כשגיל 50 מתקרב בשעטה, להב מביט לאחור ויודע שלכך הוא נועד מאז ומתמיד // כשגיל 50 מתקרב בשעטה, להב מביט לאחור ויודע שלכך הוא נועד מאז ומתמיד

צלילי המוסיקה

קהל שבוי הולך אחרי משה להב כבר יותר משני עשורים בערבי השירה "הטיש הגדול" • הם שרים, רוקדים וחוגגים, וממשיכים את הביחד גם מחוץ להופעה • בטיש אין שירונים והערב מתנהל בהתאם למצב הרוח של הקהל • "מצאנו דרך נעימה מאוד לחיות את החיים"

ממבט ראשון זה נראה כאילו תל אביב השתגעה. יותר ממאה אנשים, מצעירים ועד לקשישים אנרגטיים, קופצים יחד בחדר אחד, רוקדים כאילו אף אחד לא מסתכל וצורחים במלוא גרונם. המוסיקה משתנה בהתאם למצב הרוח הקולקטיבי של הקהל, שנראה כאילו הפך לישות חיה אחת באור המעומעם של תיאטרון תמונע בעיר ללא הפסקה. אנשים עולים לפרקים לבמה, משתתפים, מעודדים. "ככה זה בכל מופע של הטיש הגדול", מסביר מעריץ מחויך. "שירי ארץ ישראל בלב תל אביב, איך אפשר שלא להרגיש הכי חזק את השורשים?" קורא בשמחה צעיר אחר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה ערב לפני חג הסוכות וכל ההמון הזה הגיע לערב השירה בציבור של הטיש הגדול משה להב. דמות מוכרת פחות לקהל הרחב אבל אייקונית בעיני קהל מעריציו, שהולך שבי אחריו מאז התחיל את ערבי השירה המיוחדים שלו לפני שני עשורים. "אני לא סובל את המילה 'מעריצים' ולא מוכן שיעריצו אותי. זה מאוד מקטין אותך כאדם", דורש קודם כל להב. בקומה ה־18 של מגדל ברמת גן, מרוחק קילומטרים רבים מהבית שבו נולד וגדל בירושלים, מנסה להב להסביר איך אדם ששירתו מחוספסת ונגינתו אינה מזהירה סוחף אחריו זה כ־600 הופעות גנרלים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת ומקבלי החלטות, שלא מפסיקים לשיר. "הפלא שקורה שם זה הכל, לבד משירה בציבור", אומר להב וחיוכו אומר סוד. 

"זרקו עלינו מה שהיה בכיס"

"זה דווקא התחיל רע מאוד", הוא פותח ונודד משלהי העשור החמישי לחייו אל ילדותו, "בגיל 14 כבר הקמתי להקה שנקראה 'שן'. לא יודע מה עבר עלי. היום אני נבוך כשאני חושב על זה. 'חור בשן' כבר נשמע עם יותר סטייל. הגענו למרתון להקות צעירות שאירגנה עיריית ירושלים עם השירים 'אליעזר בן יהודה' ו'ימים לבנים', מצוידים בחליל צד. לא ידענו שהאחרים יגיעו עם דיפ פרפל, לד זפלין ושמות מפוצצים מחו"ל. לבשתי חולצה יפה בתוך המכנסיים. חשבתי שבגדי אירועים יכבדו את הקהל. בכלל, עד היום אני מאמין בזה שצריך להתלבש יפה. התחלנו לשיר והקהל זרק עלינו את כל מה שהיה לו בכיסים. אני עוד זוכר את הצחוקים שהיו שם. הבנתי שאני כנראה לא עם העדר".

ואולם צריך יותר מכמה עגבניות כדי לעצור אדם כמו להב. "שנתיים לאחר מכן, בגיל 16, החזקתי לראשונה גיטרה. הרגשתי קסם. משהו קרה. זה השפיע עלי כל כך שתפסתי את עצמי יושב שעות ארוכות ולומד שירים. אחר כך פגשתי את פביאן ברנסבורג וביחד היינו שרים שירים בשני קולות. כך צברנו רפרטואר לא רע בכלל ותוכנית עם 12 שירים. הופענו כצוות. בתחילה זה היה מול החברים בבית הספר, משם התגלגלנו ל"מזרקה", מקום קטן שהופענו בו פעמיים בשבוע. במשך שמונה השנים הבאות הופענו בלא מעט מועדונים ובאירועים". 

בהמשך הוא נדד לתל אביב עם פביאן, חברו לצמד "לגמרי לא רע". "משהו במעבר לתל אביב החליש אותי. בהתחלה חשבתי שהשינוי היה אצלו. הוא פיתח איזה אגו שלא יכולתי לעמוד בפניו. השפיע על החברות בינינו ונפרדנו. אחר כך שמעתי שפביאן חזר בתשובה". 

אז החליט להב לקחת הפסקה מהעיר ללא הפסקה ושב לירושלים. הוא החל להופיע, הפעם לבד, במקומות הבילוי המרכזיים בעיר. במשך הזמן התגבש סביב להב קהל של חובבי שירה משותפת. בשנת 1993 פתח להב מועדון־תיאטרון ששמו "בית המרזח של כלבא שבוע" שבו הופיע עם "הטיש הגדול". "זה היה רק כשהרגשתי מספיק בטוח לאחר שנים של הופעות, ושראיתי שיש קהל נאמן שהולך איתי לאן שאני הולך. הרעיון היה להקים מקום קטן שיהיה בו פסנתר ושכולם יעמדו סביבו, ישתו, ישירו, יספרו סיפורים, יחזרו אחד אחרי השני. זה היה מקום של 100 מ"ר שהיה ממוקם במגרש הרוסים. היתה רומנטיקה אבל לא היה כסף. אחרי חצי שנה בערך נשברתי, הרסתי את הקיר והגדלתי את המקום פי שניים. הופיעו אמנים מהשורה הראשונה כמו מאיר אריאל וצביקה פיק. די מהר שחקתי את כולם. רק היום שלי היה עמוס באנשים ומפוצץ. אחרי ארבע שנים המקום לא הצליח להחזיק מעמד, התמוטט כלכלית, ו'כלבא שבוע' נסגר".

השלב הבא היה מועדון "צוללת צהובה", שאותו הקים להב בסוף שנות ה־90. אמנים מובילים ואמנים בתחילת דרכם הופיעו במועדון שלו זה לצד זה, במופעים שעיצבו את דמותו של המופע "משה להב הטיש הגדול". מאז הקהל רק הלך וגדל, ובשנת 2007 יצא הדיסק "משה להב הטיש הגדול", שהוקלט בנוכחות קהל והוא מבטא את רוח המופע שאותו מפיק צפריר קום.

"אני אמות ירושלמי"

בתיאטרון תמונע, באותו ערב סוכות שבו הפכתי גם אני לעוד חלק מתנועת הטיש הגדול, העניינים מתחילים להתלהט. אסנת וישינסקי, שרק נחתה באותו הבוקר, עולה לבמה ומרביצה שרשרת של חיקויים. בתוך שניות מעלים המעריצים את חיקוי ריטה ליו־טיוב. מייד אחריה עולה לבמה סטנדאפיסטית ירושלמית שפתחה בבדיחה על מעלליהם של מנחם ומנחם בחיפה, והם בכלל מירושלים, ביתו של האיש שהתחיל את כל זה.

ואולם להב מחזיק בטן מלאה גם על עיר הולדתו. "השמיים והשכינה יושבים נמוך מדי מעל הראש של האנשים. אתה לא יכול לעמוד זקוף", הוא מסביר, "כל העניין הדמוגרפי שם נהיה קשה מאוד. החברה והתחבורה. הכל שם... עזבי, אני סובל רק מלדבר סרה בירושלים. אני אוהב את ירושלים ואני אוהב את הירושלמים. אבל הכל סביך מדי. זה פשוט חנק אותי. נשארתי במבשרת רק בגלל שרציתי לגור ליד הילדים שהיו קטנים, עד שהיו עצמאים כדי לעלות על אוטובוס ולהגיע אלי לתל אביב". אבל הטון הביקורתי לא מונע מלהב להגיד שלא משנה איפה הוא גר עכשיו, "אני אמות ירושלמי. אם אתלה באילנות גבוהים, יהורם גאון ויוסי בנאי עזבו את העיר בגיל 18 ועדיין נחשבים ירושלמים. אני, שעזבתי בגיל 46, בטח אשאר עד יומי האחרון ירושלמי".

בשונה ממופעי שירה בציבור אחרים, הטיש הגדול מתקיים בלי שירונים ובלי שקופיות ובלי מערכים מובנים מראש. אבל איכשהו כולם יודעים את המילים ואלה שלא מהר מאוד קולטים ומצטרפים. בתמונע הקהל כבר צוחק, מבושם מבירה ומהסטנד־אפ, ודורש לשיר אריק איינשטיין. שירת "עוף גוזל" צומחת מפיהם של המשתתפים. "איינשטיין זה טוב בדיוק כמו מתי כספי", מעיר להב לקהל, "רק שקצת קשה להקפיץ איתם". אבל הקהל בשלו ושיריו של איינשטיין מלווים את הערב לזמן ממושך. 

כשמסתיים איינשטיין, מישהו שהגיע מהרצליה עולה לשיר. "בת שישים פוקחת עין" מעלה כתריסר חבר'ה על הבמה. ותיקת הטיש עומדת באמצע החבורה ואוחזת בצעיף אדום. הבמה והקהל מתאחדים לרגע בשירה תוך כדי תנועות תואמות. "רואים מופע, אבל יש הרבה סמלים שלא תראי בשום מקום, כמו הצעיף האדום. אם אין בנמצא צעיף אדום, יגררו אוהד הפועל תמים בחולצה אדומה לבמה ויצביעו עליו כשיגיע המשפט 'את ראשו של הגלבוע מישהו צבע אדום'. ויש עוד שריטות שיש אותם רק פה, בטיש. לסמלים הללו התגעגעתי", אומר אותו הרצלייני, "אני כבר 15 שנה בעסק הזה, למעט השנתיים האחרונות שבהן שהיתי בחו"ל. אז התגעגעתי לאוכל של אמא, ולטיש".    

 "אולי הקסם הוא בזה שהטיש מתנהל כמו תנועת נוער שאינה מסתיימת בגיל הגיוס". להב והמעריצים

לא אוהב "שירה בציבור"

בביתו ברמת גן, בחולצה לבנה ובג'ינס, מנסה להב להסביר במשפט אחד מהו "הטיש": "אולי הקסם הוא בזה שהטיש מתנהל כמו תנועת נוער שאינה מסתיימת עם הגיעך לגיל גיוס". הוא נוגס בשאריות מעוגת הקצפת שהוגשה אמש, אירוע קבוע בבית להב שאליו מגיעים חברים טובים כמו אסף אשתר, ננסי ברנדס, שייקה לוי, יורם טהרלב ואחרים, ואומר: "אני בכלל לא אוהב שירה בציבור. אני בסך הכל עושה את מה שעשיתי מאז שהייתי מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד בירושלים. היתה לי שם קבוצה של 50 חבר'ה ועוד עשרות שהתחננו להיכנס אלינו. אלו היו ימים של הרבה צחוקים ושירה וביחד. על הבמה זה אותו הדבר. אותה הדרך. לכן גם קראתי לזה 'הטיש הגדול' - כי זה נשמע בדיוק כמו ההתכנסות של הרבי מסיפורי החסידות. אני לא רב ולא נעליים, אבל אני בהחלט מבין בשירים ומבין בחברה ועושה את השילוב בין השניים".

את הנאמנות של הגרופים להב לא הצליח לפצח עד היום. "אני יודע שזה תמיד היה קיים. זה פשוט משהו שהיה מונח ככה מההתחלה. כילד קטן בשכונה הסמוכה לסנהדריה, הגדולים ממני ב־4-3 שנים היו בכל יום צועקים לי 'מושיקו, בוא תקבע את הכוחות'. כבר אז, בחושים של ילד, קיבלתי את המנהיגות מהסביבה". להב לא סתם מספר את הסיפור הזה, אלא מפני שהוא מאמין בלב שלם ש"כולנו בסופו של דבר ילדים. התפקיד שהיה לי כמושיק הקטן בגן זה התפקיד שאני נושא אותו גם עכשיו. מה שהיה הוא שיהיה. לכל אחד תפקיד משלו שנקבע לו עוד משחר נעורים. אנשים עושים שינויים בחיים ובכל זאת, הכל נשאר אותו דבר".  

מובן שלא לכל אחראית הכריזמה, והמוסיקה היא עדיין חלק מרכזי מהסיפור. "באתי ממקום שכולם בו שרים. לא תמיד ידעתי שאני מבין בשירים ושיש לי פור משמעותי על הסביבה. לקח לי זמן לתרגם ולהבין איך לתפוס את הרוח של השירים המיוחדים הללו. גם היום אני יודע ומרגיש מה המשקל של כל שיר, של כל מילה בו, איזו נשמה יש לו ואיפה בדיוק הוא יכול להשתבץ. זה עדיין מרתק אותי וחידתי בעיניי איך שהערב נבנה, איך הוא מטפס, ועם הדברים האלה אני זורם. זו הרוח שאני אוחז אותה ביד. אני יודע שלמעט אנשים יש את זה. כשאני נפגש בזה, אני מייד מזהה". 

עיניו של להב נודדות למקום שאיני שותפה לו, כשהוא מסביר שתמיד היתה לו משיכה לצלילים ולמילים. "לא היה אפשר לזמזם או לשרוק לידי מנגינה בלי שהייתי מייד שואל או קולט את הצלילים ומתלווה. הייתי מסתכל על רגלי האמנים, איך שהם נותנים קצב ברגל, וזה היה מרתק אותי. היום אני רואה את הבן האמצעי שלי כשהוא רואה איך אחרים מזיזים את הנעל שלהם לפי הקצב, וזה מזכיר לי אותי. לא יודע אם הוא הולך בדרכי, אבל שני הגדולים מאוד אוהבים שירים". הוא צוחק בקול ומספר על היום שבו בכורו איתמר היה בן 5 ושמע לראשונה את מילות השיר "טנא ירוק" של להקת הכל עובר חביבי. "זהו שיר שמפתה אורח להיכנס ולהישאר בבית המזמין. אחת השורות אומרת 'פת ומלח זה מה שיש - שב איתנו כאן', ואיתמר שאל בתמימות של ילד 'אבא, למה מכריחים אותו לשיר ככה? למה בעצבים?' כל כך מצא חן בעיניי שהוא מקשיב למילים".

אף שנראה שבניו שותפים לטעמו המוסיקלי, להב עצמו דווקא לא קיבל את הכישרון מהבית. כשהוא מגיע לאביו יצחק, שאיננו זה ארבע שנים, הגעגוע העז ניכר בעיניו. "הוא אהב מאוד שירי ארץ ישראל. לא ידע את המילים כל כך, אבל היה חזק בחלקי מילים, חלקי מנגינות". אמו כוכבה לא היתה שותפה גם היא לכישרון של בנה: "היה לה נעים באוזן, אבל השירה עבורה לא היתה משהו מיוחד. כך שבמקרה שלי, כלום לא בא מהגנים".

"השירים הם חלק ממהלך החיים שלנו". קהל בהופעה

ה־50 הגדול

עם כובד השנים הארוכות של מופעים, צפוי היה שלהב יישחק בשלב כלשהו ויחפש את מזלו בתחומים אחרים. "ניסיתי לעשות דברים אחרים כמו מועדונים ופאבים. הצלחתי בהם, אבל עובדה שתמיד חזרתי לשיר. זה תמיד 'עבד' עלי. שמעתי הקלטות וגיליתי שיש לי קול מחוספס אבל תמיד חזרתי למקום הזה. זה מצליח כי אני שר ממקום אחר לגמרי, שם אין קשר לקול יפה או לא. לכן זה גם סוחף את כולם. כל מי שבא לו יכול לתפוס מיקרופון, לעלות על הבמה ולשיר, ולא משנה עד כמה אתה מוכשר או עד כמה הקול שלך יפה". 

ואולם כריזמה וטעם מוסיקלי טוב אינם מספיקים בשביל להתמיד בעבודה הקשה שלהב עושה. מה שעוד הניע אותו, הוא מספר, זו התאווה להכרה. "זה תמיד בער בי. אני זוכר שבכיתה ו' או ז' ישבתי ליד חבר בבית הספר רנה קאסן בירושלים. שאלתי אותו, 'אלון, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?' הוא השיב, 'לפתוח חנות'. עניתי לו, 'מה חנות? אז ממה תתפרסם?'

כבר אז, בתפיסה שלי כילד, רציתי להיות מפורסם".

למרות הדברים, קשה לתאר את להב כאדם תאב פרסום. עד לפני כמה שנים, הוא מודה, לא היה מעז להשתתף בראיון מפני שלא היה יודע מה להגיד. "תמיד איכשהו אחרים ניהלו לי דברים ואמרו איך עלי להתנהג. היום אני מבין שהחיים עשויים מהדברים האלה. רוצה ליהנות? בוא תיהנה. רק תיקח. אבל עכשיו, עם בארי הקטן, רק בן 9 חודשים, ועם זוגיות כבת שבע שנים שטוב לי איתה, אני מרגיש שאני במקום טוב לי. אחרי גירושים מאוד לא נוחים שהותירו ספיחים לא נעימים בחיים, היום אני כבר מקבל את עצמי באהבה". לדבריו, הוא תמיד חשב ש"הגדולים" יודעים יותר טוב. עתה הוא הגיע לגיל שבו החליט להיות השופט העליון של עצמו. "אני יכול להתייעץ, אבל אין יותר את המשפט 'הם יודעים יותר ממני'. המשפט הזה מנע ממני כל כך הרבה דברים. החששות שהתפוגגו הביאו לי הרבה ביטחון ושקט". 

הוא מדבר במעין בשלות פנימית שצומחת לקראת יום ההולדת ה־50 שיחול במארס הקרוב. "בטח נחגוג כולנו בטיש. כמו בחתונה, זה תמיד גם שם", הוא מחייך ומספר: "כבחור צעיר כשהלכתי להופיע בימי הולדת של בני 50 היה מרגיש לי שאני הולך להופיע מול זקנים שהגיעו כבר לקראת סוף ימיהם. היום אני אוטוטו מגיע לגיל שלהם ואין בי שום תחושת קשישות. הגיל הגיע ואני לא נבהל ממנו. זה די מפתיע".

בעוד בארי מתרוצץ בבית, אני מציעה שאולי הרוגע שלו הוא הבונוס של אבהות מאוחרת. "אין ספק שזו תקופה יותר רגועה. אבל בואי נודה, אבהות מאוחרת זה קשה, לא נוח. אני לא מת על הטירחה שבדבר. אבל מעז יצא מתוק - הוא בא עם המתיקות הזו שמכסה על הפערים הפיזיים, כך שאני לא מרגיש מבוגר מדי בעניין הזה. לחברים שלי תכף ייוולדו נכדים ואני עם ילד קטן. עם איתמר בן ה־16 ואמיתי בן ה־14 אין ספק שהייתי פחות והיה לנו פחות זמן איכות. הסבב הראשון היה בתקופה שבה הייתי מבעלי 'צוללת צהובה' ואחר כך 'כלבא שבוע'. עבדתי 16 שעות ביממה".

בארי הוא תוצר אהבתם של להב ורחל הורביץ. שניהם בפרק ב', אך די במבט אחד בשניהם כדי להבין כמה אהבה גדולה ונאמנות תהומית נמצאות שם. גם בתקופות הפחות מוצלחות והלחוצות היא נשארה לצידו. רחל, אחות גסטרו במקצועה עם מומחיות לגריאטריה, עזבה 20 שנות עבודה בבית החולים הדסה בירושלים והפכה למנהלת האדמיניסטרטיבית של הטיש. "הטיש צריך אותי הרבה יותר מבית החולים", היא אומרת, "אם אני לא שם, שום דבר לא עובד". חבריהם אומרים עליהם ש"אין ספק שהאהבה ניצחה", אחרים טוענים כי "היא פשוט בולעת אותו בנוכחות שלה". אבל להב מסביר כי בכל מה שקשור לניהול ענייניו, "רחלי היא הכי טובה שיש". 

"עם בארי הקטן וזוגיות מאושרת אני מרגיש שאני במקום טוב" // צילום: יוסי זליגר

ארבע חתונות ולוויה אחת

את חתונתם במאי 2013 הם ערכו, כמו את חייהם, בצורה יוצאת דופן בארבע מסיבות שהתפרסו לאורך השבוע ולוויה אחת של סבתו של משה, שמתה בשיבה טובה בגיל 91. הראשונה סולידית עם 25 בני משפחה במלון תל־אביבי; השנייה עם חבורת הטיש אצל המנדלסונים בשיכון דן; אחריה אצל הרג'ואנים בירושלים; והאחרונה לברנז'ה התל־אביבית בחצר ביתה של הגרופית סמדר שיר. בצילומים הם נראים כמו שני ילדים קטנים, קורנים בחיוך ענק, בתלבושת של אצילים. "אני ההוגה ורחלי המוציאה לפועל. נכנסנו למחסן תלבושות תל־אביבי ויצאנו עם התלבושת הכי יפה שהיתה שם", להב מסביר בחיוך שובב.  

כשהם מדברים כך נראה שבארי אינו הבייבי היחיד של הזוג. "הטיש הוא כמו חיידק שתופס אותך ולא עוזב", מסבירה רחל, "היום אני מבינה שאנשים באים שוב ושוב רק בגלל שהמופע שלו הוא כמו ביצת הפתעה. לא משנה כמה פעמים היית קודם, אתה לעולם לא תדע איך תצא מהמופע העכשווי. לאף אחד לא בא לפספס את זה. גם לי לא בא לפספס. לפני כ־20 שנה במועדון 'כלבא שבוע' היה המופע הראשון שהגעתי אליו, ומאז המינון רק החל לעלות עד נוכחות של 100 אחוז. אני נמצאת שם בכל מופע, לא בגלל שאני גרופית. אני שם כי אני צריכה להיות שם. לפעמים זה כמו המלון של פולטי - גם הכרטיסנית, גם מסדרת האורות, גם עולה לשיר. חסר רק לנקות". 

להב כבר סיפר שהוא לא אוהב שירה בציבור, ורחל מסבירה שהטיש כלל אינו שירה בציבור. "זאת הנקודה שהופכת אותו לתופעה. הטיש הוא מופע של משה להב, שהוא ערב חברתי, עם דינמיקה מול הקהל. אי אפשר להיות אדיש ואי אפשר לומר על הטיש הגדול 'לא'. הטיש בא מנצח ויוצא מנצח - זה כל הסיפור. כל אחד שמגיע יוצא עם החוויה שלו. שווה לבדוק אותו ולו רק פעם אחת".

"אין לי קהל רב, אבל הקהל שלי ברובו חוזר שוב ושוב"

"הטיש הוא דרך חיים"

גם בהופעה ערב לפני סוכות, כמו בכל מופע, רחל מנהלת - ומשתתפת. לבושה בשחור עם עליונית אדומה, שתואמת את האודם הנועז, היא אוחזת את המיקרופון. שיר ועוד שיר. תמיד עם הפנים לקהל. "היא תמיד שרה יפה. אבל כשהיא איתו - היא שרה עוד יותר יפה", זורקת אחת המשתתפות. הקהל מחזיר לה חיבוק גדול של אהבה. 

בין שבוייו הקבועים של הטיש נמצאת גם יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, שמספרת כי "השירה הישראלית היא חלק חשוב ממני. הקסם בטיש הוא בחיבור של המילים אל הלב, באהבה הגדולה בין משה לרחלי, בגיוון של הקהל, בפנייה האישית לאנשים. יש משהו באוויר ואנשים אוהבים אותם".

יפית גרינברג, המוכרת כג. יפית, מציעה הסבר משלה לתופעת הטיש. "לרוב האנשים שבאים לשם יש משהו רוחני. אי אפשר אחרת. בשירה יש משהו מן התפילה, וכל מי שבא מבית מסורתי - המופע מחזיר אותו לבית אבא, למקום המוכר. רואים את ההתלהבות, את ה'נשמה היתרה'. כשאני שם אני בסוג של אדרנלין מטורף. מסביב אנשים עולים על השולחנות, קופצים על הבמה. צריך להיות כדי להבין".

נראה שלכל אחד יש הסבר משלו לתופעה. להב עובד קשה כדי להסביר איך הוא רואה אותה. "אין שום דבר קבוע במופע הזה. הכל לפי הקהל ומה שקורה בינינו, בזרימה. עם הזמן והביטחון שאני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. שיכללתי את זה. בכל ערב יש לי אווירה סמויה. אם יש ערב מאוד מוצלח, למחרת עם אותם אנשים ואותם שירים ייתכן שיהיה ערב אחר לגמרי. העניין איך ללכוד את האווירה". 

לקראת גירושיו מאשתו הראשונה, שהיתה גם היא חלק ממשפחת הטיש, היתה אווירת נכאים. "הרגשתי את זה בתוך המקום והלכתי עם זה. ראיתי שכששרתי שירים שמחים זה לא כל כך הלך. באחת הפעמים החלטתי להוציא ערב דרך שירים שיש בהם נוגות והנה, היה ערב מוצלח. כשזה לא משהו אמיתי שבא מבפנים מרגישים שזה זיוף, והזיוף הזה לא נוגע באף אחד".

ובטיש כמו בטיש, כולם היו שותפים גם לחוויה הקשה. "בתקופה הזו כשהכל התפרק לי כולם עמדו והסתכלו. לצערי, כל הגירושים שלי, כל החיים שלי, כל הסיפורים, היו שם על השולחן, בתוך הטיש". אני שואלת אם הטיש היה הטריגר לפרידה, והוא עונה: "בואי נאמר כך, הבעיות התחילו עם ההצלחה. אז הרבה דברים השתנו. היתה הרבה קנאה. הרגשתי שאני נשאר עם האישה כדי לרצות אותה ולנסות לשקם יחסים, אבל מצד שני הרגשתי שאני מאבד את רחל כפרטנרית. לעמוד עם שתיהן על במה אחת זה לא היה דבר פשוט. זו היתה תקופה שבה נקרעתי. זו היתה תקופה שהיה לי קשה לחיות עם עצמי. לא אהבתי את זה".

להב הוא מסוג האנשים שנותנים לקהל את הכל, ואולי הקהל הוא זה שלוקח. ככלל, נראה שהטיש הופך לחדר פסיכולוג גדול שבו כולם אמיתיים וכולם שותפים. "אני רואה את הקשרים שנוצרים וזה מחמם את הלב. אני גם רואה קשרים שמתפרקים. אין פה סודות. יש הרבה שמחות ביחד, קנאויות, מריבות. הכל בפנים, בתוך הטיש. זה חלק מהחיים. השירים פה הם מה שחשוב. הם חלק ממהלך החיים שלנו". בזכות זה, החברויות שנוצרות בטיש כבר מזמן חצו את גבולות המועדון שבו מתקיימות ההופעות. "יש קבוצת בנות מהטיש שיוצאות לניו יורק באוקטובר ביחד. לא מזמן חזרנו מנסיעה משותפת ליוון. יש חבורה עם צימרים וכולנו נוסעים לשם לשיר", מספר להב.

ברוח האושפיזין של חג הסוכות, מספר הטיש שאילו היה יכול, "הייתי שמח לשבת בטיש עם קבוצת כסית, דן בן אמוץ, חיים חפר. אני קורא את האוטוביוגרפיה של ירון לונדון, הכתיבה מצוינת. איזו שפה משובחת מהמשובחות. הייתי שמח לארח אותו אצלי". על עינת שרוף, שנתפסת כמקבילה הנשית של להב, הוא מסביר כי "אנחנו עושים דברים שונים, משתמשים בשירים שונים ובסגנון שונה. אני מעריך מאוד את החריצות וההצלחה שלה. היא הגיעה כמה פעמים להופעה שלי, רקדה, אפילו עלתה על הבמה ושרה 'הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול'. לא בטוח שאני, עם האופי שלי, הייתי עולה על הבמה בהופעה שלה ושר 'היא גדולה'. כמו שלא הייתי מסוגל למכור דיסקים שלי אחרי ההופעה".  

אם כך, מהי התשובה לשאלת הקסם של הטיש, שאותו כולם מרגישים אך איש לא ממש מסוגל להניח עליו את האצבע? "עד היום אני לא יודע להגדיר מה זה בדיוק. זה ג'אם של שירים, נכון. אבל עדיין אני יכול לבוא עם רשימה או עם רעיון ולפעמים מהשיר הראשון הדברים משתנים לגמרי. מאותו רגע זה זורם לכיוון אחר, מה שנראה באותו הרגע כמתאים לערב, מתאים לקהל, ואני פשוט רואה איך דברים מתחילים לקרות", מלטש להב את ההסבר שלו למופע שכבר מזמן הפך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א שלו. "אין לי קהל רב, אבל הקהל שלי ברובו הגדול חוזר שוב ושוב. זה מצוין כי כולם מכירים את כולם. כולם מתחבקים עם כולם וכולם מתנשקים ביחד. מצאנו דרך נעימה מאוד לחיות את החיים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...