בתחילת העשור הקודם הדיבור החם בערוצי הכבלים היה טלנובלות. בכל יום, למשך 50 דקות, אלפי צופים - גם אלו שמגדירים עצמם מתוחכמים, כביכול - היו מניחים את הציניות בצד, ובלי להתבייש מתמסרים לטלנובלה כחול־לבן ומרגישים מינימום ארגנטינה. אחת מאותן סדרות מצליחות שנמשכו על פני עשרות פרקים היתה "משחק החיים", ומי שהפכה בזכותה בן לילה לכוכבת גדולה היא לירון ויסמן. במשך 120 ערבים ענוגים היא גילמה את דמותה של ליה ברגר, וגם מי שלא צפה בטלנובלה ההיא לא היה יכול להתעלם משלטי החוצות שנתלו ברחבי הארץ ועליהם צילום ענק של השחקנית הצעירה והיפה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"ההזדמנות הזאת היתה גדולה יותר מהחלום עצמו, כי מי בכלל חשב על זה בשלב הזה", נזכרת ויסמן, שבאותה תקופה רק סיימה את השנה הראשונה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין וכבר גברה על עשרות שחקניות ותיקות ומנוסות ולוהקה לתפקיד הראשי. "אבל אני לא מאלה שעכשיו יעופו על החלום ההוא, כי עבדתי מאוד מאוד קשה מאז ומבחינתי עשיתי את הטוב שיכולתי".
היום, כשאת צופה בסידרה ההיא, מה את חושבת על המשחק שלך?
"בפרקים הראשונים - פדיחה נוראה. אבל בהמשך רואים את השיפור והשחרור".
במחשבה לאחור, היית עושה את זה שוב?
"ברור. כי מי יבטיח לי שתהיה עוד הזדמנות כזאת".
אם את הולכת ברחוב ומישהו קורא לך ליה, מה זה עושה לך?
"היום זה נחמד מאוד בעיניי, אבל באותם ימים זה היה אינטנסיבי והיה יכול להציק. בראייה לאחור השתתפתי בפרויקט שהצליח וזו חוויה חיובית. הרבה פעמים אנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי, 'היה לי שיברון לב ואתם הייתם התקווה שלי', ובמשך שנים אחרי שהטלנובלה כבר הסתיימה היו שואלים אותי איך גיא ואני לא יחד. נכון שזאת טלנובלה והיה צריך למרוח את זה על פני 120 פרקים שכל אחד מהם הוא כמעט שעה, ונכון שהיה אפשר לצמצם, אבל התמזל מזלי והשתתפתי במשהו עם הרבה ערכים טובים של אהבה".
בעשור האחרון הספיקה ויסמן, 34, להשתתף בפרויקטים טלוויזיוניים מגוונים ובהם "המקום", "אבידות ומציאות", "האלופה", "חמישה גברים וחתונה" וגם גיחה קצרה ל"מועדון לילה". בימים אלה היא משחקת בסידרה החדשה "מי נתן לך רישיון?" של הערוץ הראשון, בתפקיד מעט מפתיע של מורה לנהיגה לסבית, שעליו נרחיב בהמשך. אבל עוד הרבה לפני סדרות הדרמה היא פרצה לחיינו בן לילה באותה טלנובלה מצליחה.
ויסמן בסידרה "מי נתן לך רישיון?". "לסבית זה לא תפקיד שצריך לעשות עליו תחקיר" // צילום: יח"צ
יכול להיות שקיבלת את התפקיד בטלנובלה ההיא מוקדם מדי?
"הכל בחיים תלוי מאיפה אתה מסתכל על זה. מבחינת יכולות המשחק שלי, ברור שקיבלתי את התפקיד מוקדם מדי, אבל, מצד שני זה גם היה בית ספר מדהים בשבילי, ומבחינתי זה רווח גדול מאוד".
היום היית עושה טלנובלה?
"מבחינת המשחק לא נראה לי, אבל יש כמובן את השיקול הכלכלי".
יש לך קלטות שמורות של כל הפרקים?
"היה לי וידאו של זה בבית ועכשיו אין לי את זה. לצערי זה היה בלופים כמה שנים טובות בהוט".
תבקשי שישלחו לך...
"נראה לך? מה אני אעשה עם זה?"
ויסמן נולדה בעפולה וגדלה בכוכב יאיר, בת יחידה בין שלושה בנים במשפחה דתית לאומית, בוגרת שבט "אמונה" בתנועת בני עקיבא שחזרה בשאלה. "הרבה שנים הרגשתי קודם כל שאני חייבת שיהיה לי יחס כלשהו לדת", היא מתארת את ההתלבטויות שכל דתל"ש מכיר. "היום אני לא מרגישה שאני חייבת שיהיה לי יחס לדת. אני מרגישה שאני יכולה לחשוב על זה ולא צריכה הגדרה. כל הזמן בחנתי את הקטע הזה, גם עם יובל בעלי. אם יש לך שאלות זה אומר שבתוך עצמך משהו לא פתור ואם את לא יודעת תניחי לזה לגמרי ואם משהו יצוף אני ארגיש את זה מעצמו. מבחינתי כל הנושא הזה עדיין במקום די דינמי".
שאלות מהסוג הזה צפות הרבה פעמים אצל חוזרים בשאלה שמקימים משפחה.
"נכון והרבה שנים הרגשתי שגם אני צריכה לדעת איזו משפחה אני רוצה להקים, אם אני מדליקה נרות אבל לא הולכת לבית כנסת, ולא שומרת שבת ועוד כל מיני התלבטויות. אבל אז עצרתי לרגע ואמרתי שאם אני לא יודעת אז אני יכולה לא לדעת, וזה יבוא לבד ויקרה מעצמו. זה גם בזכות המשפחה שלי, שהיא מקום פתוח שמאפשר את המקום הזה. אנחנו גדלנו בחינוך דתי וכל אחד לקח את זה משם לאן שהוא רוצה".
אז את מדליקה נרות שבת?
"אני לא תמיד מדליקה אבל כשאני מדליקה יש לי הרגשה טובה".
חמץ בפסח?
"שומרת".
צמה בכיפור?
"אני צמה. כשאתה דתי אתה לא מפקפק במצווה ובמשמעות שלה ושואל אם היא מתאימה לך או לא אלא פשוט מקיים אותה. היום אני כן יכולה לחשוב מה זה נותן לי מעבר למצווה. לגבי צום כיפור, מבחינתי נותנים לי הזדמנות ליום אחר לגמרי שהוא לא יקרה מיוזמתי אבל יש לי את האפשרות לחוות אותו לא כתמול ולא כשלשום ושיקרה בו משהו אחר שהוא רוחני, וזה תמיד קורה לי. אז מבחינתי זו אופציה שנותנים לי ואני לא רוצה לוותר עליה".
היא נשואה לבמאי יובל שפרמן, ואם לשתיים - יולי (3) ואלי (שנה).
איך את מסתדרת כאמא?
"אני מבסוטה על עצמי בקטע הזה. תמיד חלמתי להיות אמא. כל הבובות שלי היו הילדים שלי ויש לי את זה בפנים חזק מאוד. חלמתי להיות שחקנית אבל עוד יותר חלמתי להיות אמא. זה החלום היחיד שהמציאות טובה יותר מהחלום. בעיניי זה טעם החיים. אני נהנית מזה. יש לי פשוט מעיין נובע של יצירתיות והנאה מהאימהות".
ידוע שיש גם רגעים פחות קלים.
"יש רגעים שזה קשה, ותמיד מפתיע אותי איך אחרי לילה ללא שינה אני פתאום רואה אותן בבוקר והכוח לטפל בהן מתחדש. זה אולי טריק כזה של הטבע. פשוט הנאה צרופה וכיף. אני ניגשתי לאימהות הזאת בגישה שאלו הבנות שלי והן לא חייבות לי כלום ורק אני חייבת להן. האחריות הזאת היא שלי ומה שאני אעשה מזה, זה מה שיהיה".
נראה שאת מתייחסת אליהן מאוד יפה, הן לפחות ילדות טובות?
"אני לא אובייקטיבית. הגדולה שלי יותר שובבה וסקרנית וחדה וחריפה והקטנה יותר עדינה ורגועה. אין לי בנדיטית בבית וגם לא ילדות כאפות חננות ויש להן גם אבא מושלם. אני חושבת שהבחירה שלי בו באופן מודע וגם באופן הלא מודע היא כי ידעתי שהוא יהיה אבא טוב".
בעלך במאי מצליח ואת שחקנית, חשבתם לשתף פעולה יחד?
"אני חושבת שהוא הבמאי הכי טוב בארץ והוא חושב שאני שחקנית טובה, ויש לנו את הרצון לעשות משהו יחד. ברור כשחקנית שחבל לי להפסיד אותו בתור במאי. הוא במאי השחקנים הכי טוב, ואני אומרת את זה בצורה אובייקטיבית".
מה בנוגע להחלטות מקצועיות?
"בטח. זה היתרון שיש לנו, ששנינו עובדים באותה התעשייה. אני יותר קלילה ממנו והוא מאוד חוקר ומשקיע".
בנקודת הזמן הזו ויסמן חווה מקרוב את הקונפליקט המוכר בז'אנר: הורות מול קריירה, ואת ההשפעה שלהן זו על זו. להרדים את הבנות או לצאת להצגה, להוציא מהגן או לשלוח את הבייביסיטר, לקחת את התפקיד או להמשיך להניק. במקרה שלה, היא בחרה בלי הרבה התלבטויות באימהות. מבחינתה כרגע זה התפקיד הטוב ביותר שהיא יכלה להשיג לעצמה, ובמקרה שלה, היא גם חולקת אותו עם במאי מוערך.
"כשהמחשבות מתרוצצות בראש ואני לא פודה אותן בשום מהלך זה יכול להביא לתסכול, אז מראש אני מנסה להימנע מזה", היא משתפת. "אמא של חברה שלי כל הזמן היתה אומרת לה שהכי חשוב בחיים זה ליהנות, אבל יש לך גם מחויבויות. כלומר, אם יש לך שיעורי בית ואת גם רוצה לשחק אז נכון שבחיים חשוב יותר ליהנות אבל צריך לסיים את המחויבות כדי שבמשחק תיהני באמת".
אז המחויבות שלך כרגע היא לאימהות כדי שאחר כך תוכלי לשחק בשקט?
"הבת הקטנה שלי כרגע בבית, ובלילות אני עוד לא ממש ישנה אז כרגע אני מגדלת ומטפלת כמו שצריך וכשיש זמן אני סופגת וצופה בסרטים וסדרות. לפחות במחשבה שלי אני כן רוצה להתכוונן ולהוריד את התסכול והביקורתיות כלפי עצמי".
ואז כשהילדות יגדלו, יש לך תוכנית מסודרת למה תרצי לעשות?
"בניגוד לכל השחקנים שאני מכירה, לי אין תמונה מאוד ברורה. מלכתחילה זה תחום מאוד קשה וכשנגמר פרויקט לפעמים יש תקופה שאין כלום, ואז אתה צריך למכור את עצמך וללכת לאודישנים ועוד כל מיני דברים בדרך - ואם אתה עושה את כל אלה אז כנראה אתה מאוד רוצה את זה. אצלי כרגע זה פחות בוער בעצמותיי. כן בוער לי לממש את עצמי אבל לא שאלתי את עצמי מספיק ועדיין לא הגעתי לתשובה מדויקת איפה".
את חושבת שיש לזה קשר לאימהות?
"האימהות נורא בערה בי, והיום מתוך המקום הזה חזרתי עוד פעם לבדוק את המקום של הקריירה. לפעמים אתה רוצה משהו מתוך חלום ילדות והמקומות האלה משתנים. היום מעניין אותי אם יש סיפורים שאני רוצה לספר ולכתוב וליצור בעצמי".
סליחה על הקלישאה, אבל אפשר לקרוא לזה התבגרות?
"נכון, וזה בסדר שזה מגיע, זה מקום מגניב. אני לא מאלה שאם היום לא שיחקתי אני מתה".
היו לך ימים כאלה?
"לא, אבל אני כן יכולה להגיד לך שאם לא הייתי אמא הייתי מתה, כי זה המקום היחיד שאין לי בו סימני שאלה".
יכול להיות שיש בך מעט בלבול בכל הנוגע לקריירה?
"נראה לי שאין לי את התמונה הברורה מההתחלה, בגלל שלא נכנסתי לעולם הזה עם תמונה ברורה של 'אני רוצה להיות שחקנית תיאטרון, או קולנוע, או טלוויזיה' או עם שאיפות כאלה ואחרות. אני מרגישה שבעוד קצת זמן אהיה מוכוונת למה שאני רוצה ואז הכל יהיה יותר ברור. עם השנים כן מתעוררות שאלות לגבי המקצוע, ואם היית שואל אותי לפני שלוש שנים אז הייתי אומרת לך 'מה זה החארטה הזה להיות שחקן?' עדיין אני מרגישה שהמקצוע הזה הוא התעסקות עצמית. אתה בא וחושף את עצמך ואת הרגשות שלך ואמור להיות חשוף אבל אתה לא עושה משהו שבאמת עוזר לעולם. יכול להיות שיש לי כישרון ואני בסדר בזה אבל היו תקופות שהרגשתי שרגע לפני המוות אני לא אגיד, 'וואו, איזו שחקנית הייתי' אלא 'הקמתי משפחה'".
ניגשתי לאימהות הזאת בגישה שאלו הבנות שלי והן לא חייבות לי כלום ורק אני חייבת להן" // צילום: מאיה-באומל-בירגר, חליפה: לימור חן ל"גוטה", טבעות: קסטרו
העיקר - תפקיד עם אתגר
למרות שויסמן היא לא קומיקאית בהגדרה, היא ניסתה את כוחה בתחום ההומור ועשתה גיחה קצרה לפאנל של תוכנית הסאטירה "מועדון לילה". הניסיון לא עלה יפה, וויסמן לא מצאה את מקומה בפאנל המצחיקנים המקצוענים. "יצאתי משם אחרי שתי תוכניות, כשקלטנו שזה לא מתאים. אפשר לקרוא לזה כישלון. אבל עשו לזה מלא מלא אודישנים ורק אני עברתי והיה בזה משהו מגניב שנבחרתי. השתתפתי בעונה של סטנדאפיסטים ולא הייתי ממש שייכת. אלה סטנדאפיסטים של 15 שנה על הבמה, והיה ברור שזה לא מתאים אבל סחתיין שזה בכלל היה".
בסידרה החדשה שבה היא משתתפת - "מי נתן לך רישיון?" - ויסמן מגלמת מורה לנהיגה. "תכלס, זה הכי אני כי אני נוהגת מעולה. באופן כללי יש לי רמת טסטוסטרון בגוף מאוד גבוהה", היא אומרת, ומתייחסת גם לעובדה שהדמות שהיא מגלמת היא לסבית: "הזמינו אותי לתפקיד המתבקש של הריץ' ביץ' אבל כשקיבלתי את הטקסט ראיתי בדף הדמויות שיש גם תפקיד של לסבית אז אמרתי שאני רוצה לבוא לאודישן הזה. נכון שמבחינה חיצונית אני מתאימה יותר לתפקיד הזה אבל מבחינה פנימית הרגשתי שאני יותר אתחבר ללסבית. אמרו לי 'תבואי לשניהם', ואמרתי שאני באה רק ללסבית. ידעתי שזה יושב עלי טוב יותר מאשר משהו עדין. במשחק קל לי יותר לשחק דמויות רחוקות יותר ממני, וכמה שזה קרוב אלי יותר ככה אני פחות יודעת מה לעשות".
איך התכוננת לתפקיד?
"אני גרה במרכז העיר, והרבה פעמים ביום אני פוגשת לסביות. לסבית היא לא משהו שצריך לעשות עליו תחקיר. התייחסתי לזה כאל דמות של אישה עם נטייה מינית, בלי כל מיני הכללות וסטריאוטיפים של לסביות מכל מיני סוגים, ואני חושבת שהתוצאה הסופית יצאה טובה".
מה בעלך חשב?
"הוא אמר לי 'וואו - את הכי לסבית'".
היה גם אקט מיני?
"אני מתנשקת עם יוליה פלוטקין וזהו, כי מדובר בסידרה יותר קומית ופחות דרמתית".
איך הסתדרת עם ימי הצילום והטיפול בבנות?
"זה היה מאתגר מאוד. אפילו בקטעים שבהם הייתי צריכה ללמוד את הטקסט, שזה הדבר הכי בסיסי, רדפתי אחרי הזנב של עצמי. לשחקניות אחרות על הסט היה זמן ללכת לקואצ'ר ולחקור ולעשות חזרות אבל בגלל האימהות צריך לדעת שיהיו פשרות ולהביא בחשבון שזה לא יהיה מושלם. לא להיות עם הבנות היה לי קשה. בגלל שאלי ינקה אז היא באה לסט לינוק, ואז היא בוכה כי היא רוצה אותי ואני על הסט ואז כשאני מסיימת אני צריכה לחזור אליה, וזה לא פשוט".
לסיום, יכול להיות שנדבר בעוד חמש שנים ולא תהיי שחקנית?
"בסופו של דבר, אם אני חושבת על זה היום - לא נראה לי. אם היית שואל אותי לפני שלוש שנים הייתי אומרת לך שיכול להיות אבל היום חזרתי לזה ממקום שהוא פחות ילדותי, של מחיאות כפיים או תשומת לב או לקבל אהבה - אלה מקומות שכבר לא מדברים אלי. להפך, זה אפילו יכול להציק. אין לי שום ערך לשמוע שהייתי טובה אם אני לא חושבת ככה, ובאותה מידה אין לי שום עניין שיזהו אותי ברחוב. אני רק יודעת להגיד שהייתי רוצה לעשות תפקידים טובים ומאתגרים שיהיה לי מה לספר".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו