דקות אחדות לאחר ההפסד בגמר אליפות העולם בג'ודו קיבלה ירדן ג'רבי טלפון מהוריה, נורית ושמוליק, שצפו בה בארץ. "אמא, הפעם אני לא יכולה להגיד לך שהבת שלך אלופת העולם", אמרה הג'ודוקא בת ה־25 כשהאמוציות מציפות אותה מבפנים. האם ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה שהיא מדהימה, ואז התערב האב בשיחה וקרא מהעבר השני של הקו: "את אלופה אמיתית, ואנחנו גאים בך!"
אבל לג'רבי היה קשה להתאושש מהאכזבה. "חשבתי לעצמי, 'אוף, הייתי כל כך קרובה להיות שוב אלופת עולם'. חזרתי למלון מדוכדכת. בשנה שעברה, אחרי שזכיתי בזהב, לקחתי כדור שינה כדי להירדם - הפעם בכלל לא ניסיתי. הייתי מפוצצת באדרנלין.
"רק אחרי שצפיתי בהקלטה של הקרבות שלי וקראתי את כל הסמסים ששלחו לי מהארץ, התחלתי להבין שזה לא כל כך נורא. שעכשיו כבר לא משנה מה יקרה סביבי - אם הצלחתי להתגבר על השנה הקשה הזאת ולהגיע עד הגמר, אז אני תמיד יכולה להצליח. בגלל שהתרגלתי השנה להפסיד, הרגשתי פתאום סיפוק גדול".
יהיו כאלה שיגידו, בדיעבד, שהיה ברור שג'רבי תחזור הביתה עם הישג. אבל גם היא מודה שזו היתה "שנת זוועה ספורטיבית". אחרי הזכייה באליפות העולם בברזיל בשנה שעברה היא התנזרה במשך חודשיים מהג'ודו, טיילה בעולם והקדישה את הזמן למנוחה ולהחלמה מהפציעות. למחנה האימונים של נבחרת ישראל בקוריאה וביפן, בחורף, הגיעה כשהיא לא בכושר, ועם תואר מפוצץ שרק הדליק את יריבותיה. כאן באה הנפילה המנטלית.
"אני לא אשכח איך יריבה קוריאנית חנקה אותי מול כולם", אומרת ג'רבי, "הרגשתי מושפלת". ומאמנה שני הרשקו מוסיף: "ירדן נפלה שם על המזרן יותר ממה שנפלה לאורך כל הקריירה שלה. השם שלה תפור באדום על גב בגד האימון, משהו ששמור לאלופי עולם. הבעיה היא שזה כמו צלב מטרה גדול, סוג של מטרה לחיסול. כל המתחרות שלה מחו"ל היו אגרסיביות במיוחד מולה, כדי לנסות ולהרשים את המאמנים שלהן, וזה תיסכל אותה מאוד.
"ירדן היא בחורה תחרותית בצורה יוצאת דופן, שונאת להפסיד אפילו בקרב הכי זניח באימון. האנשים סביבה לא הבינו את גודל המשבר, כי כלפי חוץ היא תמיד מחייכת, אבל היא סבלה מאוד. הבנתי שאני צריך לתת לה אוויר. לחזור לכושר בזמן שלה, לחדוות התחרות ולניצחונות. אז החלטתי שאני לא לוחץ עליה".
באליפות אירופה, שנערכה באפריל בצרפת, הודחה ג'רבי כבר בקרב הראשון. התסכול היה גדול. אבל הרשקו לא נתן לה ליפול.
"הוא החבר הכי טוב והכי קרוב שלי", היא אומרת עליו. "מגיל 7 הוא מאמן אותי ומלווה כל צעד וכל יום בחיים שלי. אנחנו מדברים על הכל, וגם כשהיה קשה לא הרמנו ידיים. היה לי מאוד חשוב להצליח באליפות העולם. ידעתי שאם אעשה זאת, אדע שיצאתי משנה מאוד קשה להצלחה גדולה, וזה מאוד יחשל אותי לקראת ההמשך".
ג'רבי המשיכה להתאמן במרץ. הרשקו אומר שלקראת אליפות העולם ברוסיה, הם סימנו מטרה צנועה: הגעה לשביעייה הראשונה. "אני ריאלי, וידעתי איזו שנה עברנו. כל הזמן אמרתי לה שאנחנו יכולים רק להתאמן טוב, לעשות את ההכנה הכי טובה שאפשר, אבל לא יכולים לשלוט בתוצאות".
ג'רבי (משמאל) עם מדליית הכסף. "חשבתי לעצמי, 'אוף, הייתי כל כך קרובה'" // צילום: אי.פי.אי
"קמתי באמצע הלילה"
בלילה שלפני הגרלת הקרבות בקושי ישנה. "היה לי חלום, סיוט, שאני מפסידה בסיבוב הראשון. קמתי באמצע הלילה עם דופק מטורף, ובכל פעם שנרדמתי קצת, החלום הזה רדף אחריי והתעוררתי מחדש. לא סיפרתי על זה לאף אחד, ושיכנעתי את עצמי שזה לא יכול לקרות במציאות. ידעתי שאני הולכת להתאבד על התחרות הזאת, רציתי להשיג את המקום הכי גבוה. אני בחורה עקשנית".
היריבה הפורטוגלית הוטלה למזרן באיפון מרשים. גם הקובנית. גם הסלובנית. בתוך זמן קצר מצאה ג'רבי את עצמה בחצי הגמר, מול ממיקו טשירו היפנית.
"הלכתי לאכול, ניסיתי לישון קצת באולם החימום, אבל לא הצלחתי. המתח אחז בי בכל הגוף. לקחתי את האייפד ושמתי לי מוסיקה מרגיעה. ראיתי את המתחרה היפנית שלי מסתובבת באולם וקצת ריגלתי אחריה. עשו לה עיסוי, ראיתי כמה תרגילים שהיא עושה. אחר כך הלכתי לאולם אחר, שלא תראה איך אני מתכוננת.
"הקרב התחיל. לא יודעת מה היא עשתה שם, אבל היא ממש פתחה את הרגליים ותפסתי אותה, ולא זזתי ממנה. וניצחתי! סימנתי ביד תנועה של 'הכל בראש'. התכוונתי שזה היה ניצחון מנטלי. הישראלים הבינו את זה, אבל בעולם פירשו את זה כשחצנות, כביכול.
"הייתי בהתרגשות שיא. אחרי כל השנה הקשה הזאת, אחרי כל התסכול הגדול, ואחרי שהתרגלתי יותר מדי להפסיד בשנה הזאת, הנה, אני שוב בגמר! הלכתי שם באולם מצד לצד ודיברתי עם עצמי. אמרתי, 'אני הולכת לעשות את זה, אני הולכת להיות אלופת עולם בפעם השנייה'".
בגמר פגשה את חברתה הטובה קלריס אגבֶגנֶנוּ מצרפת, שאותה ניצחה בשנה שעברה באותו המעמד. "כשעולים לקרב כזה, אין שום חשיבות לחברות. מסתכלות אחת לשנייה בעיניים, ויוצאות לקרב".
35 שניות אחרי תחילת ההתמודדות ספגה הישראלית איפון ואפילו איבדה את הכרתה למשך כמה שניות, כתוצאה מריתוק שעשתה לה הצרפתייה. היא ידעה שחלום הזהב נגמר.
"הרגשתי כאילו נתקע לי גוש בגרון, הרי אני שונאת להפסיד. ועדיין, באותו רגע הרגשתי שאני מעניקה לעם ישראל סיבה טובה לחייך, אחרי כל המלחמה הזאת שהיתה בקיץ. יש לי ידיד טוב שנפצע בעזה, ומאוד רציתי לשמח את האנשים".
ההפסד לאגבגננו. "הרגשתי כאילו נתקע לי גוש בגרון, אני שונאת להפסיד" // צילום: אי.פי.אי
"לא יכולה בלי זה"
זה הסיפור על הילדה של נורית ושמוליק מנתניה, אמא שמאית מקרקעין, אבא בעל חברה לייצור מונים למוניות ("הוא המציא את המונה האלקטרוני שגם מנפיק חשבונית"). ילדה שלישית מתוך ארבעה, שכבר בגיל 3 שאלה את הוריה איך קונים כרטיס כדי להשתתף באולימפיאדה, ו"אמא ענתה שאי אפשר לקנות משהו כזה - צריך לעבוד קשה מאוד כדי להשיג את זה".
בגיל 6 לקח אותה בן דודה לחוג ג'ודו, ומאז היא שם. נכבשה בקסם. אחרי שנה נתקל בה המאמן שני הרשקו, אז בן 23, במועדון הג'ודו בנתניה, וזיהה את הפוטנציאל. "היה בה משהו מיוחד, היא היתה מגיעה ראשונה לאימונים ועוזבת אחרונה. כבר מגיל צעיר היא היתה חזקה פיזית, ונאלצתי לאתגר אותה בקרבות מול בנים. גם אותם היא ניצחה".
ג'רבי הקטנה היתה תלמידה מצטיינת בחוג, והפכה לעוזרת של הרשקו בהדרכת ילדים קטנים יותר. לעיתים קרובות היתה מוותרת על טיולים שנתיים של בית הספר כדי להתאמן יותר ולא לפספס תחרויות.
המשבר הראשון הגיע בגיל 14. "הודעתי להורים שלי שאני לא רוצה יותר להמשיך בג'ודו. והם, שתמיד רצו איתי לכל מקום ודחפו ועודדו אותי והיו איתי בכל פעם שצריך, אמרו לי מייד שהם איתי ויקבלו כל החלטה שלי. מה שלא ידעתי זה שמייד אחר כך הם דיברו ביניהם בחדר השינה איך בכל זאת אפשר להשפיע עלי לא לפרוש. הם נתנו לי את הזמן, לא לחצו.
"אחרי שבוע נשברתי. באתי אליהם ואמרתי שאני חוזרת לג'ודו. הרי אני מכורה לספורט הזה, לא יכולה בלי".
היא מודעת לכך שהאמצעים הכספיים של הוריה והמסירות שלהם לקריירה שלה היו בין המרכיבים הבולטים שדחפו אותה קדימה. "זה עוזר מאוד שיש הורים שיכולים לדחוף ולסייע כלכלית. אבל אתם יודעים שהיום הם כבר לא באים בכלל לתחרויות שלי?" היא אומרת ומחייכת. "שני לא מרשה להם לבוא, כי בכל הפעמים שהם באו, לא השגתי כלום". לכן הם גם לא היו איתה ברוסיה.
בית הספר היה בערך הדבר האחרון שעניין אותה. "אני היפראקטיבית ולא הצלחתי לשבת בכיתה. אז בסוף התיכון סיכמתי עם המחנכת שאני באה רק לבחינות, וכך היה. בסופי שבוע כמעט לא יצאתי עם החבר'ה למועדונים או לבילויים, כי בשבתות היו תחרויות, והייתי חייבת לשמור על חיים ספורטיביים. בהתחלה התבאסתי מזה, אבל החל מגיל 17, זו היתה לגמרי בחירה שלי".
ב־2010 פרצה לתודעה הציבורית, כשזינקה עשרות מקומות בדירוג העולמי והפכה לאחת מ־20 הטובות בעולם. באותה שנה היא זכתה בשלל הישגים ומדליות בסבב העולמי, ובתחילת 2011 זכתה במדליית ארד באליפות המאסטרס היוקרתית, שבה משתתפות רק 16 הג'ודאיות הבכירות בכל קטגוריית משקל.
אבל הסיבה המרכזית שהעלתה אותה לכותרות היתה העובדה שנשפה בעורפה של חברת הילדות אליס שלזינגר, המבוגרת ממנה בשנה. שלזינגר היתה נציגת ישראל באולימפיאדת בייג'ין 2008, ושתי הבנות מצאו עצמן מתחרות זו מול זו על הכרטיס היחיד ללונדון 2012.
כמה חודשים לפני האולימפיאדה, בתחרות גרנד סלאם בפאריס, הבינה ג'רבי שהסיפור גמור.
"צריך להגיד את האמת. בתקופה ההיא לא הייתי ברמת הג'ודו שלי כיום. מאוד רציתי להגיע לאולימפיאדה, וכשהיתה לי תחרות לא טובה בפאריס ואליס זכתה שם במקום השלישי, הבנתי שהחלום נגמר. זאת היתה תקופה מאוד קשה עבורי. רציתי להתנתק.
"באולימפיאדה לקחתי חופש. לא עניין אותי לראות את תחרויות הג'ודו, ולא את מה שאליס עושה שם. בערב, מדי פעם, התעדכנתי בנעשה שם. כל מה שרציתי זה רק שהאולימפיאדה הזאת תיגמר כבר".
המלחמה על הכרטיס ההוא מול שלזינגר השאירה צלקות אצל שתי הבנות. שליזנגר נכנסה למריבה מתוקשרת מול איגוד הג'ודו, שהובילה בסופו של דבר לפרישתה מנבחרת ישראל; ג'רבי נותרה לבדה במירוץ לריו דה ז'נירו 2016 ועם תמיכה אדירה מהאיגוד.
ברגע שהיא נשאלת על הקשר עם חברתה לשעבר, היא בולעת רוק ומשיבה בקצרה: "אליס ספורטאית מעולה, בגיל 16 היינו חברות טובות, אבל מאז עברו הרבה שנים. אנחנו כבר לא בקשר. אני לא יודעת מה קרה איתה, וזה לא ענייני. אני צריכה להתרכז בעצמי".
החברה לשעבר, אליס שלזינגר. "אנחנו כבר לא בקשר" // צילום: יהושע יוסף
הזכייה באליפות העולם היתה נקודת המפנה בקריירה של ג'רבי. פתאום הנשיא ושרת הספורט התקשרו לברך וזה נראה לה טריוויאלי, פתאום הפייסבוק שלה התמלא בהצעות נישואים, וכשהיא יוצאת מהבית, כל מיני אנשים עוצרים אותה ברחוב.
"היו לילות ששכבתי במיטה ואמרתי לעצמי: 'הי, אני אלופת עולם'. ברגע אחד כולם בארץ ובעולם ידעו מי זאת ירדן ג'רבי, וזה לא היה פשוט עבורי. נגמרה האנונימיות. בכל מסעדה או מקום בילוי שנכנסתי אליו, הסתכלו עלי, בדרך כלל הגברים היו אלה שהכירו אותי.
"יום אחד נכנסתי למועדון. אני רואה גבר שיושב כנראה עם אשתו. הוא מסתכל עלי, מזהה אותי, ואומר לאשתו: 'את רואה מי זאת?' היא לא מזהה. והוא אומר לה: 'יו, זאת ירדן ג'רבי, אלופת העולם בג'ודו!'
"אם בעבר הייתי עושה קניות ב־40 דקות, אז פתאום נתקעתי בסופרמרקט לשעתיים־שלוש, כי אנשים עצרו אותי, בירכו ורצו להצטלם. כמובן שהייתי נחמדה לכולם, למרות שבסך הכל רציתי לקנות את עגבניות השרי שאני אוהבת ולהסתלק. אבל זהו, הפסקתי עם זה. היום אבא עושה עבורי את הקניות.
"הרבה גברים התחילו איתי בפייסבוק. קיבלתי כל מיני הצעות נישואים והודעות נדושות כמו 'את גם יפה וגם אלופה'. לרובם לא עניתי, הרגשתי שזה כבר מוגזם".
היא פייטרית באופייה. נראית קטנה יותר מאשר על המסך הקטן. גובהה 1.69 מטר, והיא מתחרה בקטגוריה של 63 ק"ג. "אני יכולה לעלות קצת במשקל לפני תחרויות, לאזור ה־65-64, ולרדת בקלות למשקל הרצוי בערב שלפני. בערב התחרות האחרונה שקלתי 62.8 ק"ג. מותר לי לאכול הכל, אני יכולה גם לרדת על צ'יפס והמבורגר אם אני רוצה. לא צריכה להקפיד יותר מדי על דיאטה כזו או אחרת".
שני הרשקו. "הוא החבר הכי טוב והכי קרוב שלי מגיל 7" // צילום: זיו קורן
"רק אוכל טרי"
ידיה שריריות להפליא, לא מומלץ לנסות אותן - היא הופכת וזורקת את יריבותיה במתקן האימונים שבמכון וינגייט כמו בובות מפלסטיק. אפילו ההליכה שלה משדרת קרביות - צעדים גדולים, מלאי ביטחון.
"ג'ודו נחשב לספורט גברי ואלים, אבל אני לא אלימה בחיים האישיים שלי. את כל האנרגיות אני שומרת לאימונים ולתחרויות, ובבית משתדלת להיות רגועה. מאוד חשוב לי להתלבש יפה כשאני יכולה, אפילו אם זו נסיעה למחנה אימון. אם כל היום אני מסתובבת בחליפת ג'ודו או בבגדי ספורט, אז כשיוצאים לארוחת ערב אני מאוד מקפידה על ההופעה. נועלת נעלי עקב, לובשת שמלות, מתאפרת, עונדת תכשיטים. הג'ודו לא פוגע בנשיות שלי".
היא מתגוררת לבדה בדירה שכורה בנתניה. מתעוררת בשבע בבוקר, מכינה לעצמה ארוחת בוקר קלה, וכעבור שעה וחצי היא כבר באימון משקולות בחדר הכושר בווינגייט, שאחריו תרגילים וקרבות אימון עם עוד 20 ספורטאיות מנבחרת ישראל.
לקראת הצהריים היא חוזרת הביתה לאכול. "יש לי כלל ברזל: אני אוכלת רק אוכל טרי. אמא תמיד מנסה להעמיס עלי קופסאות של אוכל שהכינה, אבל אני לא לוקחת כלום. מכינה לעצמי עוף, אורז, פסטה. אנטרקוט זה רק בשישי אצל אמא, אחרי הקידוש".
בצהריים היא משתדלת לתפוס תנומה קלה לפני אימון הערב או מתיישבת ללמוד; חוץ מהעיסוק בג'ודו, היא גם סטודנטית שנה שנייה לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה. אחר הצהריים היא חוזרת לווינגייט, לאימון הקשה ביותר, כמה שעות של פעילות אינטנסיבית וריכוז מקסימלי.
"אני מסיימת את האימון בסביבות 8 בערב, סחוטה מעייפות. גמורה. רק רוצה לחזור הביתה, להכין לעצמי ארוחת ערב ולנקר על הספה מול הטלוויזיה. אני אוהבת להיות לבד עם עצמי בערב, אחרי יום מתיש, טוב לי השקט הזה. תמיד אני נרדמת מוקדם".
נשמע כמו חיי בדידות.
"אני ממש לא בודדה, לא זאב בודד, ושום דבר בכיוון. כל היום אני מוקפת בהמון ספורטאים ומאמנים. יוצא לי להיות בערך חצי שנה בחו"ל, בתחרויות ובמחנות אימונים, וחצי שנה בארץ, כך שאני נהנית גם להעביר זמן לבד בבית".
את מצליחה להשקיע בחברים?
"רוב החברים שלי הם מהג'ודו. אני חברה מאוד טובה של כמה מהמתחרות הבולטות שלי, כולל קלריס. אנחנו יוצאות לחופשות משותפות, היינו בקריביים ונפגשנו בפאריס, ובכל פעם שאנחנו יחד יש לנו שיחות לתוך הלילה, אנחנו עושות חיקויים של אנשים, סטנד־אפ, צוחקות יחד. אני מרשה לעצמי להיות מאוד חופשייה איתן. זה גורם לי אושר".
היא יודעת להתנסח במיומנות מול התקשורת, אף פעם לא היתה לה בעיה עם זה, זורקת תשובות שכולן פוליטיקלי־קורקט ודואגת לא ליפול בלשונה. רק כשאנחנו שואלים אותה על אהבה וזוגיות היא מתחילה לנוע בכיסא בחוסר נוחות, מספרת שאין לה חבר ומנסה להעביר נושא. "אין לי חבר, אני אסתדר עם אהבה אחרי הספורט. כרגע אני מעדיפה להיות לבד. זה לא הזמן לחשוב על אהבה או על משפחה. כל דבר צריך להגיע בזמנו. אני לא יכולה לחשוב על מצב שמישהו שולט לי ברגשות".
ג'רבי על אזרחי. "מאוד חשוב לי להתלבש יפה" // צילום: ניצן גור
"אני עדיין לא אלופת אירופה"
בעתיד הרחוק היא מקווה להשתלב בעסק של אביה, וגם הלימודים מכוונים לשם ("מאוד מאתגר אותי לפתח טכנולוגיות חדשות"), אבל עד אז, המטרה היא ריו 2016. הציפיות ממנה גבוהות.
"ברור לגמרי שהמטרה בריו היא מדליה. מדליית זהב מאוד תשמח אותי, אבל אני לא בלחץ. אני לא חושבת כל הזמן מה יגידו ומה יחשבו עלי בארץ". למזלה היא זוכה לתמיכה של שלושה ספונסרים - "אלטשולר שחם", "מלאנוקס" ו"ויזה כ.א.ל". "אני לא עוסקת בספורט בשביל הכסף", היא אומרת. "תודה לאל שעכשיו אני חיה בנורמליות של ספורטאי מקצועני, בזכות הספונסרים המדהימים שתומכים בי".
את נלחצת מגודל הציפיות ממך לקראת ריו?
"אני לא מרגישה בשיאי היום. יש לי עוד לאן להשתפר - למשל זכייה באליפות אירופה הבאה, שתהיה באפריל בסקוטלנד. זה תואר שעדיין חסר לי. המטרה שלי באולימפיאדה היא מדליה, ואם היא תהיה בצבע זהב, זה ישמח אותי מאוד. ברור שהציבור מצפה ממני, אבל אני חושבת נטו על ג'ודו, ולא על מה יגידו. יש לי פייסבוק ואני פעילה בו, אבל טוקבקים אני לא קוראת. אני חושבת שככל שיודעים פחות, הכל טוב יותר".
danieller@israelhayom.co.il erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו