באחד הימים העמוסים של צוק איתן, שבועיים לאחר הכניסה הקרקעית, הטלפון של צביקה לוי שוב צילצל. על הקו היה מקס שטיינברג, לוחם גולני, חייל בודד מארה"ב. "נמאס לי, צביקה", הוא אמר לו בקול רפה, במבטא אמריקני. "הבגדים נדבקים לי לגוף, גם הגרביים והגופייה, ואין לי למה להחליף".
צביקה, שהכיר את מקס מהרגע שהגיע לארץ דרך התנועה הקיבוצית, הבטיח לו שאין מה לדאוג. בתוך שעות ספורות הגיעו אל שטחי הכינוס בגדים להחלפה עבור כל החיילים. מקס התקשר שוב.
"הוא היה כל כך נרגש", אומר צביקה, "התקשר להגיד שהוא נולד מחדש, והודה לי בשם כל החיילים. אמרתי לו שישמור על עצמו, וסיכמנו שניפגש אחרי המלחמה".
כמה ימים אחר כך, כשהטלפון של צביקה שוב צילצל, המפקד של מקס היה על הקו. הוא הודיע שמקס נהרג בסג'עייה. צביקה התמוטט.
כאחראי לחיילים הבודדים של התנועה הקיבוצית ושל משרד הביטחון, הוא עובד בשיתוף פעולה מלא עם הצבא, ויודע איפה כל חייל בודד נמצא ומי זקוק לעזרה בכל רגע. אבל במלחמה האחרונה הוא נאלץ להתמודד עם הרבה יותר ממשלוחי בגדים ומסידורי לינה.
"החיילים דיברו איתי הרבה על מה שהם רואים וחווים. הם לא היו יכולים להסביר את זה להורים שלהם, שנמצאים בחו"ל. פתאום הם חלק משדה קרב, החברים שלהם פצועים, גוססים, והם לא מכירים דבר כזה בכלל. בחו"ל אין את הדברים האלה. אז חלקם היו מבוהלים, חלקם היו גאים שעמדו בציפיות ושהוכיחו לעצמם ולמפקדים שלהם שהם חיילים אמיתיים.
"מצאתי את עצמי משמש מרכז מידע לעשרות הורים מכל קצוות העולם, שרצו לשמוע מה שלום הילדים שלהם. והיו גם ארבע הלוויות של חיילים בודדים, וזה היה הכי קשה. שלושה נהרגו בעזה - סמ"ר שון כרמלי מארה"ב, סמל מקס שטיינברג מארה"ב וסמ"ר ג'ורדן בן סימון מצרפת. רב"ט דוד מנחם גורדון נמצא ללא רוח חיים ליד צריפין, אחרי שהשתתף בלחימה.
"אני לוקח את זה מאוד קשה. בהלוויה של מקס אבא שלו אמר לי שמקס העריץ אותי. באזכרה ביקשו ממני להגיד עליו כמה מילים, ואמרתי רק עד כמה הוא היה מיוחד. כולם הזילו דמעה".
מקס שטיינברג ז"ל
לא מחטט באבל
1,008 חיילים בודדים אומצו השנה על ידי התנועה הקיבוצית, 390 מהם הגיעו במסגרת תוכנית צבר. צביקה אחראי לכל אחד מהם. דואג למגורים בקיבוצים, דואג לתנאי השירות, ואפילו לארוחות מיוחדות, לחגיגות ולימי כיף. רק לאחרונה אירגן ארוחה חגיגית לחיילים בודדים מגולני, רגע אחרי ההשבעה בכותל, כשכל החיילים האחרים הלכו לחגוג עם אבא ואמא.
"אני כל כך אוהב אותם", הוא אומר בהערצה. "כשהתחלתי את התפקיד, ב־1994, לא ידעתי בכלל איך אני אמור להתנהג. מגיעים חיילים מתרבות אחרת, משפה אחרת, הכל אחר, ואני אמור לדאוג להם. אז למדתי להשתמש בקשרים וביכולות שלי, ולהוריד את האגו כדי לא להיפגע מכל מיני חבטות שמופנות כלפיי, כי צריך הרבה מרפקים כדי לדאוג לחיילים האלה. אני מאמין שברגע שמורידים את האגו, אפשר לעשות הרבה דברים יפים".
הוא בן 66, סא"ל (מיל') בצנחנים, נשוי לנעמי, אב לחמישה. קיבוצניק מיפעת שבצפון, תואר ראשון במלונאות ובהנדסת מים. ארץ ישראל הישנה והטובה. את התפקיד הוא עושה כמעט בהתנדבות, מקבל משכורת בסיסית ממשרד הביטחון ומהתנועה הקיבוצית. המוצרים לחיילים מגיעים מתרומות של חברות ואנשים פרטיים, בעיקר יהודים עשירים מחו"ל.
אבל לא רבים יודעים שמאחורי האיש החזק, בעל רוח הנתינה האינסופית, מסתתר גם הרבה כאב פרטי. לפני 32 שנים נפטרה בתו השלישית, עפרי, ממוות בעריסה. היא היתה בת שמונה חודשים. עד היום הוא מתקשה לדבר עליה. "זה היה בחורף. הייתי במילואים בעזה וחזרתי לשבת. בתי השנייה היתה בת ארבע, בני הבכור בן שבע. טיילנו עם עפרי בקיבוץ, ובמוצ"ש חזרתי לצבא. בארבע לפנות בוקר, כשהייתי באל־עריש, התקשרו אלי באיזה 'טלפון שבור' דרך מזכירות הקיבוץ, ואמרו לי שהיא נפטרה. הלכה לישון ולא קמה.
"לא היו אז טלפונים, לא יכולתי לדבר עם נעמי, שהיתה בבית עם הילדים. נסעתי מייד הביתה, ורק כשהגעתי, אחרי כמה שעות, יכולתי לחבק אותם. הייתי מרוסק. להלוויה הגיעו הרבה חברים שלי מהצבא. ניסו להרים אותי, אבל היה לי קיטבג כבד מאוד על הגב. בכל יום שישי לאחר מכן הייתי הולך לקבר שלה בקיבוץ ומניח עליו זרי כותנה. כותנה היא צמח לבן, נקי, שלא נובל לעולם. משם נוצר לי נוהג לשים זרי כותנה על קברים, גם של חיילים בודדים.
"תקופה קצרה אחר כך הייתי אמור לצאת לשליחות בדרום אפריקה מטעם הסוכנות, ולא יצאתי. עצרתי הרבה תוכניות. נעמי היתה אומרת כל הזמן שהכל לטובה, וזה מה שיש. היא סגורה, שקטה, לא מראה כלום כלפי חוץ, אבל גם היא היתה שבורה.
"לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא עושה לי טוב, להגיע לקבר כל הזמן. שזה רק חיטוט באבל. אבל מה לעשות, זה מה שהרגשתי. היום אני הולך לקברה בקיבוץ פעמיים בשנה - באזכרה שלה ובאזכרה של הוריי".
האסון הפרטי שלו גרם לו לרצות לתת יותר לאחרים, לקחת פרויקטים על עצמו כדי לא לחשוב. "באו כל כך הרבה חיילים שלי להלוויה, ואחר כך לשבעה, שאמרתי לעצמי שאני צריך למצוא את הדרך לעזור בחזרה". במקביל לעבודתו בגידולי שדה בקיבוץ, התחיל לעזור לנערים במצוקה להתגייס לצה"ל. כמה שנים מאוחר יותר, כשהאלוף יורם יאיר (יה־יה) פנה אליו והציע לו לנהל את פרויקט החיילים הבודדים, הוא נעתר. "לא ידעתי אז לְמה אני נכנס. אבל היום זה מה שאני. לקחתי על עצמי מפעל חיים".
הוא מדבר מהר, כמעט לא עוצר. שוזר בכל הזדמנות פתגמים על הארץ היפה, על מטעמיה ועל תרבותה, כמו מחזק שוב ושוב את הבחירה של החיילים האלה להגיע לישראל, להילחם על אדמתה. שלושה מכשירים סלולריים יש לו, אחד של הצבא ואחד פרטי, ועוד אחד שנשאר בבית לגיבוי. והוא עונה לכל צלצול.
"לפעמים הילדים שלי היו מנתקים לי את הטלפונים מרוב שהם לא הפסיקו לצלצל", הוא אומר. "והייתי מסביר להם, תחשבו שאתם באירופה ואני בארה"ב, ואין לכם איפה לאכול ביום שישי. אז אני מוצא לדברים האלה פתרונות ברגע".
כמעט כל הילדים שלו היו קצינים בצבא, חדורי מוטיבציה ואהבת הארץ. לפני עשר שנים בתו השנייה התמכרה לסמים. "היא ילדה גאונה", הוא משפיל מבט, "וגאונות אפשר לקחת לכיוון טוב ולכיוון פחות טוב".
הבת נפלה לסמים בלי שהוריה ישימו לב. זה התחיל ב־2007, היא היתה גרושה, גרה בקיבוץ בבית משלה, "עד שפתאום היא נעלמה לנו בין האצבעות. ככה זה, כשאתה עמוק בהרואין, לא אכפת לך מכלום.
"במשך כמה שנים היא היתה מכורה, וכל המשפחה היתה הרוסה. הכנסנו אותה למוסדות גמילה כמה פעמים, והיא כל הזמן היתה נכנסת ויוצאת. היום היא אומרת שאף אחד לא יכול לתפוס מכור, עד שהוא לא הגיע לתחתית של התחתית של עצמו, הרים ידיים והבין שהוא חייב לעשות משהו. רק היום היא יודעת שאז היא היתה בהרס עצמי.
"הסיפור שלה מאוד השפיע עלי, אבל לא נתתי לעצמי לשקוע. ידעתי שאני צריך לתפקד, ולא היתה לי ברירה אלא לעשות את זה. חברים שידעו מה קורה בבית שאלו אותי איך אני יכול לרוץ לכותל להשבעות, לעשות הרמות כוסית, הכל בשביל ילדים לא שלי, כשהבית הפרטי שלי מתפרק. אמרתי להם שאני מאמין שיבוא יום והיא תצא מזה ותוכיח לכולם שהיא חזקה מכל הנפילות. וזה מה שקרה. גם אני וגם נעמי ידענו שהיא תצא מזה. ואני יכול להגיד בלב שלם שנעמי היא אחד העוגנים היפים שיש לי בחיים, עם כל התעסוקה שלי".
בשנת 2009 פנה צביקה ליורם יאיר, יו"ר ועד העמותה של מרכז הגמילה "אילנות". הוא ביקש עזרה.
"יה־יה עזר לנו להכניס את בתנו למרכז, שהוא כמו פנימייה. היא שהתה שם שנה ותשעה חודשים, עד שחזרה הביתה, ומאז לא נגעה שוב בסם. כבר שלוש שנים וחצי היא נקייה, בתהליך גדול של קבלה והבנה וניקיון. ככה היא סופרת את הגיל שלה, כאילו נולדה מחדש לפני שלוש שנים וחצי. אומרת שהיא למדה הכל מחדש, ממש מאפס - איך ללכת ברחוב, להתנהג בצורה תרבותית, לשלוט באימפולסיביות, הכל.
"היום היא מסודרת, עובדת כמנהלת שיווק ומקבלת טיפול פסיכולוגי. יש לה רגעים של סיפוק, של אהבה, היא נהנית מהאימהוּת ומהנתינה. היא בדיוק כמוני בנתינה. חשוב לה כל הזמן להעביר שאפשר להיות במקום אחר, לעבוד קשה ולהתגבר על זה".
צביקה שולף בגאווה תמונות שלה מהטלפון הסלולרי, עם הילדים, עם המשפחה. "אנחנו הולכים לטיפול איתה ועם הילדים, כדי לקבל כלים איך לשמור על המצב הטוב. אנחנו מתקדמים מאוד. כמו שהיא שקעה בסמים במאה אחוז, ככה היא יצאה מזה במאה אחוז".
מרצה בפני חיילים. "לא ידעתי למה אני נכנס" // צילום: מתוך האלבום הפרטי
שני בדואים בקיבוץ
עד היום הוא מלקה את עצמו, שמה שקרה לבתו השנייה נבע מחוסר תשומת לב שלו לילדיו. "שכבתי על הגדר 24 שעות ביממה כדי לחבק ולתת ולאהוב את החיילים הבודדים, שיהיו מאושרים, ולצערי, הילדים שלי קיבלו פחות. היא תמיד אמרה שאם היא תתקשר ותגיד במבטא רוסי שהיא אירנה מחיל הים ושאין לה מה לאכול, אני אטפל בזה הרבה יותר מהר מאשר אם היא תבקש משהו בשם עצמה".
סדר היום שלו משתנה בכל יום. הוא מתחיל בשש בבוקר, בשתיית כוס תה נענע בבית ובצעידה של 45 דקות בשבילי הקיבוץ. מרגע שהוא נכנס לאוטו, הוא כמעט לא מפסיק להיות בתנועה. הנה הוא מראה לשני חיילים בודדים, שהגיעו לקיבוץ עין חרוד, את חדרם החדש. אחרי רגע הוא כבר בדגניה א', מבקר חייל בודד שהגיע לשם לפני כמה ימים, ואז קופץ לקיבוץ יפתח, לבדוק את החדרים המיועדים לחיילים שיגיעו בקרוב. וכל הזמן טלפונים. וקפה פעם בשעתיים־שלוש.
כשהוא בדרום הוא ישן אצל חברים או אצל בני משפחה באשקלון. מכיר נקודות עצירה ועזרה בכל רחבי הארץ ומנסה לפרגן לכל מי שעוזר לחיילים. המושבים האחוריים של ה"רנו פלואנט", שניתנה לו מהתנועה הקיבוצית, עמוסים במתנות שניתנו בתרומה, דגלי ישראל וציוד לחיילים. הרכב עוד לא בן שנתיים, אבל הקילומטרז' שלו 98 אלף ק"מ, כמעט כפול מזה של רכב פרטי.
איתן ברושי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, נוהג לומר עליו ש"דאגתו, אהבתו וטיפולו המסור בחיילים הבודדים חורגים מכל מסגרת תפקיד. הוא מייצג באופן הטהור ביותר את ערכי האהבה והתרומה למולדת, הנתינה והסולידריות החברתית, העומדים בבסיס הערכי של התנועה הקיבוצית".
שני חיילים בדואים זכו לחיות בביתו של צביקה ולקרוא לו אבא: כעביה חוסיין (36) וחוסאם סולימאן (35). "קיבלתי את כעביה אלי הביתה לפני 17 שנה, כשהיה חייל בצנחנים. נידו אותו מהכפר שלו, ובלילות היה מתגנב לבית של קרובת משפחה כדי לישון ולחזור לצבא. אחרי שקצינת הת"ש סיפרה לי עליו, פגשתי אותו ביום כיף שאירגנו ליחידה בכפר גלעדי. הלכתי אליו ואמרתי לו: שמעתי עליך, תן לי לדאוג לך.
"הוא בא אלי הביתה, קיבל חדר בקיבוץ והפך לבן משפחה שלי לגמרי. תמיד היינו מארחים עולים חדשים, אבל הוא הפך להיות בן בית. בכל ערב היה אוכל אצלנו וישן בחדר בקיבוץ. הוא התחיל לקרוא לי אבא".
צביקה דאג לכעביה במהלך שירותו הצבאי וליווה אותו גם לקורס קצינים ובתפקידים הבאים. היום הוא רס"ן בגולני ולאחרונה התקבל להיות חבר קיבוץ יפעת.
"זה דבר נדיר, בדואי חבר קיבוץ, אבל הוא בן שלי, איך לא אעזור לו? כשהוא התקבל כחבר, עשינו מסיבה. אבא שלו לא רצה לבוא מהכפר. התקשרתי אליו ואמרתי לו, אין דבר כזה. גם אם אני גידלתי אותו, אתה אבא שלו. נסענו להביא אותו מהכפר, והוא בא".
חוסאם סולימאן עבד בקיבוץ בילדותו. כשהגיע לגיל 18 וביקש להתגייס, צביקה עזר לו. "קצת אחרי שהתגייס הוריו מתו, והוא הפך לחייל בודד. אמרתי לו, בוא ליפעת. הוא התגורר פה עשר שנים, עד שהתחתן. בחתונה שלו הוא ביקש ממני שאלווה אותו לחופה.
"גם חוסאם עדיין בצבא, הוא הרס"ר של גדוד הסיור הבדואי. הוא היה מהראשונים שנתקלו עם המחבלים בחטיפה של גלעד שליט. היום יש לו שלושה ילדים, והם גרים בכפר מנשייה זבדה בעמק יזרעאל. כשאני הולך אליהם, אני אומר שאני הולך לנכדים שלי".
הוא מעריץ את שני הבנים הבדואים שלו. "הסיפורים שלהם מאוד מאפיינים את המגזר. המשפחות לא רוצות לראות אותם על מדים, אבל הם מראים לאנשים שם שאפשר להתגבר על הדת, אפשר להראות שאתה קודם כל בן אדם שחי במדינה הזו. שניהם לא יעשו כמעט כלום בלי להתייעץ איתי".
בימים שלפני ראש השנה ביקר לוי אצל משפחות שכולות מגדוד 202 של הצנחנים, הגדוד שלו במילואים, וחילק שמן זית שהוא מכין בעצמו בבית בד במושב היוגב, בקבוק יין וצנצנת דבש. יש לו קשר הדוק עם המשפחות האלו. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה הוא היה קצין הנפגעים של חטיבת הצנחנים, במקביל לתפקידו כאחראי לחיילים הבודדים.
"חייל בודד מגיע לרוב מתרבות אחרת לגמרי. גם ביניהם יש הבדלים. החיילים מדרום אמריקה מפונקים. החיילים מארה"ב מספרים הכל לאמא. האירופאים מסתירים. לכל אחד יש תרבות אחרת, אוכל אחר, מבטא אחר, וכולם נזרקים לכור ההיתוך של צה"ל, והם צובעים אותו בכל צבעי הקשת. ואז מגיעה מלחמה וטורפת את הקלפים.
"אני חושב שצה"ל הפנים מה זה חייל בודד רק במלחמת לבנון השנייה. כל מי שהיה יכול, רץ לשדה הקרב, להוכיח לעצמו שהוא לא סתם התנדב ליחידה הכי משמעותית בצה"ל, אלא יכול לממש את מה שהוא התאמן עליו. ואז גם היה מספר גדול של הרוגים".
שטף הדיבור שלו נעצר כשהוא נזכר במייקל לוין ז"ל, חייל בודד שהיה בקבוצת יבנה. עיניו מצטעפות.
"הכרתי אותו כשהוא התנדב לצבא בגיל 21. הוא עבר לגור בירושלים ארבעה חודשים לפני המלחמה. קצת לפני המלחמה הוא טס לבקר את ההורים, הארייט ומארק, והיה בחתונה של חברים. הוא חזר בשביל להילחם. לא נתנו לו להיכנס מעבר לגבול, כי הוא לא היה באימונים למשך תקופה. אז הוא התקשר אלי שאעזור לו. אמרתי לו שייסע לעירון, שם היתה נקודה שממנה גדוד 890 נכנס ללבנון. דיברתי עם המפקדים, והם נתנו לו להיכנס.
"ארבעה ימים אחר כך מיכאל הרס"ר התקשר אלי. הודיע לי שמייקל נהרג. שאלתי אם זה היה בעייתא א־שעב, ליד זרעית, והוא אמר שכן. מייקל התנדב להיכנס לבית עם הכוח, ושם הוא נהרג. לקחתי את זה קשה מאוד. לא היה לי יותר מדי זמן להיות עם הכאב הזה, כי היו הרבה הרוגים בחטיבה, ואני חושב שהפעם הראשונה שהבנתי ממש שהוא נהרג היתה רק בהר הרצל, בהלוויה שלו. באתי במדים מהגדוד שלי בלבנון, ואמא שלו רצה אלי וחיבקה אותי. לא יכולתי לעמוד בזה. הנחתי את הכותנה על הקבר. אחרי כמה חודשים, כשנסעתי לבקר את המשפחה בארה"ב, הבאתי להם כותנה".
עם כעביה חוסיין. "הפך לבן משפחה" // צילום: מתוך האלבום הפרטי
בוכה רק במכונית
בדרך כלל הוא לא בוכה בהלוויות של חיילים. מספר שהוא מחזיק את הדמעות עד שיהיה לבד, בבית. לפעמים לא מצליח ומתפרק ברכב, בדרך.
"אני בא להרים את החיילים למעלה, אני צריך להיות הדמות החזקה מולם. אם אצנח איתם אל הצער, לא יהיה מי שירים אותם. הם גם אומרים לי את זה אחר כך, שאני הרמתי אותם. אני תמיד אומר להם, מייד בהתחלה, זו ארץ אוכלת יושביה ומחבקת יושביה. מדבר איתם ישיר, והאמריקנים אוהבים דיבור ישיר, לא אוהבים שמסובבים אותם.
"אחרי מייקל לוין ירד לי האסימון, כמה הצבא חייב לעולים האלה. הם הדוגמה לבנים שלא נולדו כאן, שלא מכירים את תבשילי הבית של ישראל, חלקם באים מבתים מסודרים אבל אצל הרוב ההורים גרושים או יש איזה סיפור בבית, ואז הם נוחתים במדינה של גסות רוח וחוסר נימוס, ורוצים להילחם על המדינה הזאת. הם אומרים, 'כשתחיה בגולה, תבין'.
"אז פעם בשנה, באוקטובר, אני טס לארה"ב, מבקר את ההורים ורואה מאילו חוות גדולות ובתי פאר באים הילדים האלה, ולא לוקחים דולר מההורים. אומרים לי שהם באו כי הם יהודים ורוצים לתרום, ואני נותן הכל בשבילם".