שש בבוקר. עוד יום ארוך יוצא לדרך עבור ד"ר אהוד דודסון, מנהל בית החולים העסוק במדינה בימים אלה - סורוקה. השיגרה של נסיעה יומיומית מביתו בכפר סבא לבאר שבע התחלפה בטלפונים קצרים למשפחתו, שאותה ראה פעם אחת בלבד מאז יצא לדרך מבצע צוק איתן. דודסון מותש. המצב מכתיב לו שעות שינה קצרות, סיורים בלתי נגמרים של פוליטיקאים במסדרונות בית החולים, דאגה לטיפול הטוב ביותר במאות המאושפזים, שמתוכם עשרות חיילים פצועים שמגיעים משטחי האש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זו המערכה הצבאית הראשונה של ד"ר דודסון מאז מונה למנהל סורוקה לפני כשנה וחצי. חדר המצב שהוקם באחד המסדרונות לא פוסק לפעול לרגע. הוא צריך למצוא מקום לכולם, גם בחדרי טיפול נמרץ העמוסים, ובמקביל לדאוג שדבר לא חסר לצוות הרפואי.
מסביב לשעון. ד"ר אהוד דודסון // צילום: דודו גרינשפן
הלחץ אדיר, אבל ד"ר דודסון שומר על קור רוח. הוא לא מאבד את סבלנותו לרגע, גם לא בזמן הביקור המי יודע כמה של פוליטיקאי, אז הוא חוזר בפניו על הנאום הקבוע: מוכנות בית החולים, מסירות הצוותים, בעיות המיגון והצורך בפיתוח בית החולים היחיד בנגב.
"הסיורים האלה חשובים. הם נבחרי ציבור ויש להם זכות לבוא ולדרוש בשלומם של החיילים וגם לראות מקרוב, ולהבין, עד כמה כל הנגב תלוי בנו. אוכלוסיית הנגב הולכת לגדול, וחשוב לי מאוד שנציגי הממשלה יבואו ונוכל לספר להם על המתרחש כאן וליצור מחויבויות לעתיד", כך ד"ר דודסון, בדיפלומטיות ממוקדת.
הדיפלומטיות הזו גם הפכה ל־48 שעות את אחד הפצועים לכוכב הביקורים של הפוליטיקאים. מדובר בגיבור, אבל לא אלמוני, אלוף משנה רסאן עליאן, מפקד חטיבת גולני שנפצע בתחילת השבוע בעזה. ד"ר דודסון מקפיד לבקרו פעמים רבות. בכל אחת מהפעמים שהוא מסייר בין המחלקות, כשלצידו אחד הפוליטיקאים, הוא דואג להגיע לחדרו של אל"מ עליאן, שמרגע שסיים את הטיפול הראשוני מבקש להשתחרר. "גם כשהוא הסכים להיות במיטה, הוא כבר היה לבוש במדים וניסה לברוח מכאן. הוא פייטר אמיתי", אומר ד"ר דודסון.
לדאוג למיגון מלא. השר עמיר פרץ // צילום: דודו גרינשפן
מטפלים ודואגים
פעמיים ביום יושב ד"ר דודסון עם הנהלת בית החולים ועורך הערכת מצב. לאכול הוא שוכח, אבל אנרגיות לא חסרות לו. גם את משפחות הפצועים הוא מקפיד לעדכן, ברגישות. "אי אפשר להישאר אדיש, גם לא אחרי שנים רבות במקצוע, בטח לא למראה החיילים הפצועים. אתה רואה חייל צעיר, בתחילת חייו, שנפצע קשה בראשו, במלחמת אין ברירה, והלב שלך נחמץ", הוא מודה.
אחרי שנעצר לכמה רגעים לדבר עם אחד החיילים הפצועים, ד"ר דודסון מספר: "בימים האלה אתה רואה כאן את כל עם ישראל. זה מאוד יפה לראות את זה. מצד שני, יש את האחריות הגדולה, לדאוג לילדים ולהורים שקיבלו את הטלפון המלחיץ - הילד פצוע. אני לא מקנא בהם".
גם בחלק מאנשי הצוות שלו ד"ר דודסון לא מקנא. הם עובדים בלי הפסקה, מדלגים על האפשרות ללכת הביתה לכמה שעות ולהתרענן ודואגים במקביל לילדיהם הנלחמים בעזה. דוגמה טובה לכך היא ד"ר גדי שקד, מנהל יחידת הטראומה, שעובדת תחת עומס ומקבלת את החיילים הפצועים קשה לטיפול ראשוני.
ביקור חולים. השר יצחק אהרונוביץ' בסורוקה // צילום: דודו גרינשפן
"בשתיים וחצי בלילה החלטתי לנוח בחדרי, אבל להירדם לא הצלחתי. בשלוש כבר היתה אזעקה בבאר שבע וזמן קצר לאחר מכן הגיע מסוק עם פצועים", הוא מספר, מודה לאל שלא מדובר בבנו המוצב בגבול עזה, "אנחנו מדברים מדי פעם, והוא מבקש שאעדכן אותו אם חבריו ליחידה הגיעו לכאן ומה מצבם".
עופרה עייש, אחות במחלקת יולדות, מחכה לרגע שתשמע סוף סוף מבנה, גם הוא קרוב לתופת. "זו תחושה שלקחו לך חלק מהגוף", היא אומרת, "אבל את נדרשת לתפקד כרגיל. אני עושה את המקסימום ותמיד מחייכת ליולדות, אבל המחשבות לא מרפות. החיילים שמגיעים לכאן הם כמו הילדים שלנו. ככה אני מרגישה - כמו אמא של כל חייל שמגיע לכאן.
"אני באר־שבעית ויש כאן גם אזעקות, אבל מאז שחיילינו, ובהם בני, נכנסו לעזה, זה כבר לא ממש מטריד אותי. אני מחוברת באופן קבוע לתקשורת. אני צורכת כל פיסת מידה. הלב שלי פועם בחוזקה בכל פעם שאני שומעת עוד מסוק שמגיע ומביא אלינו פצועים נוספים".
לחץ אחר, הקשור למחלקת יולדות שבה עובדת עופרה, מגיע מכיוון הפגייה. היא מרווחת, מודרנית, נוחה, אבל התקרה שמעליה עשויה זכוכית. ד"ר דודסון מקבל החלטה ו־24 הפגים מועברים מייד לחדר צפוץ יותר, אבל ממוגן. "הפג הכי קטן שוקל 400 גרם", הוא מספר. גם מחלקות אחרות שאינן ממוגנות מספיק לטעמו, הועברו.
הפוגת בדיחות. ד"ר דודסון ושלישיית "מה קשור?" // צילום: דודו גרינשפן
צוחקים ובוכים
את הלחץ שממלא את שטח בית החולים סורוקה מפיגים, גם אם לפרקי זמן קצרים, המבקרים ולפעמים החיילים הפצועים בעצמם. ד"ר דודסון מחייך כשבמהלך סיור במחלקות הוא פוגש אזרחים שהגיעו במיוחד כדי לתת לחיילים כל טוב. הדר מאופקים, ידיה מלאות, מסבירה מדוע הגיעה עם שלושה מילדיה הקטנים: "יורים עלינו טילים בלי הפסקה, אז החלטתי לבוא לכאן ולהראות לילדים שלי מיהם הגיבורים שלנו. מי מגן עלינו ונלחם, כדי שלא נצטרך לרוץ יותר לממ"ד".
גם קומיקאים מגיעים לסורוקה, דוגמת שלישיית "מה קשור?". גיטרה מנגנת, בדיחות בלי הפסקה וגם הכרת תודה ואוזן קשבת לחיילים הגיבורים, שמספרים על קרבות קשים, על המורל הגבוה ועל הרצון לחזור לחברים. חיוכים באוויר. גם אמו של אחד הפצועים מצליחה להעלות חיוך על הפנים. בנה מתאושש ורוצה לחזור לחברים בשטח, אבל היא שמחה, ובצחוק מריר מספרת: "ראיתי את המדים שלו, ולמזלי הם קרועים לחתיכות, אחרת הוא היה בורח מבית החולים, בלי להתייחס לפציעה".
לא כולם עומדים במתח. יש כאלה שבורחים החוצה לבכות, ואז חוזרים להיצמד למחלקת טיפול נמרץ כדי להתעדכן לגבי הילד הפצוע. "רק שייצא מזה", הוא המשפט הנפוץ ביותר ששומעים כאן. כל יציאה מטיפול נמרץ ומעבר לאחת המחלקות מלווים באנחת רווחה, שמחוררת במעט את הדאגה העמוקה.
לקראת סיומו של הסיור המשותף ד"ר דודסון פוגש את תמי, אמו של אחד החיילים הפצועים, שרק לפני כמה שבועות סיים קורס קצינים. היא מלאה דברי שבח על סורוקה.
"פתאום קיבלתי טלפון באמצע הלילה", היא מספרת, "הילד היה בצד השני של הקו. 'אמא, אל תדאגי, אני פצוע בסורוקה', הוא אמר. אני לא זוכרת את הדרך לכאן, לסורוקה, כי פשוט טסנו על הכביש. עצם זה שהבן שלי ביקש להתקשר בעצמו והצוות דאג שיוכל לעשות זאת, הקל עלינו מאוד. אמנם ידעתי שהוא פצוע, אבל לפחות שמעתי אותו וידעתי שהוא יחסית בסדר. זה מאוד חשוב להורים, ואני שמחה שבבית החולים מתחשבים גם בדברים כאלה".
עוד מעט ינסה ד"ר דודסון לשוב לחדרו במלון בבאר שבע, להחליף כמה מילים עם המשפחה, לתפוס קצת שינה ואולי לאכול משהו. כשיקום אחרי זמן קצר, יחכה לו עוד יום עמוס, בתקווה שבית החולים שאותו הוא מנהל ימשיך לעמוד במשימה וגם ששטף הגעת הפצועים ייעצר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו