זה היה שבוע קשה. הקשה ביותר מאז הימים המדממים של מלחמת לבנון השנייה. הרבה קווים מקבילים נמתחים בין המלחמה ההיא והמבצע הנוכחי בעזה, שרבים סבורים שהוא מלחמה לכל דבר - מלחמת עזה הראשונה. ישראל הרשמית לא אוהבת מלחמות. פחות בגלל הצורך לחלק אותות, ויותר בגלל ועדות החקירה. יום הכיפורים, לבנון הראשונה ולבנון השנייה - כולן הסתיימו בוועדות בעריפת ראשים. הפעם, דומה, הראשים למדו לקח וביצעו תהליכים נכונים; ההחלטות שקיבלו שנויות במחלוקת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לאופן שבו תסתיים המערכה בעזה יהיו השלכות מרחיקות לכת על הדרום, אבל לא רק. האזור כולו מסתכל על ישראל ובוחן אותה. כל מצמוץ נתפס כחולשה, וינוצל עד תום. עדות לכך נתן חאלד משעל בנאומו שלשום בקטאר; מי שעצם את העיניים יכול היה לטעות ולחשוב שהדובר הוא חסן נסראללה: יהירות, התרסה, דרישות מופרזות. חמאס בתפקיד חיזבאללה, עזה על תקן לבנון.
בשבוע שעבר הבאנו כאן את הנוסח המדויק של החלטת הקבינט ערב היציאה למבצע צוק איתן. המטרה, נכתב בה, היא "ביסוס שקט ויציבות ביטחונית בזירה הפלשתינית לאורך זמן, ועל בסיס חמאס ככתובת אחראית, מוחלשת צבאית, מרוסנת ומרסנת בעזה, תוך ייצוב כלכלי־אזרחי".
שבועיים וחצי בתוך הלחימה צריכה ישראל לשאול את עצמה ביושר אם השיגה את היעד. התשובה מורכבת ונתונה לפרשנויות. רק העתיד יבהיר כמה זמן יחזיק מעמד השקט, כמה מרוסן יהיה חמאס וכמה אפקטיבי יהיה שלטונו ברצועה, ואיך תתייצב בה המערכת הכלכלית־אזרחית. בעניין אחד אין חולק: חמאס יצא מהמערכה הזאת מוחלש צבאית, ומנגד - מחוזק מאוד מורלית; שיתוק נתב"ג (גם אם לפרק זמן קצר) והאתוס של סג'עייה יהדהדו עוד הרבה זמן בסיפורי הגבורה הפלשתיניים.
שנים של חפירה ומיליונים שהושקעו ירדו לטמיון. בתוך אחת ממנהרות התופת // צילום: דו"צ
הקרב על המנהרות
ספק אם גם אלה שהכירו את המודיעין בעניין המנהרות באמת הפנימו את עוצמת האיום. סביר יותר שהאסימון נפל אצלם רק לאחר ניסיון פיגוע המנהרה בסופה ביום חמישי שעבר (שהוביל לפעולה הקרקעית), וביתר שאת - במתקפת המנהרות של השבוע האחרון, שגבתה חיי קצינים וחיילים, ואלמלא הגנה יעילה של צה"ל היתה מסתיימת במחיר כבד בהרבה.
ערב העימות העריך המודיעין כי חמאס חפר מספר דו־ספרתי של מנהרות התקפיות לשטח ישראל. שב"כ העריך את מספרן ב־13-12, אמ"ן דיבר על 10-9. ההבדל לא היה במודיעין אלא בפרשנות: שב"כ ספר את כל המנהרות, גם כאלה שעוד לא חצו פיזית מתחת לגבול, בעוד אמ"ן ספר רק את אותן המנהרות שחפירתן הושלמה.
המידע הזה הונח בפני הקבינט כבר בראשיתו של המבצע האווירי, ולצידו המלצת פיקוד הדרום לנצל את ההסלמה לטיפול במנהרות. אלוף הפיקוד, סמי תורג'מן, אמר לשרים כי מדובר באיום אסטרטגי, לא פחות, וכי נוצרה עתה הזדמנות נדירה להסירו. ולמרות זאת, התוכנית שהציג - ובסופו של דבר בוצעה בשבוע האחרון - לא אושרה.
המשמעות היא שתושבי עוטף עזה המשיכו לישון בכל לילה כשמתחתיהם מתקתקת פצצה עצומה; ספק אם מי מהשרים שהצביעו נגד התוכנית הקרקעית בראשית הדרך חי היום בשלום עם הצבעתו.
הרווח של ההימנעות מהתקפה היה מדיני: ישראל זכתה בלגיטימציה בינלאומית נרחבת. כשנפרצה המנהרה סמוך לסופה - לא היה עוד צורך במילים. גם במערב מכירים מנהרות - מקוריאה, דרך וייטנאם ועד אפגניסטן; ההבדל היחיד הוא שכאן הן נחפרו ליישובים אזרחיים, וצה"ל נלחם על הבית. לכן גם הכירו במערב בצורך המיידי לפעול נגד האיום, ולא לחדול עד שיוסר כליל.
הלחימה עצמה התבררה כקשה יותר מכפי שהעריכו תחילה. קודם כל במחיר: היקף ההרוגים היה אולי צפוי, ובכל זאת היכה בלב. החיילים לחמו בגבורה; חמאס היה מצויד וערוך ונהנה מהיכרות עדיפה של השטח - ולמרות זאת צה"ל ניצח בפער ברור. על כל הרוג לנו, 8 הרוגים לחמאס.
בעיה שנייה התעוררה בטיפול במנהרות. בכמה מקרים נדרש לכך יותר זמן מהצפוי. על חלק מהמנהרות הגן חמאס במערך אש רחב, שהכרעתו היתה סבוכה. חלקן הוסוו היטב, ונדרש מאמץ לא קל עד שנחשפו הפירים. וחלקן חייבו מענה לוגיסטי - הפצצות חיל האוויר וההפגזה הארטילרית מוטטו בתים וקברו תחתם את פתחי המנהרות.
בעיה שלישית היתה בכמות. הפעילות גילתה עוד ועוד מנהרות, מטרו שלם שנחפר מתחת לאדמת עזה רק בלי רכבת תחתית. עד כה מדובר בכ־30 מנהרות - חלקן הסתעפויות של אותה המנהרה, כמו גזע וענפים שיוצאים ממנו לכמה כיוונים. מחציתן כבר הושלמו והשאר היו בתהליכי חפירה שונים לכיוון ישראל, כחלק מתמ"א שלמה שהכין חמאס ובסופה התעתד להחזיק במערך התקפי שיאיים על כל יישובי הנגב המערבי.
בכל שעה דיווח כוח אחר כי איתר עוד פיר שהוביל למנהרה. העיסוק האינטנסיבי הזה בפירים הוליד שפה שלמה שבה התערבבו פיר־ומנים (אנשי חמאס) ו־פיר־וטכניקה (תהליך הפיצוץ של המנהרות). צחוק בצד, העבודה עצמה היתה אינטנסיבית ומסוכנת: חלק מהפירים מולכדו, ונדרש סילוק של המטענים קודם לשלבים הבאים - מיפוי מדויק של התוואי, איתור פתחי היציאה בישראל והשמדת המנהרה. מרבית המנהרות פוצצו.
נכון לסוף השבוע הביעו בישראל סיפוק מהטיפול בבעיית המנהרות. רובן המכריע נוטרל או ינוטרל, חמאס איבד נכס אסטרטגי: נדרשו לו שלוש־ארבע שנים לחפור כל מנהרה וכל אחת מהן עלתה מיליוני דולרים. אם בסופו של דבר הן הניבו מבחינתו דיבידנד דל בלבד, אמורה הפקת הלקחים בארגון לעורר את השאלה אם זה היה כדאי. אם חלילה תשובתו תהיה חיובית, תידרש ישראל לפעול בנחרצות, במנותק מהפסקת האש; אחרי המנהרה השנייה שיפסיד יבין חמאס שישראל רצינית, ויפסיק את חפירת המנהרות.
הימנעות מכך תעודד אותו לחדש את הפרויקט, וגרוע מכך - את חיזבאללה והג'יהאד העולמי להתחיל לחפור גם בלבנון, ברמת הגולן ובסיני. סביר שחלק מהגורמים האלה (בעיקר חיזבאללה) כבר נמצאים עמוק ברעיון, מה שמחייב את ישראל לרכז מאמץ ולהשקיע כל סכום שיידרש כדי למצוא בהקדם פתרון טכנולוגי לבעיה.
לילות כימים. כוח צה"לי בשטח // צילום: דו"צ
הרקטות יירטו את נתב"ג
מה שהתחיל כאיום הגדול ביותר על העורף הישראלי התברר כמשהו שאפשר לחיות איתו. המשמעת האזרחית הגבוהה, בשילוב הביצועים יוצאי הדופן של כיפת ברזל, איפשרו לישראלים לנהל שיגרה יחסית. אלמלא הפגיעה ביהוד - שהובילה להשבתת רוב הטיסות של החברות הזרות לנתב"ג (ארה"ב כבר הסירה את איסור הטיסות לארץ) - היה אפשר לקבוע כי מערך האש של חמאס כשל בניסיונו לגבות מחיר מישראל.
מעזה שוגרו מאז ראשית המבצע כ־2,400 רקטות. סביר שמספר דומה הושמד בתקיפות חיל האוויר. מכאן שחמאס (והג'יהאד האיסלאמי) שחקו כמחצית מהכוח הרקטי שלהם ללא הישג משמעותי. בעזה בוודאי יתפארו בכך שהוסיפו את חיפה ואת דימונה לטווח הרקטות, אבל גם כאן - תחקיר עומק אמור לעורר אצלם שאלות נוקבות של עלות/תועלת על רקע הביצועים הדלים של מערך שהושקעו בו סכומי עתק.
ועדיין, ההישג של חמאס הוא תודעתי בעיקרו. חמישה מיליון אזרחים בטווח הרקטות והאזעקות, וכן - נתב"ג. מכל המלחמות ומכל ארגוני הטרור, דווקא חמאס הצליח להכניס את ישראל למצור, גם אם זמני (ועוד בשיא עונת התיירות). סביר שהסוגיה הזאת תצוץ בכל ויכוח מדיני עתידי; ישראל תזכיר אז לעולם כי ויתורים ביו"ש יאיימו במישרין ובאופן קבוע על נתב"ג, ומי שהפסיק את טיסותיו בגלל רקטה מקרית מעזה יידרש לעשות זאת על בסיס כמעט קבוע כשאיום כזה יישקף לתעופה האזרחית ממרחק יריקה בשומרון.
ביטול הטיסות היה לכאורה עניין טכני - בטיחות המטוסים והנוסעים, בוודאי על רקע הפלת המטוס המלזי באוקראינה, שהקפיץ אוטומטית את פרמיות הביטוח לחברות התעופה שפועלות באזורי לחימה - אבל היתה בו גם פוליטיקה צינית. הטורקים, למשל, שחוששים לטוס לכאן, המשיכו במקביל לטוס לדמשק, לבגדד ולקאבול; גם חברות אחרות מחזיקות קווים ליעדים מסוכנים בהרבה מתל אביב.
מעטות מאותן מדינות היו עוברות לסדר היום לו היו נקלעות למצב דומה. סביר שהן היו מנטרלות את הבעיה תוך שימוש באמצעים דרסטיים פי כמה מאלה שנוקט צה"ל בעזה. הרקורד של חלק מאותן מדינות, אגב, מוכתם בהרבה יותר דם של אזרחים מזה של ישראל.
האמריקנים, למשל, במלחמתם בעיראק ובאפגניסטן, הותירו בידיו של קצין בדרג של מפקד גדוד להחליט אם לפגוע במבוקש גם אם בסביבתו יש עד 20 אזרחים; בצה"ל הרג ביודעין של אזרחים (כחלק מפעולה שמוגדרת לגיטימית) מחייב אישור אלוף, ומעל ארבעה אזרחים - רמטכ"ל.
הטיעונים האלה לא משכנעים את העולם, שספר כבר יותר מ־600 הרוגים בעזה, כמחציתם אזרחים. כדי להימנע מדו"חות ומחרמות מקפידה ישראל שכל פעולה צבאית תלווה משפטית ותתועד, ובמקרים של תקלות - לתחקר אותן מייד. ייתכן שיהיה בכך די לסכל את גולדסטון הבא, אבל לא כדי לפתור את הבעיה: חמאס ימשיך להתמקם בכוונה בקרב אזרחים בידיעה שהם המגן האנושי והבטוח שלו.
מבחינת ישראל, הפתרון האופטימלי הוא בפירוז הרצועה. אם לא יהיו רקטות ולא יהיו מנהרות, ירד משמעותית הצורך לתקוף ולהילחם בעזה. הדיבידנד לפלשתינים אמור להיות אזרחי־כלכלי - פיתוח של עזה, לרבות הקמת נמלי ים ואוויר. צריך מידה גדושה של אופטימיות כדי להאמין שכל זה יקרה, ולכן גם כאן, הלקח הישראלי המיידי צריך להיות קודם כל בהגנה: הצטיידות בעוד סוללות כיפת ברזל והשלמת פיתוח מערכת "שרביט קסמים", שאמורה להעניק מיגון מפני איומים גדולים בהרבה מלבנון.
מסקנות מהשטח. הרמטכ"ל גנץ והאלוף תורג'מן // צילום: דו"צ
תנו לצה"ל לנצח
ישראל חזרה השבוע לשנות ה־70: כל העם צבא. אבות גויסו למילואים, ילדים עמלו להכין חבילות לחיילים בחזית, גנרלים הפכו לגיבורי השעה. הציבור הבין ברובו המכריע שזאת לא מערכה על עזה אלא מערכה על ישראל, והתנהג בהתאם: התמיכה בצה"ל הרקיעה שחקים.
20 אלף איש התייצבו בחיפה להלווייתו הלילית של שון כרמלי, חייל בודד שאותו לא הכירו, וכעבור יומיים התייצבו 30 אלף איש בירושלים להלווייתו של חייל בודד אחר, מקס שטיינברג. קשה היה שלא להצטמרר מהעוצמה ששידרו התמונות, אבל גם מהידיעה שהן בנות חלוף: בסוף המלחמה יחזרו המחלוקות הפוליטיות והחברתיות, ועימן האלימות המילולית שהגיעה ערב המבצע לשיאים מסוכנים.
לצד זה גם תתעורר הביקורת. שאלות שהודחקו ערב הלחימה ובמהלכה, יחפשו מענה: על האיום שקם באין מפריע בעזה ועל ההחלטה שלא לנטרלו אלא להמשיך לקיימו, כמעין נגיף מוחלש; על הסיכונים מרחיקי הלכת שנטלה על עצמה ישראל בהשלמתה עם עניין המנהרות, עד למבצע; על הביצועים של הצבא, שמונה שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה; ועל הנכונות לשלם מחיר. דווקא בעניין הזה נדמה שהתשובה ברורה; הציבור הישראלי הבהיר השבוע שהוא מוכן לחרוק שיניים ולשלם בדם למען מטרה הראויה בעיניו.
חמאס ערוך ומצויד. שלל של כוח חמאס שחוסל // צילום: דו"צ
מעל כל אלה תרחף שאלת התוצאה, או בשפת הרחוב - מי ניצח. חמאס יטען כמובן לניצחון - בהשבתת נתב"ג, בהכנסת מרבית תושבי ישראל לטווח הרקטות, באתוס שבנה סביב סג'עייה ובעובדה שלא קרס תחת מתקפת הצבא החזק במזרח התיכון. ישראל תטען לניצחון שלה - הרקטות יורטו ברובן, מערך המנהרות הושבת, פיגועים אסטרטגיים שתוכננו (טיסנים, צוללנים) סוכלו ללא נפגעים.
הפסקת האש לא תיתן מענה לשאלת הזאת. היא תהיה טכנית בעיקרה, ותעסוק גם בעניינים שישראל לכאורה אינה צד להם - משכורות לעובדי הציבור ברצועה ופתיחת המעברים ממצרים. מכאן שהמענה חייב להיות בעיקרו תודעתי והרתעתי: מה ייקח כל צד מהעימות, ועד כמה זה ירחיק אותו מהרצון להילחם בעתיד.
בהיבט הזה, אסור לישראל לחזור שוב להתנהלותה אחרי מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן, ולמדיניות הפנקסנית של כל ירי ייענה בתגובה; צוק איתן נותן הזדמנות לשינוי - גם אם יידרש שוב לפעול בכוח בזמן הקרוב - שבו יבין חמאס, ובהמשך לו האזור, שישראל החליטה לשנות את כללי המשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו