לקחת ילדים, בנים ובנות חפים מפשע, ולהשתמש בהם כחלק מכל מאבק כדי להראות סבל של עם - זה אכזרי ופסול. המועצה הזו אחראית לשמור על זכויות אדם. אני רוצה לשאול: האם לכל ילד אין זכות לחזור הביתה מבית הספר בשלום? אנחנו רק רוצים את הילדים שלנו בחזרה הביתה, במיטות שלהם, ולחבק אותם שוב".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במילים אלו סיימה ביום שלישי השבוע רחל פרנקל, אמו של נפתלי, את נאומה המרגש, רק בן שתי דקות, כפי שקובע התקנון במועצת זכויות האדם בז'נבה. מאחוריה ישבו איריס יפרח ובת־גלים שער, אימותיהן של אייל ושל גיל־עד, הנערים שנחטפו באזור גוש עציון לפני שבועיים.
בזמן נאומה עמד לצידה הלל נוייר, מנכ"ל ארגון UN WATCH, שיזם את נאום האם כדי לעורר יחס מצד הקהילייה הבינלאומית. חרף העובדה שמדובר במגרש שרחוק מלהיות ביתי, וגם אם ברור שמועצת האו"ם עוינת מאוד את ישראל, אפשר היה לצפות שמישהו ייגש לאימהות, לפחות לאחת מהן, כדי להשתתף בכאבה ואולי אפילו לגנות את החטיפה.
הייתי שם במרחק של כמה מטרים מהן. חי־כיתי לראות מי ייגש אליהן. מי ילחץ את ידה של רחל. חיפשתי מישהו שיגלה טיפת אנושיות כלפי האימהות אבל אף אחד לא קם, וזה היה נורא. הן היו לבדן.
* * *
פרנקל הגיעה מלווה בשתי האימהות, שהפכו לפני שבועיים לשותפות גורל שלה. הן יצאו מהאולם מלוות בנציגי משלחת ישראל בשגרירות בז'נבה. הדיון נמשך ועימו הביקורות והגינויים - כולם נגד ישראל.
רנייה, נציגת הארגון הפלשתיני BADIL, שנאמה כמה דקות קודם לכן, דווקא הזכירה את החטיפה - אבל רק כדי לגנות את התגובה של צה"ל עליה. היא יצאה כמה דקות לאחר מכן. היא לא היתה רחוקה מאוד מהאימהות וגם גילה קרוב לגיל האימהות היהודיות. אך כל זה לא עודד אותה להתקרב אליהן או לומר מילה של נחמה.
מבחינת רנייה, המועצה לזכויות האדם היא זירת מלחמה מדינית שבה הפלשתינים מנצחים כבר שנים. זה לא אמור להפתיע אף אחד: אל המועצה, המונה 47 מדינות, צורפו רק לאחרונה מדינות הידועות בזלזול עמוק בנושא זכויות האדם, כמו סין, קובה, רוסיה וערב הסעודית. אליהן יש להוסיף את איראן, שממלאת שם תפקיד חשוב.
רנייה, אגב, לא כל כך מבינה מה עושה פרנקל במליאה. נציגים ערבים אחרים שהיו בדיון ראו בהופעת אימהות החטופים פרובוקציה ישראלית. אם שלום עושים בין עמים, הרי יום שלישי לא בישר טובות. כאשר שאלתי את רנייה האם היא שותפה לצער של האימהות היהודיות היא הגיבה מייד בשאלה: "האם יש כאן גם מקום ל־5,000 אימהות פלשתיניות?"
"הפחד הגדול הוא שהעולם פשוט התרגל למצב הזה שיש שלושה ילדים ישראלים חטופים", אומר לי בצער איאן צביוביץ', צעיר יהודי המתגורר בז'נבה, שהגיע לתפילה המיוחדת שאירגן בי־־ת חב"ד בעיר בנוכחות פרנקל. "שים לב כמה זמן לקח לעולם להתעסק עם הבנות החטופות בניגריה. בהתחלה היה רעש. היו פגישות של ראשי מדינות בפאריס. ומה עכשיו? העולם ממשיך הלאה".
"מצפות ליותר מאמפתיה"
גם הפגישה של שלוש האימהות עם סגנית הנציבה לזכויות אדם ביום שלישי בבוקר לא הניבה אופטימיות גדולה. שער לא ששה לשתף את התקשורת בתחושות שלה. מה שעניין אותה לדעת אחרי הפגישה היה מי המציא את הביטוי "או"ם שמום" (דוד בן־גוריון, ב־1955; ב"ב).
כלי התקשורת בשווייץ ביקשו לדעת מה חשו האימהות לאחר הפגישה עם סגנית הנציבה. "רק אמפתיה. ציפינו ליותר". ואכן, התחושה הברורה בז'נבה היתה שאם מישהו יכול להשיב את הנערים הביתה - זאת רק ישראל ולא נציגי האו"ם. שער אמרה זאת באופן ברור ביותר.
עם זאת, שלוש האימהות מקרינות חוסן עצום, אהבה ואמונה רבה. ובכל זאת, לכל אחת יש סגנון משלה. דומה כי שער היא הביקורתית ביותר כלפי הקהילייה הבינלאומית: "שלושת הבנים שלנו יצאו מבית הספר. הם נחטפו על ידי טרוריסטים. באנו היום לשאול: היכן העולם? מה יש לו להגיד? לחטוף ילדים זה אף פעם לא דבר לגיטימי. באנו גם להגיד כי מה שקורה היום אצלנו יכול להתרחש מחר גם באירופה. השקט שלכם רק מחזק את חמאס. גינוי של מעשה כל כך לא מוסרי הוא חיוני. ארגון חמאס צריך להבין כי לא משתלם לחטוף ילדים", אמרה אימו שער בראיונות לכלי תקשורת זרים.
"במטה האו"ם בז'נבה אמרתם כי הרבה יותר יכול להיעשות על ידי הקהילייה הבינלאומית. למה בדיוק התכוונתם?" - נשאלו האימהות במהלך הראיון לעיתון השוויצרי "לה טריבון דה ז'נב". פרנקל ענתה: "אנחנו מבקשים מהם להגיד באופן ברור כי פשע בוצע. ואת הפשע הזה צריך לגנות. זה כבר יהיה צעד אחד גדול. מדינות יכולות גם לפעול בדרכים נוספות ואנחנו מבקשות מהן לעשות זאת ומהר".
האכזבה של האימהות מהתגובה במועצת זכויות האדם של האו"ם - או ליתר דיוק מהיעדרה של תגובה - היא גדולה. הן גם לא הסתירו זאת. רחל פרנקל הטיחה בכתבים כי הן לא זכו לכל תגובה מהקהילייה הבינלאומית על הפנייה שלהן: "אנחנו מצפות להרבה יותר מאמפתיה".
בתוך האולם בחדר 20 בקומה השנייה של בניין מועצת זכויות האדם דווקא נשמעו דעות רבות - לטובת הפלשתינים ונגד התגובה הישראלית לחטיפה. ארגוני זכויות אדם שהגיעו לז'נבה תקפו את מעצר 360 פעילי חמאס ואת "הרג ארבעת האזרחים הפלשתינים, ובהם ילד הסובל מפיגור שכלי". כתבים מאירופה שאלו את האימהות אם היה להם קשה לשמוע זאת. "אנחנו אימהות. מה שחשוב לנו היה להשמיע את קולנו. אנחנו מקוות שהדבר יביא לתוצאות".
הכתבים שחיפשו כמובן סנסציה שאלו את האימהות אם יש להן מסר אישי לחאלד משעל, מנהיג חמאס. "אנחנו לא מדברים עם טרוריסטים", אמרה רחל. "אנחנו פונות לאנשים הראויים בעולם הזה שיכולים לעשות משהו למען הבנים שלנו". "כאשר שומעים את ההצהרות של ארגון חמאס - על העולם להבין עם מי יש לנו עסק", הוסיפה שער.
"אני לא מקשיבה לכל מה שנאמר פה, אחרת אשתגע", הוסיפה איריס, שעבורה זו היתה נסיעה ראשונה לחו"ל. היא היתה מוותרת על הנסיעה ההיסטורית הזו. היא מעולם לא חשבה שבפעם הראשונה בחייה תוציא דרכון דווקא למטרה הזו.
רבים מהעיתונאים והנציגים בז'נבה ביקשו להסביר לנו כי אין קשר בין העובדה שהחטיפה בוצעה בהתנחלות לבין הדיווחים המועטים עליה.
נותר רק לקוות כי הביקור בז'נבה הגביר את החשיפה לסיפור שלא מעניין במיוחד את העולם היום. "ודאי שמדובר בסיפור חשוב ביותר בעל השלכות חשובות מאוד", אמרה לי קרולין דלאז', מגישת מהדורת הערב בערוץ חדשות צרפתי. דלאז' מספרת שהיתה מעוניינת לדווח יותר על הסיפור, "אבל אלה ימי מונדיאל ו־80 אחוזים ממהדורות החדשות מוקדשים לגביע העולמי. כמעט כל מהדורות החדשות עושות את אותו הדבר", היא אומרת.
דלאז' שימשה שנתיים שליחה של כלי תקשורת צרפתי בירושלים. היא מכירה מקרוב את הסכסוך. היא לא חושבת שההתעניינות המועטה בחטיפת הנערים נעוצה בכך שהם נחטפו מגוש עציון, אך היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שבעיתונים רבים באירופה הוצגו גיל־עד, נפתלי ואייל כ"מתנחלים" ולא כנערים. בראיונות נשאלו האימהות אם אין זה מפתיע שצעירים ישראלים החיים באיו"ש עוצרים טרמפים "בשטחים פלשתיניים". פרנקל השיבה: "ראשית, לנו יש דעה אחרת. מעבר לכך האוכלוסייה באזור זה היא יהודית. בנוסף, בישראל אפשר לפגוש סכנות בכל מקום. גם כאשר עולים על אוטובוס. אבל בכל מקרה לא צריך להפוך את הנורמות. אל תהפכו את הקורבנות לאשמים. לחטוף ילדים זה פשע, ולא משנה היכן זה מתבצע".
אירופה בפוסט־טראומה
הקהילה היהודית באירופה עדיין מלקקת את הפצעים אחרי הפיגוע בבריסל בחודש שעבר ובטולוז ב־2012. כעת מבינים יהודי אירופה שגם הם בחזית. הם רואים כיצד הג'יהאדיסטים שבים לאירופה, אתמול מאפגניסטן והיום מסוריה. לכך יש להוסיף את התחזקות הימין הקיצוני ברחבי אירופה. לא פלא שבבית חב"ד בבריסל היתה אבטחה כבדה בתפילה למען הילדים החטופים בנוכחותה של פרנקל.
תומא גרוסמן, צעיר בשנות ה־20 לחייו, שעושה את ההתמחות שלו במטה האו"ם בז'נבה, אומר לי שהוא "המום ממה שראיתי בדיון. הייתי מצפה מהמשתתפים, לפחות מחלק מהם, לגלות סולידריות עם האימהות. רחל פרנקל נשאה נאום מצוין, אנושי, נאום לא פוליטי שמאוד קל היה להתחבר אליו. לא היתה בעיה לאף אחד לברך אותה על הנאום כי הוא היה נאום הומניטרי".
כיצד אתה מסביר את חוסר ההזדהות באולם? אני שואל אותו, והוא משיב: "העובדה שביום שלישי בז'נבה לא היה צדיק אחד בסדום במועצת זכויות האדם לא מוסיפה כבוד לעולם. אני לומד כעת על תפקוד המקום. אני חושב שהאירוע שלשום תרם לסטאז' שלי יותר מכל הזמן שאני אהיה שם. יכולתי במו עיניי לראות את החד־צדדיות של הגוף הזה. זה היה מביש".
לא רק תומא ביקר את התפקוד של המטה. גםנוייר, שכאמור אחראי להבאת האימהות, עוסק שנים בחשיפת הלך הרוח של הארגון. במשרדו השבוע הוא הזכיר לי כיצד הארגון מיהר לגנות את ישראל אחרי חיסול השייח' אחמד יאסין או אחרי אירועי המשט הטורקי - אולם מדינות כמו צ'אד, סודאן או סין, יכולות לזכות בברכות על התרומה שלהן לזכויות האדם.
"המועצה לזכויות האדם היא מראה של העולם", מבקש להזכיר לנו שגריר ישראל בז'נבה, אביתר מנור. "47 מדינות שנמצאות כאן מדגימות את המגמה בעולם", הוא אומר. מנור, שדאג לסדר לאימהות פגישות נוספות, רואה חשיבות גדולה בביקור: "צריך לזכור כי השגרירים שהיו באולם יעבירו דיווח למטה שלהם, והסיפור יתפרסם בכלי התקשורת, כך שאי אפשר לטעון שמהביקור הזה לא ייצא שום דבר חיובי".
אביתר, אולי מתוקף תפקידו כשגריר באו"ם, דווקא רואה שיפור בארגון מבחינת האיבה לישראל: "יש שלושה דיונים אנטי־ישראליים שכאלה בשנה. פעם כולם היו מגיעים. ואילו היום, האירופאים, האוסטרלים והאמריקנים לא משתתפים. הנציגים הערבים לא אוהבים את זה. הם טוענים שזה לא בסדר".
למרות הנאום התקיף יחסית, פרנקל מצליחה לשמור על קור רוח גם באירוע התפילה בבית הכנסת, ומדברת גם על הדברים החיוביים שנולדו מהאירוע הקשה. "נוצרה אחדות בעם בין חילונים, חרדים, ציונות דתית, שמאל וימין", היא טוענת.
"כל עם ישראל עומד מאחורינו. אנחנו מקבלות מסרים רבים של תמיכה, אבל אנחנו גם נשים דתיות והאמונה באל עוזרת לנו מאוד". גם יפרח מנסה לשמור על אורך רוח, ובאחד הראיונות שהעניקה ציינה את משפחתה: "יש לנו ילדים נוספים, אנחנו חייבות להחזיק מעמד".
סמל לעוצמה של העם היהודי
שלשום הוזמנתי להרצאה בעיר גרנובל בצרפת. בדומה לעיר טולוז, שבה ביקרתי כמה ימים קודם לכן, ביקשו יהודי צרפת לדלות פרטים על "הילדים שלנו". "הסתכלתי עליהן בהערצה ובכאב גדול. אני מקווה להתבונן בהן מחר בהערצה ובשמחה גדולה אחרי שהבנים ישובו הביתה", אומר לי איוון, צעיר יהודי המתגורר בז'נבה, שהיה רוצה שיותר מכמה מאות יגיעו לבית הכנסת. "שלושת החטופים הפכו היום לסמל של הסבל אך גם של העוצמה של העם היהודי", אומר איוון.
האם אתה חושב שהן צריכות להמשיך את המאמצים שלהן בעולם? אני שואל אותו. "הלוואי שעד אז כבר הבנים ישובו הביתה. אבל בינתיים העולם מתעניין יותר במי תהיה אלופת העולם, ולא היכן נמצאים שלושה ילדים יהודים", הוא אומר בצער.
במקביל לעזיבתי את מטה UN WATCH, צוות חדשות של רשת בי.בי.סי קיפל את הציוד אחרי ראיון עם האימהות. מדוע הסיפור לא זוכה לסיקור נרחב יותר? אני שואל את העיתונאים. "אני דווקא חושבת שהסיפור קיבל דקות סיקור רבות", משיבה אחת מהם.
כנראה הכל בחיים יחסי, אני תוהה לעצמי. חבל שזה לא מנחם יותר מדי את פרנקל, שבנאומה השבוע קראה לפעולה. "אני מאמינה כי יש עוד הרבה דברים שיכולים להיעשות. זו הסיבה ששלוש אימהות הגיעו לכאן היום לנאום בפני האו"ם ובפני העולם כולו - כדי לבקש מכולם לעשות הכל למען הילדים וגם - למען העולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו