לאחרונה עברנו לבית שכור ברחוב עטור ירק בברמינגהם, אנגליה, אבל ההרגשה היא של מחנה ארעי. כל חפצינו עדיין בעמק סוואט בפקיסטן, בכל פינה עומדים ארגזי קרטון מלאים במכתבים ובכרטיסי הברכה הנדיבים שאנשים שולחים, ובחדר אחד ניצב פסנתר שאיש מאיתנו לא יודע לנגן בו. אמא מתלוננת על אלי יוון המצוירים על הקירות, ועל המלאכים המגולפים על התקרות ומשקיפים עליה.
התחושה היא שהבית גדול וריק. הוא ניצב מאחורי שער ברזל חשמלי, ולפעמים נדמה שאנחנו במה שנקרא בפקיסטן "תת־כלא", מעין מעצר בית מפואר. מאחור יש גן גדול עם המון עצים ומדשאה ירוקה, שאני ואחיי יכולים לשחק בה קריקט. אבל אין גגות לשחק עליהם, אין ילדים הנאבקים בעפיפונים ברחובות, אין שכנים שבאים לשאול קערת אורז או שאנו נבקש מהם שלוש עגבניות. אנחנו במרחק קיר בלבד מהבית הסמוך, אבל הוא כמו במרחק קילומטרים.
אם אני מסתכלת החוצה, אני רואה את אמי תועה בגן, ראשה מכוסה ברדיד והיא מאכילה את הציפורים. היא נראית כאילו היא שרה, אולי את הטאפה (שיר עם) שהיא אוהבת: "אל תהרוג יונים בגן / אם תהרוג אחת, האחרות לא יבואו". היא נותנת לציפורים את שאריות הארוחה שלנו מאמש, ודמעות נקוות בעיניה.
אנחנו אוכלים כאן בדיוק כמו שאכלנו בבית - אורז ובשר בצהריים ובערב, ובארוחת הבוקר ביצים מטוגנות, צ'פאטי (מעין פיתה מקמח ומים) ולפעמים גם דבש, מסורת שהתחיל בה אחי הקטן אטאל, אף שהתגלית האהובה עליו מברמינגהם היא סנדוויץ' עם נוטלה. אבל תמיד יש שאריות. אמא עצובה בגלל בזבוז האוכל. אני יודעת שהיא זוכרת את כל הילדים שהאכלנו בבית שלנו כדי שלא ילכו לבית הספר בקיבה ריקה, ותוהה מה קורה איתם עכשיו.
כשבאנו הביתה מבית הספר במינגורה, העיר הראשית של סוואט, אף פעם לא מצאתי את הבית ללא אנשים; עכשיו אני לא מאמינה שנהגתי להתחנן ליום של שקט ולקצת פרטיות כדי להכין שיעורים. הצליל היחיד כאן הוא של הציפורים ושל האקס־בוקס של אחי חושאל. אני יושבת לבדי בחדר שלי, מרכיבה פאזלים ומתגעגעת לאורחים.
לא היה לנו הרבה כסף, והוריי ידעו מה פירוש להיות רעבים. אמא אף פעם לא גירשה איש. פעם באה אל הדלת אישה ענייה רעבה וצמאה. אמא הכניסה אותה פנימה ונתנה לה אוכל, והאישה שמחה כל כך. "נגעתי בכל דלת במוהלה (מחוז), וזאת היחידה שפתוחה", אמרה. "מי ייתן ואלוהים ישמור את דלתך פתוחה בכל אשר תהיי".
אני יודעת שאמא סובלת מבדידות. היא היתה חברותית מאוד - כל נשות השכונה נאספו אחר הצהריים במרפסת האחורית שלנו, ונשים שעבדו בבתים אחרים באו לנוח אצלנו. עכשיו היא תמיד מדברת בטלפון עם כולם בבית. קשה לה כאן, היות שאינה דוברת אנגלית כלל. הבית שלנו מצויד בכל השכלולים אבל כשהיא הגיעה נראו לה כולם מסתוריים, ומישהו היה צריך להראות לנו איך להשתמש בתנור, במכונת הכביסה ובטלוויזיה.
כמו תמיד, אבא לא עוזר במטבח. אני מקנטרת אותו, "אבא, אתה מדבר על זכויות הנשים, אבל אמא מנהלת הכל! אתה אפילו לא מפנה את כלי התה".
יש כאן אוטובוסים ורכבות, אבל אנו חוששים להשתמש בהם. לאמא חסרות הקניות בבזאר. היא מאושרת יותר מאז הגיע בן דודי שאה לגור איתנו. יש לו מכונית והוא לוקח אותה לקניות, אבל זה לא אותו דבר היות שהיא לא יכולה לשוחח עם חברותיה ועם שכנותיה על מה שקנתה.
דלת נטרקת בבית, ואמא קופצת - היא קופצת בימים אלה מכל רעש קל. לעיתים קרובות היא בוכה כשהיא מחבקת אותי. "מלאלה חיה", היא אומרת. עכשיו היא נוהגת בי כאילו אני הילדה הקטנה ביותר שלה, ולא הבכורה.
• • • •
גם אבא בוכה. הוא בוכה כשאני מזיזה את השיער הצידה והוא רואה את הצלקת על הראש שלי, והוא בוכה כשהוא מתעורר מתנומת הצהריים ושומע את קולות ילדיו בגינה ותופס שאחד הקולות הוא עדיין שלי. הוא יודע שאומרים שבאשמתו ירו בי, שהוא דחף אותי להתבטא כמו אבא של ספורטאי המתאמץ לגדל אלוף, כאילו אין לי דעה משל עצמי. זה קשה לו.
כל מה שעמל למענו קרוב לעשרים שנה נותר מאחור: בית הספר שהקים מאפס, שעכשיו יש בו שלושה בניינים עם אלף ומאה תלמידים ושבעים מורים. אני יודעת שהיה גאה במה שיצר, ילד עני מכפר צר בין ההר השחור להר הלבן. הוא אומר, "זה כמו שנטעת עץ וטיפחת אותו - יש לך הזכות לשבת בצלו".
חלום חייו היה להקים בית ספר גדול בסוואט שיעניק חינוך איכותי, לחיות חיים שקטים ולזכות לדמוקרטיה בארצנו. בסוואט הוא השיג כבוד ומעמד בחברה בזכות פעילותו ובזכות העזרה שהעניק לאנשים. אף פעם לא שאף לחיות בחו"ל, והוא מתרגז כשרומזים שרצינו לעבור לאנגליה. "אדם עם שמונה־עשרה שנות השכלה, חיים טובים, משפחה, מושלך החוצה כמו שמשליכים דג מהמים מפני שפעל למען השכלה לבנות?"
לפעמים הוא אומר שעברנו ממצב של עקורים בארצנו למצב של עקורים מחוצה לה. לעיתים קרובות אנחנו מדברים בארוחות על הבית ומתאמצים לזכור דברים. אנחנו מתגעגעים לכל, אפילו לנחל המצחין. אבא אומר, "אילו ידעתי שזה מה שיקרה, הייתי מסתכל אחורה בפעם האחרונה בדיוק כמו שעשה הנביא מוחמד כשעזב את מֶכּה והיגר למֵדינה. הוא חזר והסתכל לאחור שוב ושוב". וכבר כמה מהדברים מסוואט נראים כמו סיפורים ממקום רחוק, כמו אי־שם שקראתי עליו.
אבא משקיע הרבה מזמנו בהשתתפות בכנסים על חינוך. אני יודעת שמוזר לו שעכשיו אנשים רוצים לשמוע אותו בזכותי, ולא להפך. פעם הייתי ידועה כבתו; עכשיו הוא ידוע כאבא שלי. כשנסע לצרפת לקבל פרס עבורי, הוא אמר לקהל, "בחלק העולם שלי רוב האנשים ידועים בזכות בניהם. אני אחד האבות בני המזל הידוע בזכות בתו".
תלבושת חדשה תלויה על דלת חדר השינה שלי, ירוק בקבוק במקום כחול רויאל, לבית ספר שבו אף אחת לא חוששת שיתקפו אותה מפני שהיא לומדת או שמישהו יפוצץ את הבניין. באפריל שעבר הייתי בריאה מספיק להתחיל ללמוד בברמינגהם. נפלא ללכת לבית הספר בלי להרגיש פחד כמו שפחדתי במינגורה, שבה תמיד הסתכלתי סביב שמא איזה טליבאן יזנק פתאום.
בית הספר טוב. נושאים רבים זהים לאלה שלמדתי במולדת, אבל למורים יש פאואר פוינט ומחשבים במקום לוחות וגיר. אנחנו לומדים כמה מקצועות: מוסיקה, אמנות, מדעי המחשב, כלכלת הבית, שיעור שבו אנחנו לומדות לבשל - ואנחנו עושות ניסויים במדע, דבר נדיר בפקיסטן. אף על פי שקיבלתי לאחרונה רק 40 בבחינה בפיזיקה, זה עדיין המקצוע האהוב עלי ביותר. אני אוהבת ללמוד על ניוטון ועל העקרונות הבסיסיים שעל פיהם פועל היקום כולו.
אבל כמו אמא, אני סובלת מבדידות. לוקח זמן לרכוש חברות טובות כמו שהיו לי בבית, והבנות כאן בבית הספר מתייחסות אלי אחרת. אנשים אומרים, "הוי, זאת מלאלה" - הם רואים אותי כ"מלאלה, פעילת זכויות הבנות". בבית הספר הישן הייתי רק מלאלה, נערה שהכירו תמיד, שאהבה לספר בדיחות ולצייר ציורים שמסבירים דברים. כן, וזאת שתמיד התקוטטה עם האחים שלה ועם חברתה הטובה ביותר!
אני חושבת שבכל כיתה יש בת שמתנהגת למופת, בת אינטליגנטית מאוד או גאונית, בת פופולרית מאוד, בת יפת תואר, בת שהיא קצת ביישנית, בת מפורסמת לשמצה... אבל כאן לא ברור לי עדיין מי היא מה.
היות שאין לי כאן למי לספר את הבדיחות שלי, אני שומרת אותן ומספרת אותן למוניבה, חברתי הוותיקה, כשאנחנו בסקייפ. השאלה הראשונה שלי היא תמיד, "מה החדשות האחרונות בבית הספר?" אני אוהבת לשמוע מי רבה עם מי, ומי חטפה נזיפה מאיזו מורה. מוניבה הגיעה למקום הראשון בכיתה ברוב הבחינות האחרונות. בנות כיתתי עדיין שומרות לי כיסא עם השם שלי עליו, ובבית הספר של הבנים המנהל תלה פוסטר גדול שלי בכניסה וטוען שהוא מברך אותו בכל בוקר לפני שהוא נכנס למשרד שלו.
אני מתארת למוניבה את החיים באנגליה. אני מספרת לה על הרחובות עם טורי הבתים הזהים, לא כמו אצלנו, שם הכל שונה ומבולגן, ובקתה של בוץ ואבנים יכולה לעמוד לצד בית גדול כמו טירה. אני מספרת לה איך הבתים יפים וחזקים ומסוגלים לעמוד בשיטפונות וברעידות אדמה, אבל אין להם גגות שטוחים לשחק עליהם. אני אומרת לה שאני אוהבת את אנגליה מפני שהאנשים נשמעים לכללים, מכבדים שוטרים, והכל קורה בזמן. הממשלה אחראית, ואף אחד לא צריך לדעת מהו שמו של הרמטכ"ל. אני רואה נשים עובדות בתפקידים שבסוואט לא היינו מעלים אותם על הדעת. הן שוטרות ומאבטחות; הן מנהלות חברות גדולות ומתלבשות איך שבא להן.
עם בני משפחתה. גילויי תמיכה מכל העולם // צילום: רויטרס
• • • •
על ההתנקשות אני לא חושבת לעיתים קרובות, אם כי בכל יום כשאני מביטה בראי, זאת תזכורת. ניתוח העצב שיפר ככל שהיה יכול לשפר. לעולם לא אהיה בדיוק כמו שהייתי. אני לא יכולה לעפעף לגמרי, ועין שמאל שלי נוטה להיעצם כשאני מדברת. אחד החברים של אבא אמר לו שעלינו להתגאות בעין שלי. "זה היופי של הקורבן שלה", אמר.
עדיין לא ידוע בבירור מי ירה בי, אבל אדם בשם עטאוּללה חאן אמר שהוא עשה את זה. המשטרה לא הצליחה לאתר אותו, אבל טוענת שהיא חוקרת ורוצה לתשאל אותו.
אף שאני לא זוכרת מה בדיוק קרה ביום ההוא, לפעמים יש לי הבזקי זיכרון. הם צצים במפתיע. הגרוע ביותר היה ביוני, כשהיינו באבו דאבי בדרך לעשות עוּמרה (עלייה לרגל) בערב הסעודית. הלכתי לקניון עם אמא, היות שהיא רצתה לקנות בורקה מיוחדת לכבוד התפילה במֶכָּה. אני לא רציתי בורקה. אמרתי שפשוט אשתמש בצעיף שלי, היות שאין הוראה מפורשת שאישה חייבת ללבוש בורקה.
כשעברנו דרך הקניון, ראיתי פתאום גברים רבים כל כך סביבי. חשבתי שהם מחכים לי עם אקדחים ושהם יירו. נתקפתי אימה, אבל לא אמרתי כלום. אמרתי לעצמי, מלאלה, כבר נפגשת עם המוות. אלה חייך השניים. אל תפחדי - אם את מפחדת, את לא יכולה להתקדם הלאה.
אנחנו מאמינים שכאשר אנחנו רואים לראשונה את הכַּעבָּה - הקובייה השחורה העטופה פרוכת במֶכּה, שהיא המקום הקדוש לנו ביותר - אלוהים נענה לכל משאלה שלנו. כשהתפללנו בכעבה, התפללנו לשלום בפקיסטן ולהשכלה לבנות, והופתעתי למצוא את עצמי דומעת. אבל כשביקרנו במקומות קדושים אחרים במדבר של מֶכּה, שם הנביא מוחמד חי ונשא דרשות, נחרדתי לראות אותם זרועים בקבוקים ריקים ועטיפות של עוגיות, כאילו אנשים זילזלו בשימור ההיסטוריה. חשבתי שהם שכחו את החדית' האומרת שהניקיון הוא חצי האמונה.
העולם שלי השתנה כל כך. על המדפים בסלון השכור שלנו ניצבים פרסים מכל רחבי העולם - אמריקה, הודו, צרפת, ספרד, איטליה ואוסטרליה ומקומות רבים נוספים. אני אפילו מועמדת לפרס נובל לשלום, המועמדת הצעירה ביותר עד כה.
כשקיבלתי פרסים על הישגיי בבית הספר, שמחתי, מפני שעבדתי עליהם קשה, אבל הפרסים האלה שונים. אני אסירת תודה עליהם, אבל הם רק מזכירים לי כמה הרבה עבודה עדיין צריך להשקיע כדי להשיג את היעד של השכלה לכל ילד וילדה. אני לא רוצה שיחשבו עלי כעל "הנערה שנורתה על ידי הטליבאן", אלא כעל "הנערה שלחמה למען ההשכלה". למטרה הזאת אני רוצה להקדיש את חיי.
ביום הולדתי השישה־עשר הייתי בניו יורק כדי לנאום באו"ם. לשאת דברים בפני קהל בתוך האולם הענקי שבו מנהיגי עולם רבים כל כך דיברו לפני היה מרתיע, אבל ידעתי מה אני רוצה לומר. זאת ההזדמנות שלך, מלאלה, אמרתי לעצמי. רק ארבע מאות איש ישבו סביבי, אבל כשהסתכלתי ראיתי בדמיוני מיליונים נוספים. לא כתבתי את הנאום במחשבה על צירי האו"ם בלבד; כתבתי אותו למען כל אדם בעולם שיכול להשפיע. רציתי להגיע לכל מי שחיים בעוני, לילדים שנאלצים לעבוד ולאלה הסובלים מטרור או מחוסר השכלה. קיוויתי מעומק ליבי להגיע לכל ילד או ילדה שיכולים לשאוב אומץ מדבריי ולהיאבק על זכויותיהם.
לבשתי את אחד הצעיפים הלבנים של בנזיר בהוטו (שאותו קיבלתי במתנה מילדיה, בהוטו היתה ראש ממשלת פקיסטן לשעבר שנרצחה בפיגוע התאבדות), מעל השלוואר קאמיז (מכנסיים רחבים מסורתיים דמויי פיג'מה) הוורודים שאני אוהבת, וקראתי למנהיגי העולם להעניק חינוך חינם לכל ילדי העולם. "הבה נאחז בספרים ובעטים שלנו", אמרתי. "הם הנשק רב־העוצמה ביותר שלנו. ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם". לא ידעתי איך הנאום שלי התקבל, עד שהקהל קם להריע לי. אמא בכתה, ואבא אמר שנעשיתי בת של כולם.
ביום ההוא קרה משהו נוסף. אמא הרשתה לעצמה בפעם הראשונה להצטלם בפומבי. היות שחייה עברו בהסתר, ועד אז לא חשפה את פניה למצלמה, זה היה לה קורבן גדול וקשה מאוד. למחרת, בארוחת הבוקר בבית המלון, אמר לי אחי אטאל, "מלאלה, אני לא מבין למה את מפורסמת. מה עשית?" במשך כל שהותנו בניו יורק הוא התרגש יותר מפסל החירות, מהסנטרל פארק וממשחקי המחשב.
אחרי הנאום קיבלתי מסרים של תמיכה מכל העולם, אבל מהארץ שלי הגיעה בעיקר שתיקה, חוץ מאשר בטוויטר ובפייסבוק, שבהם יכולתי לראות את האחים והאחיות הפקיסטנים שלי תוקפים אותי. הם האשימו אותי שביטאתי "תאוות בת טיפש־עשרה לתהילה". אחד אמר, "תשכחו את תמונת ארצכם, תשכחו את בית הספר. במשך הזמן היא תשיג את המשאלה שלה, חיי מותרות בחו"ל".
לא אכפת לי. אני יודעת שאנשים אומרים את הדברים האלה מפני שראו מנהיגים ופוליטיקאים שמבטיחים הבטחות ולא מקיימים. במקום זה, המצב בפקיסטן נעשה גרוע יותר בכל יום. מתקפות הטרור האינסופיות השאירו את האומה בהלם. אנשים איבדו אמון זה בזה, אבל הייתי רוצה שכולם יידעו שאני לא רוצה תמיכה בי, אני רוצה תמיכה בשלום ובהשכלה, המטרות שלי.
לאחר ניסיון ההתנקשות. "עדיין לא ידוע בבירור מי ירה בי" // צילום: איי.פי
• • • •
המכתב המפתיע ביותר שקיבלתי אחרי הנאום הגיע ממפקד טליבאן שברח לא מכבר מהכלא. שמו עדנאן ראשיד, והוא שירת בעבר בחיל האוויר של פקיסטן. הוא ישב בכלא מאז 2003 בגלל ניסיון לרצוח את הנשיא מושארף. הוא אמר שהטליבאן תקפו אותי לא בגלל פעילותי למען השכלה, אלא מפני שניסיתי "להשמיץ מאמצים שלהם לכונן שלטון איסלאמי". הוא אמר שהוא כותב לי מפני שהזדעזע מההתנקשות בי, והוא מצטער שלא היה ביכולתו להזהיר אותי מראש. הוא כתב שהם יסלחו לי אם אשוב לפקיסטן, אלבש בורקה ואלמד במדרסה (בית הספר לתורת האיסלאם).
עיתונאים האיצו בי לענות לו, אבל אני חשבתי, למה יש לאיש הזה זכות לומר זאת? הטליבאן אינם המושלים שלנו. אלה החיים שלי; איך לחיות אותם זו הבחירה שלי. אבל מוחמד חאניף (סופר ועיתונאי פקיסטני) כתב במאמר שלו, כי היתרון של מכתב הטליבאן הוא שרבים טוענים שלא הם ירו בי, והנה הם נוטלים אחריות.
אני יודעת שעוד אחזור לפקיסטן, אבל בכל פעם שאני אומרת לאבא שאני רוצה לשוב הביתה, הוא מוצא תירוצים. "לא, ג'אני, הטיפול בך עוד לא הסתיים", הוא אומר, או "בתי הספר טובים. כדאי שתישארי כאן ותצברי ידע, כדי שתוכלי להשתמש במילים שלך בעוצמה".
הצדק איתו. אני רוצה ללמוד ולהשתלם כראוי בנשק הידע. אחר כך אוכל להיאבק ביתר יעילות למען המטרה שלי.
היום כולנו יודעים שהשכלה היא זכות יסוד שלנו. לא רק במערב; גם האיסלאם נתן לנו את הזכות הזאת. האיסלאם אומר שכל ילדה וכל ילד צריכים ללמוד בבית הספר. בקוראן כתוב שאלוהים רוצה שנרכוש ידע. הוא רוצה שנדע למה הרקיע כחול, ועל האוקיינוסים והכוכבים. אני יודעת שהמאבק קשה - ברחבי העולם יש חמישים ושבעה מיליון ילדים שלא לומדים בבית ספר יסודי, ושלושים ושניים מיליון מהם בנות. לצערי, ארצי שלי, פקיסטן, היא אחד המקומות הגרועים ביותר: 5.1 מיליון ילדים לא לומדים אפילו ביסודי, אף על פי שבחוקה שלנו נאמר שזאת זכותו של כל ילד. יש לנו קרוב לחמישים מיליון מבוגרים אנאלפביתים, שני־שלישים מהם נשים, כמו אמא שלי.
ועדיין הורגים ילדות ומפוצצים בתי ספר. במארס שעבר תקפו בית ספר לבנות בקראצ'י שביקרנו בו. פצצה ורימון יד הושלכו לתוך מגרש המשחקים של בית הספר בדיוק כשעמד להיערך שם טקס הענקת פרסים. המנהל, עבדול ראשיד, נהרג, ושמונה ילדים בני חמש עד עשר נפצעו. ילד אחד בן שמונה נשאר נכה. כשאמא שמעה את החדשות, היא בכתה בלי הפסקה. "כשהילדים שלנו ישנים, אנחנו נזהרים לא להזיז שערה משערות ראשם", אמרה, "אבל שם יש אנשים עם רובים, והם יורים בהם או מטילים פצצות. לא אכפת להם שהקורבנות הם ילדים".
הפיגוע המזעזע ביותר היה בעיר קווטה, כשמחבל מתאבד פוצץ אוטובוס שהסיע ארבעים תלמידות למכללה של בנות. ארבע־עשרה מהן נהרגו. הם עקבו אחרי הפצועות עד בית החולים וירו בכמה אחיות.
לא רק הטליבאן הורגים ילדים. לפעמים זאת התקפת מל"טים, לפעמים מלחמות, לפעמים רעב. ולפעמים המשפחה שלהם. בגילגיט, קצת מצפון לסוואט, נרצחו שתי נערות בגילי מפני שהן פירסמו סרטון ברשת ובו ראו אותן רוקדות בגשם, לבושות בגדים מסורתיים וכיסויי ראש. כפי הנראה, אחיהן החורג ירה בהן.
היום סוואט שקטה יותר ממקומות אחרים, אבל עדיין הצבא נמצא בכל פינה, יותר מארבע שנים אחרי שסילקו לכאורה את הטליבאן. פזלולה (מנהיג הטליבאן המקומי) עדיין מסתובב חופשי. העמק שלנו, שהיה פעם אתר תיירות מבוקש, נתפס עכשיו כמקום מפחיד. זרים שרוצים לבקר בו צריכים היתר מיוחד מהשלטונות בבירה איסלאמבאד. בתי מלון וחנויות של אמנים ריקים. זמן רב יעבור עד שהתיירים יחזרו.
במהלך השנה האחרונה ראיתי הרבה מקומות אחרים, אבל העמק שלי נשאר בעיניי המקום היפה ביותר בעולם. אני לא יודעת מתי אשוב לראות אותו, אבל אני יודעת שאשוב. אני תוהה מה קרה לזרע המנגו ששתלתי בגינה שלנו ברמדאן. אני תוהה אם מישהו משקה אותו, כך שיום אחד הדורות הבאים של בנות ובנים יוכלו ליהנות מפריו.
• • • •
היום התבוננתי בעצמי בראי וחשבתי לרגע. פעם ביקשתי מאלוהים כמה סנטימטרים נוספים לגובה, אבל במקום זה הוא הגביה אותי עד השמיים, גבוה כל כך עד שלא יכולתי למדוד את עצמי. לכן תרמתי את מאה המטבעות שהבטחתי אם אגדל.
אני אוהבת את אלוהיי. אני מודה לאללה. אני מדברת איתו כל היום. הוא הגדול ביותר. בכך שנתן לי את הגובה הזה כדי להגיע לאנשים, הוא נתן לי גם אחריות גדולה. שלום בכל בית, בכל רחוב, בכל כפר, בכל ארץ - זה החלום שלי. השכלה לכל ילד ולכל ילדה בעולם. לשבת בכיסא ולקרוא את הספרים שלי עם כל חבריי בבית הספר - זאת זכותי. לראות כל בן אדם עם חיוך של אושר - זאת משאלתי.
אני מלאלה. עולמי השתנה, אבל אני לא.
הספר "אני מלאלה" ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו