חתיכת חג למוסיקה הישראלית היה אמש בבלומפילד. חג, לא פחות. שני זמרים ישראלים וחיזוק יווני מושכים יותר מ־12 אלף צופים, והערב זה אמור לקרות שוב. קרוב ל־25 אלף איש, ביומיים, בתקופה שבה המוסיקה הישראלית נמצאת בשפל גדול ברמת ההכנסות מהופעות, בקיץ שבו טוחנים לנו במוח עם ערימות של הופעות מחו"ל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"פעם בחיים", המופע המשותף של שרית חדד, אייל גולן וניקוס ורטיס, הגיע בתזמון חשוב, שלא לומר קריטי, לכולם. בארץ, ובייחוד במוסיקה, בסוף היום, ה"למי יש יותר גדול" משחק תפקיד משמעותי. שרית חדד ואייל גולן לא רצו להשאיר ספקות. "זה אנחנו, שלמה ארצי, וכל השאר". אז איך עושים הכי גדול? במה ענקית, קרוב ל־20 נגנים וזמרי ליווי, שני מסכי ענק ותאורה של חג לאומי. וקלוז אפ של רוסלנה, אמא של אייל ובנו ליאם. ככה, שיהיה.
גם ברמת הארגון של המופע, בלומפילד לבש חג. שלושה גושים של כיסאות על הדשא, מסודרים למופת, סדרנים בכל פינה, שולחנות ארוכים בצדדים ויציעים מלאים ומוארים, שלא תטעו ותחשבו שמדובר בעוד הופעה. הפקה מדויקת ומאורגנת נהדר. גם אם איש לא נשאר לשבת. אחרי ביצוע משותף ל"אם יש גן עדן" וכמה משפטים, הגיעה הצעקה, "ערב טוב בלומפילד". ומשם - קרנבל. אייל גולן ושרית חדד באו לפרק את הקהל. להיטים גדולים בלבד, מכל הזמנים, מחרוזות עם שיר בדקה, שעתיים עם קהל שמכיר ושר כל מילה. אחרי הכניסה המשותפת שרית פתחה, ורטיס המשיך עם להיטים שכולם קיבלו ביצועים בעברית, אבל לא הצליח להרים את הקהל כמו ברוב המופע, ואז אייל.
המרוויח הגדול מהערב הזה. לא יודע מה נתוני העבודה שלו בחודשים האחרונים, אבל ציבורית הוא קיבל מכה גדולה ואמש היה הניצחון הגדול שלו. המופע הזה היה קודם כל בשבילו. חיבוק מפחיד בעוצמתו מאלפי אנשים, מכל גוני החברה הישראלית. זה משהו שמחזיר את אייל גולן למקום הכי גבוה שאפשר במוסיקה שלנו. היו חסרים אתמול עוד שבעה שמונה שירים כדי לסגור את החוויה כמו שצריך. אמנם שעתיים של מופע, אבל גם אייל וגם שרית היו יכולים לתת עוד קצת, וכך היתה נמנעת תחושת ה"טעם של עוד" שרבים יצאו איתה מההופעה. בפתיחת המופע, כשכולם התרוממו, אמרה מישהי בשורה מאחוריי: "אנשים באו לשמוח היום, להשתגע". נכון, זה לא הכל בחיים, אבל אוי ואבוי אם לא יהיו לנו את הרגעים הללו.