בשעה ארבע בדיוק נעמדה אמא נעמי מול דלתות המחלקה לטיפול נמרץ, הציצה אל המסדרון הלבן שנמתח מאחוריהן וחיכתה לצאת בנה, שחר. לא על שתי רגליו אמור החייל הגיבור להגיח לקראתה. חמאס והמלחמה נטלו ממנו רגל אחת, והשנייה עדיין בסכנה. שחר שלה, מורדם ומונשם, ייצא על מיטת בית חולים עמוסה באינפוזיות, בדרך לעוד ניתוח קריטי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ליבה של נעמי לא עמד במתח. "אמרו ארבע, למה לא מוציאים אותו עדיין? שעה אמורה להיות שעה".
כשהחרדה מטפסת בגרון, הנפש מלקטת זרעים של שפיות בדברים קטנים. כך נזכרה נעמי, דווקא מול הדלתות המפרידות אותה מבנה, שהיא מאוד אהבה את הרומן האחרון של מיכל שלו, אבל פחות התחברה ל"יונה ונער" של מאיר שלו. גם שם משפחתה שלֵו, ממש כמוהם.
שחר שלו הוא אחד המקרים הקשים ברשימה המדממת של המערכה. מטען שהניחו מחבלים פגע בכוח הצנחנים שלו ברצועת עזה, הרג שלושה ופצע 18. שחר ספג את הפציעה החמורה ביותר, בגפיו ובבטנו, ולמעשה עזב לשניות אחדות את ארץ החיים עד שנקרא לשוב בדחיפות, בעידודם של רופאי חדר הטראומה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ובסיוע לא פחות מ־28 מנות דם בניתוח אחד. כמו שאומרת נעמי, "תודה לאל, לא נשלמה עדיין מכסת ימיו על האדמה".
אישה מרשימה היא נעמי. בת גאה לציונות הדתית, מאותה אבן חן שממנה קורצו אימהות הנערים החטופים. למרות הטרגדיה האישית, היא משדרת חוסן שמחזיק את כולם בשעות הקשות. מתרוצצת בסנדלים כנערה מאוהבת, לראשה מעין כיפה צבעונית רחבה, מקדימה לשאול בשלום החולפים במסדרונות, רודפת אחרי פקעת חוטים סוררת שגלשה לרצפה ממש באמצע רקימת הכיפה החדשה. אולי לשחר.
שעה אמורה להיות שעה, וגם לב של אמא הוא, בסופו של יום, חומר בקיע. כמה אפשר להמתין? כבר כמעט חמש, ושחר עדיין לא הפציע מהטיפול הנמרץ.
* * *
בחדר פנימי סמוך, בדממה אצילית, יושבים הוריו ובני משפחתו הקרובה של רס"ן חגי בן ארי (29), מפקד בצנחנים שנפצע בימים הראשונים לכניסה הקרקעית לעזה וסובל מפגיעת ראש מסכנת חיים. בדומה למשפחת שלו, גם הם סחופים מרוב דאגה לגורל הבן, שחייו תלויים כל העת על בלימה. אבל הם נמנעים באדיקות מכל ראיון, מקפידים לשמור על מעגל מגונן של פרטיות.
בצירוף מקרים ישראלי כל כך, שתי המשפחות מכירות זו את זו כבר שנים. שכנות במושבים דתיים סמוכים ברמת הגולן: משפחת שלו מתגוררת באלוני הבשן, ובן ארי - בנוב, מרחק דקות נסיעה משם. אמו של חגי היתה ספרנית באולפנה שבה למדה דגנית, אחותו הבכורה של שחר, והוריו של חגי אף נכחו בחתונתה של דגנית, מצד החתן דווקא. כדרכם של אזורי ספר מרוחקים, שמקרבים את לבבות תושביהם, כולם הופכים לבני משפחה מטאפורית אחת גדולה.
עכשיו הם צמודים בחדר ההמתנה, משני עבריו של קיר דק חוצץ. מתפללים יחד בבקרים, מתחזקים בשיחות, מסיעים אלה את אלה מבית החולים לגולן ובחזרה, מנסים להעביר את הזמן בלי לאבד את התקווה. כל משפחה מפעילה את ארגז הכלים האישי שלה להתמודדות. אפילו הפריסה שלהן במתחם חדרי ההמתנה מסמלת את השוני: משפחת בן ארי ספונה בחדרה, קולה כמעט לא נשמע. משפחת שלו כבשה את המסדרון הפתוח, משוחררת, לא חפה לעתים מפרצי צחוק, "בין דאון להיי, לפי מה שקורה עם שחר", כהגדרת אמא נעמי.
הדאון ברור, השאלה היא איפה בתוך זה נכנס גם היי.
"הדאון היה כשהרופאים חשפו בפנינו לראשונה את חומרת מצבו, או בלשונם - שהם ראו רק 'שרידי חיים' על המוניטור בחדר הטראומה. אחד המנתחים אמר ששחר נאחז בחיים רק באצבע האחרונה שלו. ההיי הגיע אתמול, כשהרופאים הודיעו לנו שהפסיקו לתת לו תרופה לייצוב לחץ הדם, משהו שבעולם הרפואה נחשב לחדשות טובות, ככה הבנו".
אחיו של שחר שתולים כאן לאורך היום, בהרכב מתחלף, דואגים להורים וגם זה לזה. סבתא דינה מביטה ביוצאי חלציה ולא יודעת אם לחייך באושר על הטנא המפואר או לחזור לתוגה שאופפת אותה מאז נודע לה על מצבו של שחר.
דגנית, האחות הבכורה (24), נישאה בשמחה גדולה רק לפני ארבעה חודשים, והיום היא בחופשה כפויה מהטיפול במעון לפעוטות; אייל (22), שריונר, היה אמור להשתחרר השבוע מצה"ל; חגי (19) אמור להתגייס אוטוטו, אחרי שהשלים מכינה קדם צבאית; מרים (16) לומדת באולפנה; ודורון (8) ואביה (4) עדיין ילדים רכים. מה להם ולכריזה המצמררת ברמקולים על עוד דוקטור שנקרא בדחיפות לכירורגית, תודה.
דלתות המחלקה נפערות ואמא נעמי מכריזה: "השיירה יוצאת". אלמלא המועקה היה אפשר לחשוב שהיא מבשרת על מתמודד חדש שנכנס לבית "האח הגדול". המיטה עוברת בסך, וכל הסקרנים מקיפים אותה בדממה. פניו של שחר חבושות, ושלוות חומרי הרדמה נסוכה עליהן ועל עיניו העצומות. דגנית מועדת בפיק ברכיים, נתמכת בידי בעלה. "ביום ששחר יחזור לעצמו ויתעורר, הוא יתחרפן מזה שהוא שוכב בחוסר מעש במיטה", היא אומרת בקול רועד. "הוא אחד שחייב להיות כל היום על הרגליים".
* * *
אזעקת "צבע אדום" רמה נשמעת ברחבי בית החולים, דקתיים בלבד אחרי ששחר נבלע בחדר הניתוח. למרבה המזל, המסדרון בחוץ נחשב למרחב מוגן, ובתוך שניות הוא מתמלא בבני המשפחות ובאורחים תועים שחיפשו מחסה. באחת הפינות מתייפחת אישה מבוגרת בהיסטריה, מתקשה לנשום ונצמדת באימה לקיר החשוף. שתי נשים מגוננות עליה, מנסות לשווא להרגיע את בכייה. בדיווחים היבשים יקראו לזה "נפגעת חרדה".
שמעון (48), אביו של שחר, עוסק במשימות ביטחון שוטף ביישובו. בימים האחרונים הפך לנציג לא רשמי של משפחות הפצועים בתקשורת, בשל ניסוחיו הרהוטים ונכונותו לדבר על תחושותיו באופן גלוי ופתוח ("בשבילי זאת תרפיה, הייתי אדם שתקן מאוד עד עכשיו"). אמא נעמי (47) עוסקת בחקלאות במושב: קצת ברפת, קצת במטעי התפוחים, קצת בחדרי ההארחה.
אייל, אחיו הגדול של שחר, יושב בצד ולופת את קת הרובה המקוצר שלו. הוא כבר יצא לחופשת שחרור, אבל המערכה הנבזית טרפה הכל, והוא הוזעק מייד בחזרה ליחידה. גם הוא נכנס לעזה, ושהה שם בפעילות מאומצת עד שהגיעה הידיעה על אחיו ושלפה אותו משם בכוח. מאז הוא כאן, בחדר ההמתנה, לובש חולצה סמלית שהכיתוב "שומר אחי" מתנוסס על גבה באותיות בולטות. זהו שמו של ארגון "השומר החדש", מסביר מישהו, ואייל מחייך חיוך עצוב. על אחיו הוא לא ממש הצליח לשמור.
שחר ואייל פעלו בשתי גזרות שכנות ברצועה, כל אחד עם יחידתו ועם יעדיה. המשפחה רקמה שפת קוד פנימית של העברת מידע באמצעות מסרונים סמויים. "ידענו שאם הם כותבים שהם אוהבים אותנו, אבל בנוסח מסוים שהסכמנו עליו מראש, זה אומר שהם נכנסים", מגלה דגנית. "באותו שבוע שניהם כתבו שהם אוהבים אותנו, בהפרש של שלושה ימים".
שחר נכנס לתופת ראשון, בליל פתיחת המערכה הקרקעית, ואחיו נכנס ביום שני שאחריו. יומיים נלחמו בקרבת מקום בחפיפה, עד יום רביעי בבוקר, כשמפקדו של אייל טפח על כתפו בעצב וסיפר לו. "אני מרוצה מזה שהשלמנו את כל המשימות שהטילו עלינו עד אז", הוא מנסה להתנחם על שעזב את חבריו, "אבל אני יודע שנשארה לחבר'ה עוד הרבה עבודה".
כשהיית בפנים, חששת יותר לעצמך או לאחיך הקטן?
"אתה יודע מה הכי הדאיג אותי? שלא יהיה חלילה ירי דו־צדדי של כוחותינו על כוחותינו, שאני אירה בטעות לכיוון שלו, או הוא לכיוון שלי. מין חשש לא רציונלי כזה. כל הזמן פחדתי שמשהו יקרה, ובסוף לצערנו זה קרה".
כשהכתבה הזאת תתפרסם כבר תהיה אזרח.
"כן, תיכננתי לנסוע לטייל קצת, להירגע אחרי השירות, ואז לחזור לעוד כמה חודשים בקבע. אבל כמו שאתה מבין, מישהו תיכנן טיפה אחרת".
האסון שקרה לאחיך לא מרתיע אותך מלחזור למדים?
"אנחנו הקלישאה המהלכת של הציונות הדתית. אלה שגדלו על נתינה ותרומה וכל הבלה בלה. גם אחי חגי מתגייס עוד רגע, והוא רוצה קרבי. אבא עוד פלט כאן לפני יומיים מילה של הסתייגות, אבל מהר מאוד חזר בו".
האב מהנהן בהכנעה. גם אביו, סבם של שחר ואייל, נפצע במלחמת ששת הימים ואיבד כליל את שמיעתו. "אתם דור שלישי לצורעס בצבא", הוא מנסה לצחוק, אבל לא לגמרי מצליח.
אייל שלו בחדר ההמתנה מחוץ לטיפול הנמרץ \ צילום: אפרת אשל
* * *
מנחת המסוקים בסורוקה עשוי מפסיפס של מרבדי דשא חבוטים, מהסוג שמאפיין מגרשים ביתיים של קבוצות כדורגל בליגה ג'. בצהריים הרגועים של יום שני השבוע עוד היה אפשר לשמוע שם ציוץ ציפורים עובר בין צמרות העצים, ועננים ציירו בשמיים אינסוף גוונים של אפור. שלווה שמרחיבה את הלב ומשכיחה לרגע את הכאב.
סילביה יאיר, מתאמת חדר הטראומה, אומרת שהימים קשים מאוד מבחינה אמוציונלית. היא מספרת על פצועים שכבר כמעט הוכרזו כנפטרים, אבל מקץ שניות חזרו להציג סימני חיים, ניסים קטנים של עבודה סיזיפית. "אנחנו לא מרימים אף פעם ידיים. היום אותם פצועים שוכבים בטיפול נמרץ, נושמים, ובהחלט חיים איתנו".
ד"ר ז'ילבר סבג, מנהל כירורגית ב', משוטט כנמלה עמלנית בחדר המצב הפתוח, שמאויש מסביב לשעון. כשמישהו מזכיר לו את "אי.אר", הוא מגחך. "'אי.אר' זה בולשיט ליד מה שאנחנו עושים. מרוב אירועים קשים, כבר מתבלבל אצלי הכל. הלחימה בשטח לא נפסקת ויש רצף של הגעות. בכל רגע נתון ממתינים בהיכון שישה כירורגים, שישנים בבית החולים ויכולים להיות מוקפצים להחייאה בתוך דקות".
עשרות חיילים ברמות פציעה שונות מאושפזים בסורוקה, כשליש מהם פצועים קשה ובינוני. עד יום שני עמד הנתון הרשמי על 41, אבל המספרים משתנים בכל רגע. סבג מדקלם באיטיות את הרשימה המחרידה: פציעות בראש, בגפיים, בעיניים, בבטן. "בעקבות הממצאים הסטטיסטיים שנאספו אצלנו ריענן צה"ל את הנחיות הבטיחות לחיילים, וברוך השם, אנחנו מבחינים בירידה חדה בפגיעות עיניים, למשל, כי מקפידים יותר על משקפי מגן. כל לקח נלמד כאן בדם".
* * *
בחדר זעיר במחלקה כירורגית ב' שוכב סמל דור נקש בן ה־20, כף ידו נתונה בתחבושות עבות, שמשוות לזרועו מראה של איש פיל. על פניו מתוח חיוך מפתיע של שביעות רצון, כאילו לא כתמי דם, קיבוע ברזלים ומשחות אנטיביוטיות מעורבבים שם, אלא גביע גדול של גלידה צבעונית.
הוא תושב רמת גן, חייל ביחידה מובחרת בחיל ההנדסה. בסוף השבוע שעבר החליט צלף של חמאס להתביית דווקא על היד שלו (האב, אביב נקש: "נגיד תודה שלא כיוון לאיברים חיוניים יותר"). עכשיו הוא נאלץ להסביר לכל המבקרים שלא סתם שבר את ידו, כאחרון החנונים, אלא עצר קליע שנע לעברו במהירות של 200 מטרים בשנייה. בהגדרות הרפואיות הוא פצוע קל עד בינוני, אבל צפוי לו תהליך ארוך של שיקום, שהתחיל כבר בניתוח להחלפת עצם ביד המרוסקת.
אני מתעניין לדעת אם הוא סובל מכאבי תופת, כפי שזה נראה. "דווקא לא ממש כואב לי", הוא לא מפסיק לחייך, "אולי בזכות המשככים".
איך תפתח עכשיו בקבוקי קולה?
"סמוך עלי. יש עוד אצבעות".
יצא לך להבחין במי שירה עליך?
"לא, וזה המזל שלו. הוא לא היה נשאר לעמוד על הרגליים".
אחרי ההחלמה, תחזור ליחידה?
"מבחינתי כן, הכל תלוי במהירות השיקום".
אמו מסננת מהצד שהיא לא תאפשר לזה לקרות. לא שוב. עד כאן.
בזכות המיקום הנוח של חדרו, ראשון משמאל, מייד בכניסה למחלקה, משך אליו דור מבקרים רבים, שהפכו אותו לתחנה מועדפת במסלול המתנות, המתוקים והדובונים. גם החבר'ה של "דה וויס" עצרו אצלו. כעבור שעתיים הוא כבר עמד על רגליו מול דלפק האחות הראשית, חתם על טופסי השחרור מסורוקה והודה לצוות על הטיפול "המלאכי". מכאן הוא עובר לבית החולים תל השומר, קרוב יותר לבית, שם יתמסר לנתיב מתיש של ניתוחים, נוסף על שלושה שכבר עבר בסורוקה.
מאיפה החיוך שלא נגמר?
"מה עדיף? שאבכה? אני לא אתן להם את התענוג הזה".
בהמשך המסדרון, בחדר מרווח שמאוכלס בחמש מיטות ושדגל ישראל מתנוסס בגאון על אחד מכתליו, מאושפז יוֹבֵל אלעד, ממושב עין יעקב שליד מעלות, לוחם בגדוד של גבעתי. הוא נפצע בבוקר בכף רגלו מירי מחבלים. מטושטש מעט, אבל מלא ביטחון, הוא מושיט יד לכל נכנס ובוחן את סביבותיו כמקיץ מתוך חלום. קודם לכן עצר אצלו נשיא המדינה ראובן ריבלין, איחל לו החלמה מהירה והוסיף מליצות על ימים של אחדות ואהבת חינם לחיילים. בינתיים עוטפים אותו כל בני המשפחה בחינם משלהם, ואביו, אבי, מקפיד לשבת לפניו על כיסא מפלסטיק, מוכן לקום ולמלא מייד את כל מבוקשו.
האם זהבה אומרת שעל אף הכאב והקושי המובנים, הפציעה של בנה לא מדאיגה אותה. חשובה לה יותר הידיעה המשחררת ש"סוף סוף הוא מחוץ לרצועה, פה איתי, תודה לאל". נדמה שזו נחמתן של רבות מהאימהות כאן, שמצב בניהן אינו קשה.
בלילות שחלפו מאז כניסתו של יובל לעזה, זהבה לא ישנה. כל צלצול טלפון גרם לה לנתר ממקומה בחרדה. "עכשיו", היא אומרת, "אני יכולה לנשום ולחזור לעצמי". יובל שלה הוא בחור חזק, היא יודעת שיתגבר. הדבר הראשון שהוא אמר לה כשראתה אותו היה: "אמא, אני מרגיש טוב, אל תדאגי".
שליח מצווה מטעם חב"ד נכנס ומגיש ליובל סט אוזניות בקופסה בוהקת, "כדי שתאזין לשירים עליזים ושמחים", וספר קודש בברכת הרבי מלובביץ', "סגולה לבריאות איתנה". יובל אומר יפה "תודה" וחוקר בעיקר את האוזניות.
תבטיח לאמא שתרקוד לצליליהן בקרוב.
"אני ארקוד, אני ארקוד מול כל חמאס".
הפצוע דור נקש \ צילום: יעקב לויתם
* * *
בחדר ההמתנה של מחלקת טיפול נמרץ נשמע לפתע קול צעקה. אמו החרדה של חייל פצוע, שעצביה הרופפים בגדו בה, מתפרצת נגד אמא אחרת, שבתה נפצעה "רק" בתאונת דרכים בפאתי באר שבע. "כל היום את עומדת פה ומפריעה לנו", מטיחה אם החייל באישה ההמומה, שמחווירה ונרתעת ממקומה כאילו ספגה פגיעה ישירה של רקטת גראד בליבה.
האם המותקפת בולעת את עלבונה ופונה תחילה הצידה, אבל אז חוזרת לאחור וצועקת בקול חנוק שמחריד את יושבי החדר: "גם אני אמא! גם לי כואב! את הראש של הבת שלי ריסק אוטו, לא רימון. אז מה? היא לא נלחמת עכשיו על החיים שלה? גם היא יכולה לעלות לשמיים בכל רגע".
אחר כך היא כובשת את פניה וממררת בבכי.
הרב הראשי לישראל, הראשון לציון יצחק יוסף, נכנס לברך את הפצועים מפי עליון. הפמליה שלו, לבושה שחורים ועטויה מגבעות, נוגעת לא נוגעת בקבוצות ההורים המתוחים ובאינסוף לובשי המדים הצעירים שממתינים לבדל חדשות טריות על חבריהם. יחד שבטי ישראל - שחור וירוק וכחול ולבן - איש איש בפינתו, נושא את הכאב הפרטי שלו. "תתפללו על כולנו, זה לא יזיק", מבקשת בת משפחה מהרבנים. "גם תפילה היא כיפת ברזל".
* * *
שחר שלו מגיח סוף סוף מהניתוח לחדר ההתאוששות, ובני המשפחה מתרגלים לגלגל על הלשון את המונח המפלצתי שילווה אותם מעתה לעד: "הגדם". שמעון ונעמי מסתודדים עם המנתח ומתבשרים ששחר "הניד ראש ותיקשר". בתקופה הקרובה, כך הם לומדים, ייאלץ בנם לעבור ניתוח יומי לניקוי "הגדם". בהמשך הדרך יצטרכו להתאים לו פרוטזה.
על גשר עילי שמשמש למעבר בין שתי מחלקות, ושצופה מגבוה על פסלו של דוד בן־גוריון בלובי הכניסה לסורוקה, מתקבץ מניין מאולתר של בני משפחה וחברים לתפילת מנחה. שליח הציבור קורא את הנוסח מתוך אפליקציית "תפילון" דיגיטלית. בשעת דחק, גם אייפון הוא מחזור תקני ומהודר. כשמגיעים בקדיש למשפט "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל" עונים המתפללים כמעט בזעקה אחידה "אמן", כאילו מבקשים להבקיע רקיעים בדרך לבורא עולם.
כעבור פחות משעה יתמלא מנחת המסוקים בשאון פצועי הפצמ"ר הקטלני באשכול. מסוקים ינחתו, אלונקות יובהלו, פצועים ייאנקו מרסיסים. חדר הטראומה יהפוך שוב לכוורת רוחשת ומדממת. בפעם המי יודע כמה מאז תחילת הלחימה, הצוות יילחם שוב להציל חיים. שיגרת חירום בתפריט המוכר לעייפה: "פגיעות ברקמות רכות", קו שברירי של פעימות לב על גבי צגים, מנתחים מוחים אגלי זיעה ממצחיהם. רק השמות מתחלפים. עד למנת הקרב הבאה.
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו