"הכל משחק. הכל הצגה. אל תאמין להם", פטרו אותי השבוע, ספק בביטול ספק בכעס, אוהדי חמאס לא הרחק מביתו של המחבל הדורס שלודי, בתוככי הכפר סילוואן. חלקם היו רעולי פנים, חלקם שוחחו עימי מבעד לחלון שמשה של מכונית, שהיה פתוח רק מעט. הם ידעו שאני עיתונאי ובכל זאת: גילויים של שכנות ודו־קיום בין יהודים לערבים, המתהווים בעיר דוד על אפם ועל חמתם, הטריפו את דעתם וגררו צרור קללות וגידופים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כבר שנים שהנרטיב התקשורתי בסיפור על עיר דוד, שבמורדות סילוואן, מתרכז בעימות הלאומי, בפיגועים שיצאו מכאן, באבנים, בבקבוקי התבערה, בזיקוקי הדינור ולאחרונה כמובן במחבל הדורס. אבל יש גם נרטיב אחר: הרחק מעין התקשורת, בין בריכת השילוח לבין שער האשפות, בואכה הר הבית והכותל המערבי, ועל מורדות הר ציון הגולשים לעבר עיר דוד - נוצרות גם רקמות של דו־קיום, שיתוף פעולה ונורמליות. איש שם אינו מסתיר את המאבק הלאומי והדתי. הוא קיים, אלא שבניגוד לכל הציפיות ולהנחות התקשורתיות המוקדמות - החיים יחדיו דווקא מרככים את המאבק הזה, ואף עושים לו סוג של האנשה, שבמסגרתה לומדים גם היהודים וגם הערבים להכיר אלה את אלה כבני אדם.
איך אפשר למשל לפרש אחרת מירוץ זאטוטים - יהודים וערבים - ב"בימבות" סמוך למתחם עוז, או הזמנות לחתונה בכתב ערבי מסולסל על המקרר בבתיהן של אחדות מהמשפחות היהודיות בעיר דוד? כיצד אפשר להסביר בנייה משותפת, יהודית־ערבית, של סוכות בערב החג? באיזו משבצת צריך לקטלג את הפעילות המשותפת, הסמויה מן העין, של יהודים וערבים מול הרשויות העירוניות לטובת הסדרת אספקת המים או התקנת מדרכות, או את ביקורי הקפה ההדדיים והקניות במכולת המשותפת; את קריאות הצהלולים למראה כלה יהודייה היוצאת מפתח ביתה, או ביקורי התנחומים ההדדיים בעת אבל. ומה פשרם של ביטויי הזעם מצד השכנים היהודים על העירייה שהזניחה במשך שנים את התשתיות והשירותים אצל "השכנים הערבים שלנו".
היהודים שבאו לגור בעיר דוד הגיעו לשם טעונים באידיאולוגיה, כדי להתחבר למורשת ול"מקום שבו הכל התחיל", וגם "כדי למנוע את חלוקת ירושלים". הם אומרים זאת בגלוי, אבל בפועל נוצר דבר מה נוסף, שלצד ההסלמה הביטחונית מביא גם להידברות, להסכמות שקטות ולניסיון משותף להיאבק באיומים ובאלימות מצד פת"ח, חמאס והתנועה האסלאמית, שמתחרים כאן אלה באלה.
• • •
כ־70 משפחות יהודיות חיות בעיר דוד. הראשונות נכנסו ב־1989. לפני כשלושה שבועות הושלמה רכישת עוד שישה מתחמים, ועוד 25 דירות נמצאות בשלבי אכלוס. עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) היא שעומדת מאחורי הרכישות והאכלוס, אבל המבצעת הפורמלית של העיסקה היא חברת "קנדל פייננס". המוכרים הראשונים מכרו בדרך כלל את הדירות לאנשי קש, או לערבים־ישראלים, ואלה מכרו לאחרים, עד שהדירות הגיעו לידיים יהודיות. כך זה עובד פה.
כשיושלם המהלך האסטרטגי ההתיישבותי הזה, וכל 25 הדירות יאוכלסו, ימנו היהודים בעיר דוד ההיסטורית (אין מדובר בכפר התימנים המצוי על רכס אחר) כשליש מהאוכלוסייה בשטח התל הקדום.
אלא שאלה הן העובדות היבשות, שבהן משתמש כל אחד מהצדדים בוויכוח הלאומי על ירושלים. מאחוריו מסתתרים אנשים שלמדו להתווכח אבל גם לחיות יחד, לעיתים בקירבה רבה יותר מאשר יהודים במקומות אחרים בארץ. היהודים מדברים על כך בגלוי, בלי לזהות את שכניהם. הערבים מתנים את פרסום דבריהם בעילום שם. מייד תבינו למה.
באסם, למשל, נמנה בעבר עם צוות העובדים במפעל החפירות הארכיאולוגיות שמממנת עמותת אלע"ד בעיר דוד, מפעל שהניב אינספור תגליות מרעישות, שהאחראים לביצועו הם רשות העתיקות וגופים אקדמיים נוספים. "יום אחד", מספר באסם, "דפקו אצלי בדלת הבית אנשים, שכולם בסילוואן יודעים מי הם, והודיעו לי שיצאה הוראה שאסור לעבוד אצל היהודים. למחרת ניקבו לי את הצמיגים באוטו. הרמז היה עבה כמו פיל. בתוך כמה שבועות כל 70 העובדים בחפירות הארכיאולוגיות - עזבו. ידענו שניפגע אם לא נציית". באסם אומר כי "מדינת ישראל הזניחה ומזניחה אותנו כבר שנים. התושבים היהודים הביאו לכאן פרנסה, עבודה ופיתוח. ברמה האישית - אני מאחל לכל אחד שכנים כאלה, אבל אם אתה תפרסם את שמי - מחר אשתי תהיה אלמנה והילדים שלי יהיו יתומים. כבר רצחו כאן אנשים על רקע של חשד לשיתוף פעולה".
גם י' מאחת החמולות הידועות בסילוואן מדבר בשבח השכנים היהודים. "ברמה האישית - אנחנו חברים", הוא אומר, "יצא לי לקחת יולדות יהודיות בשבת לבתי החולים, והם עזרו לי מול הביטוח הלאומי ומול חברת הגיחון, וגם השיגו רופא טוב לילד שלי. אם היו שואלים אותי - לא היו באים לגור כאן. יש אצלנו אנשים מחמאס ומהתנועה האיסלאמית, שזה מוציא להם את העיניים והנשמה. הם לעולם לא ישלימו עם זה, אבל החיים חזקים אפילו יותר מהם".
כיצד משכנעים היהודים את הערבים למכור את בתיהם בעיר דוד? אני שואל. י' מתכווץ באי נוחות: "אגיד לך רק דבר אחד. אי אפשר להכריח אף אחד למכור את הבית שלו ואלימות היא לא באג'נדה של היהודים כאן. אני יכול להתווכח איתם עד מחר, אבל הם בני אדם. זה לא כמו בחברון".
"בזכות השכינה והשכנים". אפרת בזק ובתה הקטנה
"היהודייה מהגיהינום"
חוליות טרור רבות יצאו מסילוואן לבצע פיגועים ביהודים ברחבי ירושלים ומדינת ישראל, וגם לא מעט משתפי פעולה עם השלטון הישראלי גרים כאן, ועכשיו גם 600 יהודים, ש"השלום הוא הנשק שלהם", כפי שמנסח את הדברים אחד מקברניטי ההתיישבות הזאת.
תושב אחר, הרב דעואל (דולי) בסוק, אב לשישה, איש חינוך ותיק וכיום תושב בית הזכוכית בעיר דוד, עומד כבר שנים רבות בראש ועדת האכלוס של היישוב בעיר דוד, ובפעם הראשונה מדבר בפומבי על הפרופיל האנושי וההתנהגותי הלא מקרי של התושבים במקום. "אצלנו לא תמצא חבר'ה מ'כך'", מבהיר בסוק, "היחס שלנו כלפי הערבים הוא של כבדהו וחשדהו, עם דגש חזק מאוד על כבדהו. אין אצלנו אף אחד ביישוב ששונא ערבים, וכמי שעומד 16 שנה בראש ועדת האכלוס כאן אני יכול לומר שזה לא מקרי. אנשים שהנוכחות של שכן ערבי בסביבתם מעוררת אצלם תחושות שליליות - לא יגורו כאן".
גם הפרופיל המקצועי של חלק מהתושבים ממחיש מעט את הדברים. בעיר דוד חיים בין היתר שלושה רופאים, שלושה מהנדסים, שתי אדריכליות, שני אנשי עסקים, שני כלכלנים, ארבעה משפטנים, שלושה קצינים בכירים בצה"ל, שני מנהלי בתי ספר, פיזיקאי אחד, ארבע אחיות, ארבעה עובדים סוציאליים, ארבעה מרצים באוניברסיטה, עיתונאי אחד, שישה רבנים וחמישה מדריכים לידיעת הארץ.
בנימין טרופר, מדריך בבית ספר שדה כפר עציון, שנמנה עם חוליית המחפשים שאיתרה לפני כשלושה חודשים את גופות שלושת הנערים החטופים, הוא אחד מהתושבים האלה. טרופר, בנו של דני טרופר, מייסד עמותת גשר להידברות ולהבנה בין חלקי העם, נשוי לשושי, שמלמדת היסטוריה ומחשבת ישראל בבית הספר החילוני "בויאר" וגם קראטה במרכז לאמנויות לחימה. הם גרים בעיר דוד שמונה שנים - בתחילה במתחם עוז ועכשיו עברו ל"זכריה".
בני הזוג טרופר למדו ערבית לאחר שעברו לשכונה. השפה מסייעת להם לתקשר עם האוכלוסייה המקומית; "לפני כמה ימים", מספרת טרופר, "אחרי שנכנסנו ל'זכריה', הנשים השכנות פתחו איתי בשיחת היכרות, אבל חדלו ממנה אחרי שצעיר ערבי צעק עליהן: 'מה אתן מדברות עם היהודייה הזאת. היא מהגיהינום'. טרופר אומרת שהתושבים הערבים בעיר דוד־סילוואן אינם אלימים. היא מתרשמת כי "מה שמוציא מהם אלימות היא פעילות של תנועות 'שלום' יהודיות. אולי הן לא מתכוונות לכך, אבל לא פעם אחרי שהן מגיעות לכאן פורצת 'מלחמה'".
בנימין ושושי הולכים בסמטאות עיר דוד־סילוואן ללא ליווי. עוד תושבים יהודים נוהגים כך. לא כולם. הם עורכים קניות במכולת, משתתפים בשמחות ובטקסי אבל של השכנים ובמסגרת רקמת החיים המשותפת חוו כבר כמה אירועים אבסורדיים, כמו שכן ערבי שהכין לילדם מתנה לקראת ראש השנה - שופר מקרן של פרה (על פי ההלכה שופר מקרן של פרה אינו כשר) או שכן אחר שביקש מהם לסייע לו להוציא רישיון לאקדח, כדי שיוכל להגן על עצמו.
הטרופרים נפגשו לא פעם גם עם בני הפלוגתא הפוליטיים שלהם, למשל עם אביב טטרסקי, תחקירן של "עיר עמים", שפועלת למען חלוקת
ירושלים. בנימין פגש את טטרסקי במסגרת הפעילות המשותפת של הפלשתינים ושל בית ספר שדה כפר עציון נגד הקמת הגדר מול הכפר וולג'ה בדרום ירושלים. אחר כך טטרסקי בא לביתם והם דיברו. טטרסקי עצמו מסרב לחלוק עימנו את התרשמותו מהשיחות הללו. הטרופרים מברכים על כל שיח.
למדו ערבית כדי להסתדר. שושי ובנימין טרופר
"אין כאן פרובוקציה"
גם משפחת חלמיש, הרב חן חלמיש ואשתו אפרת - אחת משלוש המשפחות הוותיקות ביותר בעיר דוד, מקיימת לא פעם שיח מהסוג שמקיימים הטרופרים, עם קבוצות מכל שכבות הציבור שמגיעות לביתם. החלמישים הגיעו לעיר דוד לפני 23 שנה עם ראשית, תינוקת בת שנה וחצי. כיום, כמשפחה ברוכת ילדים, הם גרים בבית מיוחס, שנבנה על ידי המשפחה הירושלמית הנודעת כבר בשנת 1873. דירתם סמוכה לחפירה ארכיאולוגית שחשפה שפע ממצאים ומכמנים מתקופת הבית השני, ועדויות לרוב על הנוכחות היהודית הקדומה במקום.
החלמישים הם אנשי חינוך. אפרת היא יועצת חינוכית וגם מארחת קבוצות בעסק שמערב ביזנס ואידיאולוגיה. הרב חן הוא ראש כולל. אם ברוב המתחמים בעיר דוד שקט עכשיו יחסית - על בית מיוחס זורקים בקבוקי תבערה ואבנים בתדירות גבוהה. אחד השכנים, עמוס כהן, נפצע כאן לפני שבועות אחדים מבקבוק תבערה שפגע בפניו. משפחת חלמיש, כמו מרבית המשפחות שגרות כאן, משוכנעת שהמפעל הארכיאולוגי שמתנהל בעיר דוד כבר שנים ארוכות מתפתח ומעמיק בעיקר הודות למגוריהם במקום. הם גם חדורים בתחושת שליחות.
"פעם", מספר הרב חן חלמיש, "אחד ממפקדי הגדודים שביקר פעם בביתנו אמר לי שבעיר דוד יש משהו שמנביט שורשים מחדש, שיוצר הלחמה בין הדור והעשייה שלנו לבין הפעם האחרונה שהיינו כאן לפני אלפי שנים. זה עוצמתי וממגנט. הרבה אנשים - מנהיגים, שופטים ומפקדים בצה"ל - קשורים בסתר או בגלוי למקום הזה וחוזרים ומבקרים בו שוב ושוב, מכיוון שזהו מקור יניקה. כאן רואים בעיניים שהתנ"ך אינו סיפור בדיה. ההיסטוריה מגיחה מכל חור ומכל חפירה ומערה כאן. זה הסיפור המכונן שלנו של "מקדש מלך עיר מלוכה". זה קרה. היינו כאן כבר פעם".
אפרת חלמיש מצביעה מגינת ביתה לכיוון הצד השני של סילוואן - אזור כפר התימנים, שפונה בשנות ה־30 של המאה הקודמת ושעכשיו יהודים שבים אליו. זה שימח אותנו", היא אומרת, "זה לא מקרה שב־1882, התעוררו גם יהודי תימן, שעלו לכפר השילוח, וגם חלוצים מאוקראינה. זאת רוח העם שמתחברת אל המקום הזה, שהוא תשתית סלע הקיום שלנו כאן בירושלים ובארץ ישראל".
התינוקת בת השנה וחצי שעימה הגיעו אפרת וחן חלמיש לעיר דוד לפני 23 שנה, היא כאמור ראשית, כיום - אחות בבית החולים הדסה הר הצופים, שנשואה למשה, סטודנט למשפטים ולכלכלה, ואם לשניים. המשפחה התגוררה עד לפני ימים אחדים במתחם הטירה ועברה עכשיו למתחם מלאכי מדרום לבית מיוחס. גם ראשית מדברת על חיים וילדות ללא עוינות, חיים של דו־קיום ונורמליות: "הרושם שלי שמבוסס על היכרות עם התושבים הוא שרוב המשפחות הערביות כאן שמחות על נוכחותנו כאן. יש שיח. יש תקשורת. יש עזרה הדדית. אני כאחות", מספרת ראשית, "מטפלת ביהודים ובערבים, ולא פעם הזדמן לי לסייע לאנשי הכפר בבית החולים. אין כאן שום פרובוקציה", היא קובעת, "האם כשערבי בירושלים חי בתוך שכונה יהודית זו דמוקרטיה, וכשיהודי חוזר למקום כמו עיר דוד, שבה חיים גם מוסלמים - זו פרובוקציה? הדברים כאן נעשו בצורה חוקית, בהסכמה של המשפחות שמכרו לנו את הדירות".
יהודה מאלי נמנה עם ראשי עמותת אלע"ד כבר שנים רבות. פרובוקציה? הוא שואל, "אני נפגש עם לא מעט אנשים שתומכים בנו ואומרים שתמורת שלום הם מוכנים לעשות פשרה עמוקה, אפילו בירושלים, אבל על הלב ההיסטורי של ירושלים, על עיר דוד והר הזיתים והר הבית והרובע היהודי והכותל - על זה יש הסכמה רחבה מאוד שבכל מצב זה נשאר שלנו. גל האלימות האחרון", מציין מאלי, "החל עוד לפני הכניסה למתחמים החדשים, ואין שחר לטענה על קשר בין השניים".
הקונצנזוס שעליו מדבר מאלי אינו המצאה. היישוב היהודי באלע"ד, שבראשה עומד דוד בארי, והמפעל הארכיאולוגי שמתנהל בו כבר שנים ארוכות במימון ובמעורבות עמוקה של אלע"ד, מקושרים היטב ונתמכים על ידי ראש הממשלה נתניהו וראש העיר ירושלים ניר ברקת. גם היחסים של העמותה והיישוב עם המשטרה מצוינים. בסוק, וגם מאלי, מגדירים את היישוב היהודי בעיר דוד כ"ממלכתי אדוק". הכניסה האחרונה, מגלה בסוק, תואמה עם המשטרה ואושרה על ידיה.
במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד נמצאות גם דמויות המזוהות עם המרכז והשמאל. יו"ר המועצה הוא הסופר אלי ויזל, שסיפר לאחרונה כי כשהוא מבקר בתשעה באב בירושלים, הוא הולך בבוקר ליד ושם ואחר הצהריים לעיד דוד, כדי לחזות בעבר הרחוק שקם שם לתחייה, ולהתעודד. עם כניסת המשפחות לששת המתחמים החדשים בסוכות האחרון, פירסמה המועצה הציבורית מודעה שבה בירכה את המשפחות שהצטרפו ליישוב היהודי בעיר דוד וחיזקה את "העשייה הציונית של העוסקים במלאכה". על המודעה חתמו, מלבד ויזל, גם ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי, מנכ"ל הדסה לשעבר שלמה מור יוסף, שני שופטים בדימוס - צבי טל ויעקב בזק, וגם יהורם גאון ושניים ממנכ"לי עיריית ירושלים ומשרד רה"מ לשעבר.
ידיד נוסף הוא ח"כ אלעזר שטרן מהתנועה של ציפי לבני. "תרשום שאני תומך במדינה פלשתינית", הוא אומר, "אבל בכל הסכם שיהיה - בעיר דוד, להבדיל ממקומות אחרים שמשום מה קוראים להם היום ירושלים, יהודים יגורו ויוכלו להתגורר לעולמי עולמים. כשהייתי בצה"ל פעלתי להביא לשם אלפי חיילים, קבעתי שם מזוזה ובתי התגוררה שם בעבר. אני מכיר רבים מהאנשים שם. זו לא התגרות. זו ציונות".
"יש שיח ויש תקשורת". משפחת חלמיש: הרב חן ואפרת, ובתם ראשית, שגרים בעיר דוד כבר 23 שנה
ביקור שעירער סטיגמות
אפילו השמאל הרדיקלי, שאידיאולוגית מתנגד להתיישבות בעיר דוד, מקיים - לעיתים, ברמה האישית או המקצועית - קשר בלתי פורמלי עם היושבים שם. סיפורה של האדריכלית יהוטל שפירא, חברת ארגון "במקום", הנטוע עמוק בשמאל ופועל למען רווחתם של ערביי מזרח ירושלים, ממחיש את הדברים. שפירא, שהגיעה לביתם של חן ואפרת חלמיש במסגרת מקצועית (עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' רחל קלוש מהטכניון) חוקרת אדריכלות של בתים שבונים ומעצבים עמותות ימין ומתנחלים באזורי קונפליקט. אלא שעד מהרה התפתחה ההתעניינות המקצועית לשיח אידיאולוגי ולהיכרות קרובה והערכה הדדית.
"חבריי חשבו שאני מטורפת, שהם יהרגו אותי", מספרת שפירא. "גם החלמישים גילו חשדנות; אחרי הכל ברורה להם השקפתי. אבל נוצר שיח. הם מאוד מכבדים ומאוד מרשימים. בעיקר שוחחתי עם אפרת, שמגדלת שמונה ילדים במקום כל כך מורכב. באתי עם דימוי דמוני ועם דעות קדומות. הסביבה שלי, שסיפרתי לה שאני הולכת למקום כזה, הגיבה בצורה קשה, אבל המפגש איתם איתגר ומאתגר באופן עמוק את האופן שבו אנו, השמאל, מסתכלים על ההתיישבות בארץ ישראל. אני חושבת שחשוב להמשיך את השיח הזה. גם בשבילנו וגם בשבילם. ההיכרות היא הכרחית ותוביל את כולנו למקום טוב יותר. אני תל־אביבית ומצאתי שהם הרבה יותר דומים לתל־אביבים ממה שהם והתל־אביבים יודעים. המפגש איתם בהחלט עירער אצלי סטיגמות ותחושות קדומות, אם כי לא שינה את השקפותיי".
יהודה מאלי טוען אף הוא כי ברגע שארגוני שלום מגיעים לעיר דוד - מתחילה מלחמה. היהודים בעיר דוד וחלק מהערבים במקום סבורים שיש לדברים על מה לסמוך. "תנו לנו להסתדר לבד", אומר באסם. ע', שכן ערבי אחר, מעלה זיכרונות ששמע מאביו, תושב העיר העתיקה שבין החומות, מהימים שלפני קום המדינה, תקופה סוערת שגם בה נרשמו לא מעט ימים ושנים של דו־קיום ושכנות טובה.
אפרת בזק, שעברה זה עתה להתגורר עם בעלה בצלאל וחמשת ילדיהם במתחם "זכריה", מדברת על "השכינה והשכנים": "השכנים הם מציאות שאנו מסתדרים איתה לגמרי לא רע. לפעמים היחסים חמים יותר, ולפעמים - 'שלום שלום'. השכינה היא זכות גדולה - זכות לגור סמוך למקום השראת השכינה, מול הר הבית. דורות חלמו לזכות לכך, והילדים שלי נולדים אל תוך מציאות כזאת. מבחינתי, זו התגשמות של נבואת זכריה על רחובות העיר שמלאו ועל הילדים והילדות שמשחקים ברחובותיה. פרובוקציה? אף אחד לא התגרה או עשה כאן רע לאיש".
בנימין טרופר מדבר אף הוא על השורשים אך גם על ההתיישבות כמכשיר מדיני פוליטי: "מובן שאנחנו נגד חלוקת ירושלים במתווה קלינטון. איננו מתביישים בכך. אם הישיבה שלנו כאן תתרום למניעת החלוקה הזאת, או לפחות לכך שעיר דוד, גם במתווה כזה או אחר של חלוקה תישאר בידי ישראל - עשינו את שלנו".
התושבים היהודים של עיר דוד נזהרים מלפגוע בשוטרים או למתוח עליהם ביקורת אבל מצטטים אותם, ומתרשמים כי הם חשים שידיהם קשורות ושאין להם גיבוי. טרופר אומר שבתקופה שבה כיהן כמפקד משטרה באזור ניצב אהרון פרנקו - היתה השתוללות קשה של ערבים בגיא בן הינום הסמוך - "אבנים כמעט מדי יום". ניסו שחם, מעיד טרופר, עשה כאן שקט בתוך שבועיים. עכשיו שחם בצרותיו, ושוב יש אבנים, "אבל אם עשו כאן שקט פעם אחת", אומר טרופר, "סימן שהדבר אפשרי".
המציאות בעיר דוד מושפעת כמובן מעוד גורמים: המתיחות סביב הר הבית; ההתיישבות המחודשת בכפר התימנים בצלע ההר שממול (התיישבות שעליה מברכים אנשי עיר דוד); המקלות שתוקעים גופי שמאל ואנשי התנועה האיסלאמית בתוכנית העירייה לשקם את אזור "גן המלך", להרוס שם בנייה לא חוקית ולפתחו מחדש כאזור תיירות, תעסוקה ומגורים לאוכלוסייה הערבית; וכמובן גם התבערה שפוקדת עתה את ירושלים. עם זאת, בניגוד לאינתיפאדה השנייה, תיירים ומבקרים במספרים גדולים ממשיכים לפקוד את אתרי עיר דוד, שהפכו בפועל לאזור מגורים מעורב, שבו יהודים וערבים מוצאים נוסחאות לחיים יחדיו - בצל העימות הלאומי והדתי.
צילומים: אורי לנץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו