבוק של ראאד סלאח יצאו החוצה זה מכבר. סלאח הוא אביה המודרני של עלילת הדם הנושנה והשקרית "אל־אקצא בסכנה", המכוונת נגד מדינת ישראל. העלילה הזו משודרגת עתה באמצעות שקר ישן מעט פחות - ההאשמה שלפיה מתכוונת ממשלת ישראל לאפשר תפילת יהודים בהר הבית. השדים משתוללים עתה ברחובותינו: הם מיידים אבנים, משגרים זיקוקים, משליכים בקבוקי תבערה, יורים, דוקרים בסכינים - ועכשיו גם דורסים במכוניות. כולם שואבים ממעיין השקר הזה, מעלילת "אל־אקצא בסכנה". כולם היו בניה. תלמידיו של ראאד סלאח, מראשוני מבשרי חזון הח'ליפות האיסלאמית העולמית (שעל פי גרסתו, בירתה תהיה ירושלים), פזורים בתנועתו, בחמאס, בקרב האחים המוסלמים, בחיזב אל־תחריר ואפילו בפת"ח וברשות הפלשתינית. 

גם לדאעש יש, כידוע, חזון של מדינה איסלאמית, שונה מזה של סלאח. פת"ח, לפחות בינתיים, אינו חולק את החזון עם אף אחד מהגופים. הוא רחוק מהם כרחוק עיראק מירושלים. אך גם ארגון זה, כמו רבים בעולם המוסלמי, מאמץ את עלילת "אל־אקצא בסכנה". 

השבוע הוא פשוט לא הצליח להתאפק. בעמוד הפייסבוק הרשמי של פת"ח, שבראשו עומד יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן, פורסם איור של כביש שבמרכזו תמרור ועליו הכיתוב "אל־אקצא", רמז לרצונם למנוע מיהודים כניסה למתחם הר הבית. ברקע צויר מסגד אל־אקצא, ובמרכז הכביש הופיע בגדול גם הכיתוב "דאעס", שמשמעותו דורס, אך יש בו משחק מילים שמזכיר את שמו את ארגון הטרור דאעש (התרגום והביאור - באדיבות "מבט לתקשורת פלשתינית").

הדמיון האמיתי, עם זאת, אינו בין ח'ליפות כזו לבין מדינה איסלאמית אחרת. הוא נוגע למכנה המשותף הרחב, שמאויר ומתואר פעם אחר פעם באתרי אינטרנט, בכתובים, בפוסטים, בפייסבוק ואף בנאומים רשמיים של ההנהגה הפלשתינית והמוסלמית כ"סכנה לאל־אקצא". כמעט כל הפיגועים האחרונים - סידרת פיגועי הדריסה והדקירה, כמו גם אירועי האינתיפאדה המתמשכת בירושלים - נקשרים לאותה סכנה דמיונית. כעת זורמת בעורקיה חיות חדשה, הנוגעת לתוכניות הישראליות לאפשר כביכול תפילת יהודים בהר.

 

ואלו העובדות 

עוד לפני שניגע בביטויי הזוועה שממחישים את ה"סכנה" הזו, כדאי להעמיד דברים על דיוקם: ישראל הבהירה פורמלית, גם למלך ירדן עבדאללה וגם לאיחוד האירופי ולארה"ב, כי אין בדעתה להתיר תפילת יהודים בהר הבית. שר השיכון אורי אריאל אמנם אומר אחרת, וגם סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן עוסק על דעת עצמו בהתקנת תקנות שיכשירו תפילה כזו. אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ אביגדור ליברמן והשר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' חוזרים ומבהירים כי עמדותיהם של השניים, כמו גם הצהרותיה של יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ מירי רגב, נוגדות את מדיניות הממשלה וכי אין כל כוונה לאמצן.

יתרה מזאת - ודומה כי הגיעה העת לומר את הדברים באופן מפורש - הסטטוס קוו המדובר בהר הבית מת זה מכבר, אך איש לא טרח לקבור אותו. המוסלמים דורסים אותו כבר שנים ארוכות, ועכשיו הם כנראה מבצעים בו וידוא הריגה. המציאות כיום בהר אינה דומה לסטטוס קוו המקורי; היא כורסמה באופן בוטה לטובת הצד המוסלמי, ולרעת הצד היהודי. אחד הרכיבים הבודדים שנותר על כנו הוא דווקא האיסור על יהודים להתפלל בהר, שאותו אוכפת המדינה באדיקות. 

השינויים הבולטים הם אלה:

• הסטטוס קוו המקורי מנע תפילת יהודים בהר, אך התיר להם לבקר בו. כיום גם ביקורי יהודים בהר אינם אפשריים, או שהם מתאפשרים במסגרת הגבלות קשות מאוד.

• הסטטוס קוו המקורי יצא לדרכו כאשר המוסלמים התפללו רק במסגד אל־אקצא. עם הזמן, שטחי התפילה שלהם התרחבו במידה ניכרת. מבנה כיפת הסלע, שבמקור אינו מסגד, הפך למסגד בפועל. נוסף על כך, הוכשרו שני מסגדים נוספים: מסגד אל־מרואני באורוות שלמה, ואל־אקצא הקדום שמתחת לאל־אקצא המוכר.

• החוק הישראלי חל בהר הבית. כך קבע גם בג"ץ. זה היה חלק מהסטטוס קוו הראשוני, אבל לאורך השנים חדלה ישראל לאכוף את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר הבית. היא הפקידה בידי היועץ המשפטי לממשלה ובידי ועדת שרים מיוחדת את שיקול הדעת בעניין זה. בפועל ממעטות האושיות המשפטיות האלו לאכוף את החוק הישראלי שם, והדברים ידועים.

• הסטטוס קוו העניק לירדן מעורבות בניהול מתחם הר הבית באמצעות מנגנון הוואקף, זרוע של משרד ההקדשים הירדני. כיום התרחבה מאוד ההשפעה של רבת עמון על הנעשה בהר הבית. כך, למשל, קיבלו הירדנים לידיהם את האחריות לשיקום הכותל המזרחי והדרומי של המתחם. ישראל גם נענתה לווטו ירדני, שמונע עד היום את החלפת גשר המוגרבים הזמני ופעולות ניקיון בכותל הקטן. אפילו דיון על גורל הריבונות הישראלית בהר הבית, שהכנסת עמדה לקיים לפני חודשים אחדים, נדחה בשבוע בשל בקשת ירדן, שמעמדה בהר מעוגן היום גם בהסכמים עם ישראל וגם בהסכמים עם הרשות הפלשתינית.

אלו כאמור העובדות - אבל הן אינן משחקות תפקיד מרכזי בשיח הפרוע סביב אל־אקצא והר הבית, שממנו שואבים הדורסים והדוקרים השראה. הליגה נגד השמצה בישראל הצביעה השבוע על כך שפיגועי הדריסה זכו להאדרה ולתמיכה ביותר מ־90 עמודי פייסבוק. ככל הנראה, זו הערכה ממעיטה. עמוד פייסבוק אחד של פת"ח פירסם קריקטורה, שבה נראית מכונית מנסה לדרוס שלושה יהודים הנסים בבהלה. אותו עמוד העלה במקביל סרטון קצר מהמהומות בהר הבית, וכתב: "והם שואלים למה אנו דורסים אותם?"

וכאילו זה לא הספיק, סוכנות הידיעות הפלשתינית שהאב פירסמה השבוע תמונה שצולמה במזרח ירושלים, ובה נראה דגם של מסגד כיפת הסלע במוסד ציבורי כלשהו. על הדגם מושענות תמונותיהם של שלושה מן המחבלים שביצעו לאחרונה פיגועי דריסה וירי. המיצג כולל גם ציור של כביש ועליו מכונית צעצוע, כתם בצבע אדום, ולידם - בובה קטנה דרוסה, וכן בובה בדמותו של יהודה גליק. 

גליק, שתמונתו פורסמה עשרות פעמים לצד טקסטים שמסיתים לרציחתו, אינו היחיד שהיה צריך לחשוש לחייו. עמוד הפייסבוק הפופולרי "הדרך שלך לאל־אקצא", שנהנה מיותר מ־250 אלף

מבקרים, פירסם את שמותיהם של 12 פעילים יהודים נוספים למען הר הבית והציג את תמונותיהם. גם תום ניסני, מראשי תנועת הסטודנטים למען הר הבית, זכה במקום אחר בפוסט עם חץ המסמן את דמותו. באתר חמאס, לעומת זאת, לא רומזים אלא מזהירים במפורש ש"שערי המוות ייפתחו בפני כל יהודי שיעלה להר".

 

"גאה במחבל הדורס"

דוגמאות נוספות למקורות ההשראה למהומות אפשר למצוא בכתבה ב"ידיעות ירושלים", שליקטה מבחר תכנים מעמודי הפייסבוק של בני נוער במזרח העיר. בכתבה במקומון, פרי עטו של אלישע בן־קימון, מוזכר בין השאר סטטוס של צעיר ערבי, שהוקדש למבצע פיגוע הדריסה בתחנת הרכבת הקלה: "אתה עוף החול שטס בשמיים, הגאווה שלי". צעיר אחר התריע: "אל־אקצא - הקו האדום. לא לכוחות הכיבוש". 

מיצובו של אל־אקצא במרכז ההסתה והפיגועים האחרונים מתבצע במקביל להאשמות כזב שונות נגד ישראל. לפי אותן האשמות, היא מתכננת מתקפת טילים על המסגד, מתכוונת לגרום לרעידת אדמה מלאכותית שתפיל אותו, יוזמת חפירות ארכיאולוגיות שנועדו למוטט אותו ואף היתה שותפה לניסיונות פגיעה בו שיזמו בעבר קיצונים יהודים ונוצרים, דוגמת מייקל דניס רוהאן או אלן גודמן.

המופתי של ירושלים, מוחמד חוסיין, אמנם נזהר לאחרונה בלשונו, אבל על רקע האירועים האחרונים עדיין מהדהדים דבריו שנחקרו בזמנו על ידי המשטרה, לאחר שהבהיר שמלחמת המוסלמים היא עם "צאצאי הקופים והחזירים" (כינוי ליהודים; נ"ש), וכי מדובר ב"מלחמת דת ואמונה". "השעה של תחיית המתים לא תגיע", הבהיר חוסיין, "עד שתילחמו ביהודי. היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים, והאבנים או העצים יקראו: יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו..."

הדברים הללו של חוסיין, אף שנאמרו לפני זמן רב, מחלחלים הלאה. היהודים מוצגים, ממש עד לאחרונה, כמי שמתכננים ומבצעים פשעים איומים, ובהם רצח, שריפת הפלשתינים בתנורים, עריכת ניסויים באסירים פלשתינים "בדומה לנאצים" ועוד. מי שמלקט את ההסתה הזאת בהתמדה הוא איתמר מרקוס, העומד בראש "מבט לתקשורת פלשתינית". הישראלים, כך מתברר, מוצגים במסגרת ההוויה הזאת כנחשים, ככלבים, כערפדים ואפילו כעטלפים. שלושת הנערים החטופים הוצגו על ידי פת"ח רק לפני חודשים אחדים כשלושה עכברים שנלכדו. 

בתוכנית "מעגל האירועים" הוצגה קריקטורה מהעיתון הירדני "אל־דסתור", שמציגה את ישראל כחייל בעל שיניים גדולות הנוגס בכיפת הסלע. קריקטורה אחרת ב"אל־איאם" מציגה אותנו כתמנון הבולע את מסגד אל־אקצא. הרשות הפלשתינית, מספר עוד מרקוס, העניקה מגן כבוד למשורר שחיבר שיר הכולל את המילים: "האויב שלנו ציון הוא שטן בעל זנב".

 בד בבד, "משורר" פלשתיני אחר חוזר בדיוק נמרץ על דברי ההסתה של המופתי מוחמד חוסיין וקורא מיצירתו בטלוויזיה של הרשות: "הוי בני ציון, הוי רוע הבריאה, הוי קופים ברברים, הוי חזירים ארורים, כל עוד ליבי הוא ספר הקוראן שלי והעיר שלי... לא אירא מהמוניכם, על מותניי חגורתי ועל כתפיי הרובה שלי".‏

הטקטסים הללו מדכאים ומייאשים, אבל בשנים האחרונות הם בבחינת שיגרה. הם מוסיפים נדבכים לחומה של שנאה והסתה, שכוללת אלמנטים רבים נוספים: שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית; שירי הלל והאדרה לשאהידים ולמחבלים מתאבדים; קריאת רחובות, בתי ספר, גנים ותינוקות על שמם; שכתוב מתמיד של ההיסטוריה והכחשת הזיקה היהודית לארץ ישראל ולירושלים. במסגרת זו בית המקדש אף מכונה "אל־מזעום", דהיינו: השקרי, המתיימר או המדומיין.

אולי הדבר הנורא מכל הוא המשך הטמעת המסרים גם בספרי הלימוד ובבתי הספר של חמאס ושל הרשות. הצעירים לומדים שמדינת ישראל היא אסון שלא היה כמותו בהיסטוריה; ברבים מספרי הלימוד שלהם היא אינה מופיעה, והיא מחוקה גם מהמפות שהם מקבלים לידיהם. 

 

המעיין הרעיל 

עלילת "אל־אקצא בסכנה", והידיעות השגויות שלפיהן ישראל מתכוונת להתיר עתה תפילת יהודים בהר הבית, הן הדלק שמניע את גל האלימות והטרור הנוכחי. כך מציינים בשב"כ ובמשטרה, והדבר גם נראה לעין על ידי כל מי שעוקב אחר הנעשה.

מחמוד אל־הבאש, שר הדתות הפלשתיני, נטל בשנים האחרונות חלק פעיל בהפצת עלילה זו. רק לפני שבועיים הבטיח אמנם במתק שפתיים כי "כאשר ירושלים תהיה בירת פלשתין, היהודים יעלו להר הבית כאורחים". 

אלא שבראשית השנה דאג גם להשקות את העלילה: "יש תוכנית שיטתית, תוכנית הדרגתית, שישראל נוהגת לפיה, הממשלה הישראלית תומכת בה והצבא הישראלי מגן עליה, ומטרתה... איננה חלוקת מסגד אל־אקצא... מטרתה הסרת מסגד אל־אקצא... כמטרה סופית". 

הבעיה של ישראל היא שהסיפור השקרי הזה, שצמח על רקע דתי והוא גם בעל מרכיבים פוליטיים ולאומיים מובהקים, קונה לו אחיזה בלב המוני מוסלמים ברחבי העולם, ובימים אלה גם בקרב ערביי מזרח ירושלים, יהודה ושומרון ושטחי ישראל. רבים שם מאמינים בלב שלם שאכן אל־אקצא בסכנה, שמדינת ישראל אכן פועלת כדי להרוס את המסגדים.

 מפיצי העלילה, מאז ימי המופתי הגדול אל־חוסייני ועד ימי ראאד סלאח, אל־הבאש ואבו מאזן בתקופתנו, אינם מהססים לשלב בה מרכיבים אנטישמיים, איומים והסתה לאלימות ולשפך דם. הסכסוך אפוא עולה עתה שוב על פסים דתיים, והפיגועים וההסתה של השבועות האחרונים שואבים בעיקר מן המעיין הזה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו