איזה שד השתלט על חשיבתו של ראש ממשלת שבדיה החדש סטפן לופבן, שבנאומו הראשון בפרלמנט הכריז כי ארצו תכיר בפלשתין. ד"ר אחמד טיבי ואבו מאזן עלצו, הממשלה בירושלים זעמה - ועוד בטרם יגיע היום השגריר קארל מגנוס לשיחת נזיפה בירושלים, הזדרזה שטוקהולם להבהיר כי מדובר בהכרה לאחר משא ומתן ובהסכמת שני הצדדים. שבדיה חזרה לנורמה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא ממש, הדעת נותנת כי ראש הממשלה הסוציאל־דמוקרטית ביטא את האמת הפנימית שלו בהצהרה המקורית, ולא בתיקון. חשוב לו להציג את ההכרה בפלשתין בראש סולם העדיפויות שלו. כמו דאעש, כמו חמאס, אולי אפילו יותר.
השגריר בדימוס צבי מזאל אמר לי אתמול כי אין פליאה. המפלגה שחזרה לשלטון אינה אוהדת ישראל. זו ממשלת מיעוט, וכדי לגבש את התמיכה בה קרצה לעבר המוסלמים, המהווים כבר 9% מהאומה הנורדית הגדולה. יש ערים שהפכו למבצרי איסלאם כמו מאלמא, וזה מחיר המדיניות של ממשלה הפותחת את שעריה ללא מגבלה, ללא מבחן, ללא איזון, ללא שיקול דעת ראוי.
התוצאה היא שאכן קמה מפלגה המתנגדת להגירה, וזכתה בהישג מהמם של 13% מהקולות, ועדיין שני הגושים מימין ומשמאל מחרימים אותה. במצב זה, כדי להרחיב את התמיכה בו החניף לופבן למוסלמים בארצו.
ממילא היחסים עם שבדיה היו בעייתיים מאז הקמת ישראל. במלאות לה ארבעה חודשים, בעיצומה של מלחמת השחרור, רצחו שרידי מחתרת לח"י את המתווך השבדי פולקה ברנדוט בלב ירושלים, מפני שהוא תיכנן לקרוע את הנגב מישראל ולהעבירו לשליטה ערבית.
ברנדוט היה סוכן בריטי. אולי גרוע מזה. ב־1945 כתב להיינריך הימלר בברלין הנאצית כי "יחסי אל היהודים - כמו שלך". מה עוד צריך?
דמותו העיבה על האור שלא חדל לנצנץ עד לרגע זה לזכרו של חסיד אומות העולם השבדי ראול ולנברג, שהציל בהונגריה יהודים רבים מהשמדה ונרצח בידי הסובייטים.
מגמת הריחוק לא חדלה. ביוני 1972 הייתי עד בשטוקהולם למפגש בין ראש הממשלה אולוף פלמא לבין אבא אבן, שייצג את ישראל בוועידה אקולוגית. שפת הגוף אמרה הכל, פלמא לא אהב את ישראל, לשון המעטה. אפילו הרטוריקה העילאית של אבן לא הועילה.
אך מה שחשוב ומדאיג מכל הוא ששבדיה אינה לבד. היא רק חלוצה. קיימת סכנה כי בתהליך איטי יזלגו עוד מדינות אירופיות לאמץ את עמדתה. כרגיל - כמו שטוקהולם - זה ייעשה בצעדי זיגזג, שניים קדימה ואחד וחצי לאחור.
עמדה אירופית זו מורכבת מגורמים שונים: מההגירה האיסלאמית, מחוסר הבנה למהות הטרור הקיצוני של אל־קאעידה ודאעש, ומעיוורון לגבי סרבנות השלום הפלשתינית. אך מתווסף גם חוסר רגישות של ישראל לעובדה כי העולם רואה בנוכחותה ברחבי יהודה ושומרון שליטה בעם אחר.
הממשלה יכולה לבחור מדיניות זו או אחרת, להיאבק או להתגמש, אבל לדעת בפני מה היא עומדת ובפני מי תיתן את הדין במשפט העמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו