יש שיחות טלפון שעיתונאי מקבל ומתקשה לשכוח אותן. אחת כזו קיבלתי לפני כחצי שנה מחבר קרוב של השר לשעבר, ח"כ בנימין (פואד) בן־אליעזר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
החבר הזה מיודד שנים גם איתי ולבקשת פואד הציג לי כמה שאלות: האם אתה עומד לפרסם תחקיר על פואד? האם הגיע ל"ישראל היום" חומר המחשיד את פואד במעשים חמורים? האם לשר הביטחון לשעבר יש סיבה לדאגה?
הוא היה קצר, ענייני וממוקד. הוא לא ניסה ללכת סחור סחור. השיחה התנהלה ברוח טובה.
שאלתי את איש הקשר, אדם הגון שרצה כמובן בטובת פואד, מדוע הוא נשלח אלי עם השאלות האלה דווקא עכשיו. הרי פואד נחשב שנים לנבחר ציבור בעייתי; מעל ראשו מרחפת שנים עננה של חשדות; הוא גיבור של דו"חות מבקר המדינה ותחקירים עיתונאיים נוקבים. קרה משהו?
תשובתו: "פואד החליט להתמודד על תפקיד הנשיא ויוצא לדרך. זה רציני. הוא לא רוצה להתלכלך בדרך".
"אתה רציני?" שאלתי, "פואד רוצה להיות נשיא מדינת ישראל?"
"כן, הוא החליט. הוא הולך על זה. פואד רוצה לסיים את הקריירה הציבורית שלו בבית הנשיא".
אמרתי לחבר המשותף בערך כך: לא אני ולא עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת בודקים כרגע מידע כלשהו בעניין פואד. לא קיבלנו תלונה או מידע חדש עליו. הוא לא נמצא על שולחן העבודה שלנו. בעניין הזה הוא יכול להיות רגוע.
הוא שאל: "אתה בטוח?"
צחקתי: "אלא אם בשעת השיחה שלנו הגיעו אל דיין ושבת חומרים שהם לא הכירו עד היום ואלה מצדיקים בדיקה".
באותה נשימה הוספתי: "אתה יודע היטב מה דעתם של רבים על פואד מבחינה ציבורית. הוא לא צריך להתמודד על התפקיד. הוא לא ראוי. אוי לנו אם אדם כזה ייבחר".
"אני יכול לצטט אותך", שאל החבר, "אני יכול לומר לפואד כל מה שאמרת לי עכשיו?"
בוודאי", השבתי, "תאמר לו הכל. אל תעדן את הדברים. אני עם הרקורד שלו לא הייתי מתמודד. אתה יודע מה דעתי עליו".
כשהשיחה הזאת התנהלה לא ידעתי על קשריו ההדוקים של בן־אליעזר עם המיליונר מאשדוד אברהם נניקשווילי, על מאות אלפי הדולרים שהאחרון העביר אליו לפני שנתיים וחצי, על הצ'ק שהומר בתחנה להמרת כספים, על הכספת בבנק דיסקונט שבה שמר בן־אליעזר כחצי מיליון דולרים, גם לא על קשריו עם הרב יאשיהו פינטו.
כל הסיפורים האלה היו זרים לי. זרים אבל לא מפתיעים. הם תפורים למידותיו של בן־אליעזר והם הזכירו לי אירוע משנת 2003 כאשר עבדתי עדיין ב"ידיעות אחרונות". עורך העיתון היה אז משה ורדי ובוקר אחד הוא טילפן אלי והזמין אותי להתייעצות חשובה בחדרו. באיזה עניין, שאלתי, והוא השיב: "תבוא, תשמע, זה לא לטלפון".
באתי וורדי סיפר כי אדם מסוים פנה למערכת וטוען כי ברשותו חומרים מפלילים לכאורה על איש ציבור מהשורה הראשונה. הוא מבקש תמורת הניירת והמידע הרגיש שאסף, סכום כסף נכבד. המקור הזה, הוסיף ורדי, הוא לא אדם מהרחוב. הוא נשמע רציני.
מי איש הציבור שבו מדובר, שאלתי, וורדי התחמק מלהשיב. ניחשתי בקול רם: השר בנימין בן־אליעזר. ורדי: איך אתה יודע? השבתי: מתאים לו. תפור עליו. שום סיפור בעניינים שלו אינו יכול להפתיע אותי.
בינתיים נכנס לחדר המקור, מסר מידע שעל פניו נשמע חמור ביותר ודרש תמורתו 400 אלף שקלים. אם העיתון ישלם, היתה רוח דבריו, הוא יקבל חומר נפץ. אמרתי לו מה שאנחנו אומרים למוסרי מידע אחרים: ככל שהדבר תלוי בי, אפילו שקל לא יקבל אדם תמורת מידע. זה עניין עקרוני וערכי. אתה רוצה להיות אזרח טוב, תעזור ותבורך. אתה רוצה כסף, לא בבית ספרנו.
האורח המאוכזב פנה לדרכו ומאז לא שמענו ממנו. הוא נאלץ להסתפק בכספים שקיבל מהאנשים שכנראה שכרו את שירותיו הטובים. התוצאה: אפס פרסומים בנושא המסוים שעליו דיבר האורח. כנראה שגם כלי תקשורת אחרים, וזה לזכותם, לא הסכימו אז לשלם לו.
ללכת אחרי הכסף
כל חוקר מתחיל במשטרה וברשות המסים, יודע: כדי לרדת לחקר האמת עליך ללכת אחרי הכסף. זה מה שהיו צריכים לעשות נציגי הרשויות האלה, כאשר נודע להם שפואד רכש דירת פנטהאוז יוקרתית ביפו במחיר של 9 מיליון שקלים, וזה מה שהם לא עשו. הכרעת הדין של השופט דוד רוזן במשפט הולילנד לא ניתנה אז עדיין ואפקט המשפט לא היה קיים.
הבעתי כאן עם עמיתיי פליאה על הרכישה מנקרת העיניים של יו"ר מפלגת העבודה לשעבר וסיפרתי שפנו אלי קוראים והתפעלו מההישג הכלכלי המזהיר של מי שהיה עובד ציבור עשרות שנים. הם לא הבינו איך פואד הצליח לחולל את הנס הזה.
אחד מהם, שי אבני, כתב לי בין היתר: "איך זה שאתה לא שואל במדור שלך מהיכן יש לבן־אליעזר 9 מיליון שקלים? איך אדם ששירת שנים בצבא, כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלה ואנחנו יודעים מה היה גובה שכרו בכל תפקיד - צבר כל כך הרבה כסף?"
שאלה טובה, הסכמתי איתו, והזמנתי את פואד להשיב עליה. "שמור לו כאן מגרש הולם להסביר לאזרח מהשורה, ובייחוד לבני הדור הצעיר המיואשים, שלא הכל אבוד", כתבתי. "להבטיח להם שיש תקווה ושבגיל 70 גם להם יהיו בחשבון הבנק מיליוני שקלים. הם יוכלו לרכוש דירת חלומות, כמו זו של פואד, והכל ממשכורות נורמליות לגמרי".
פואד בחר לא להשיב. המקום שנשמר לו כאן נשאר מיותם. בשבוע שעבר, כשנפתחה החקירה הפלילית נגדו, הבנתי מדוע.
בין פואד, בר ואולמרט
מה המכנה המשותף לאהוד אולמרט, לצבי בר ולבן־אליעזר? שלושתם קיבלו מאות אלפי דולרים מאנשי עסקים. שלושתם שמרו את הכספים בכספת סודית. שלושתם שכחו לדווח על קבלת הכסף לרשויות המוסמכות.
מה המכנה המשותף לבן־אליעזר ולצבי בר? שניהם טוענים להגנתם שכספים שהוזרמו לכיסם בידי אנשי עסקים, ניתנו להם כהלוואה לקניית דירה. לא חלילה כשוחד.
משהו בכל זאת לא מסתדר עם הגירסה הזאת: לצורך מה ביקשו הלוואה, כטענתם, כאשר בכספת הסודית שלהם שכב כסף רב? לצורך מה נזקקו להלוואה מבעלי הון כאשר היה להם ביד אוצר של מזומנים?
כה אמר הציבור
חמש מסקנות ראשונות מהבחירות לנשיאות המדינה:
1. את הליך בחירת הנשיא צריך להוציא מידי 120 חברי כנסת ולהעבירו להחלטת כלל הציבור. כל הסקרים שנעשו בקרב הציבור הרחב לימדו שהוא הרבה יותר שפוי מהמחוקקים שלנו: העם בחר בריבלין ברוב גדול, הוא הציב במקום השני את פרופ' דן שכטמן; הוא הציב את השופטת דורנר במקום השלישי; הוא שלח את מאיר שטרית למקום הלפני אחרון ברשימה.
דליה איציק שמרה בכל הסקרים האלה על יציבות מרשימה: מקום אחרון.
2. אביגדור ליברמן ואריה דרעי, שהימרו על איציק ונכשלו בפעם השנייה בתוך שנה (אחרי ההימור הכושל על משה ליאון בירושלים), איבדו את החוש הפוליטי שלהם. הם אינם מסוגלים להבטיח ניצחון למישהו בבחירות המתקיימות מאחורי פרגוד.
3. כישלונה של איציק מלמד שללובי השחיתות בכנסת אין רוב. הוא נחלש מאז הבחירות. הגרעין הקשה שלו פעיל אמנם, מסית, מגונן על מנוולים, מגייס תמימים ונאיבים להחריד - אבל אינו מעביר החלטות ככל העולה על רוחו. הוא מתחיל להכיר במגבלות הכוח שלו.
4. אם נתניהו עדיין חושב שמוסד הנשיאות מיותר, שיתחיל כבר עכשיו לגבש הצעת חוק בנושא ויפתח דיון ציבורי. עכשיו ולא בעוד שבע שנים, ברגע האחרון, כשתתחיל ההתמודדות מחדש. שהפראסה של הבחירות הנוכחיות לא תחזור על עצמה.
כדאי לו להביא בחשבון שהציבור אינו תומך בביטול מוסד הנשיאות. זה לפחות הרושם. הוא ישמח לבחור בעצמו את הנשיא הבא.
5. עצה למאיר שטרית: אם נהגת כשורה, תחשוף את הסיפור המלא של מאות אלפי השקלים שקיבלה ממך עוזרת הבית. תפזר את העננה הזאת. נהג בשקיפות כמתבקש מכל איש ציבור, ודאי ממי שכיהן כשר המשפטים.
הזיכרון העיתונאי (א')
בסיפור בחירת הנשיא החדש מזדקרת חרפת הכנסת - בקטע שבו היא העניקה קול אחד בלבד לחתן פרס נובל לכימיה, דן שכטמן, ו־13 קולות בלבד לשופטת בדימוס דליה דורנר.
מזדקרת גם חרפת התקשורת - או ליתר דיוק: זו של כמה כתבים שמעניקים את שירותיהם לדליה איציק ומאפשרים לה להפיץ את שקריה.
הנה סיפור אחד לדוגמה: בקיץ 2007 התגבשה בכנסת מגמה לאמץ את החלטות ועדת בייגה שוחט בעניין הטבות לראשי ממשלה ולנשיאים אחרי פרישתם. הוועדה בדקה מה קורה בעולם, גילתה שבאירופה לא מעמידים לראשי המדינה רכב צמוד, נהג, עוזרים ושירותי משרד לכל החיים, ורשמה לעצמה מה כן מקבל ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר: ארבע פעמים בשנה הוא רשאי להזמין לארוחת צהריים שרים...
גם זה בתנאי אחד: שהשיחות שהוא ינהל איתם יהיו בענייני המדינה.
בנסיבות האלה החליטו שוחט וחבריו להמליץ על הגבלת מתנות החינם לראשי הממשלה - חמש שנים לראש ממשלה ושבע שנים לנשיא - וועדת הכספים של הכנסת אימצה זאת.
משמעות ההחלטה: גם יושבי ראש הכנסת לדורותיהם, הצמודים בתנאי הפרישה שלהם לראשי ממשלה, יצטרכו להיפרד מנוהל הרכב והנהג הצמוד והלשכה והמזכירה לכל החיים. בוועדת הכספים של הכנסת, שדנה בכך, ביקשו לחזור לשפיות.
מי התנגדה בתוקף? מי שלחה לוועדת הכספים את נושא הכלים שלה, מנכ"ל הכנסת דאז אבי בלשניקוב, עם הצעות חלופיות? מי ניסתה להבטיח לעצמה בסוף כהונתה את טובות ההנאה האלה לכל החיים?
מי ניהלה איתי ויכוחים מרים בנושא בלי שהצליחה להסביר מדוע מגיעה לה המתנה הזאת ששווייה מיליוני שקלים?
לא טעיתם: יו"ר הכנסת דליה איציק.
הזיכרון העיתונאי (ב')
בשערורייה הזאת של דליה איציק רודפת המותרות, עסקתי רבות באכסניה הקודמת שלי יחד עם עוזי דיין ומיכל שבת. עסקו בכך גם אנשי ה"דה מרקר" חושפי הסיפור. נקרעה המסיכה מפניה של איציק עד שבעזרת ובהובלת ח"כ דאז חיים (ג'ומס) אורון החליטה ועדת הכספים לבטל את זכויות היתר שלה ושל קודמיה.
חלפו שבע שנים, הזיכרון העיתונאי קצר והנה מגיעות הבחירות לנשיאות ורגע לפני מתפרסמת כתבה באחד העיתונים שבה מוצגת איציק כסרגל, כמי שהיתה רגישה לכספי ציבור, כמי שמבקר המדינה ניקה מפרשת הבלטות (אחרי שהחזירה לכנסת 25 אלף שקלים) - ובעניין שלנו: כמי שוויתרה מרצונה על הנהג הצמוד, הלשכה והמזכירה. הרכב משום מה נשכח.
כשזה מה שמכרה איציק לאותו כתב, מה הפלא שבסיפור דירותיה והמימון של הדירה שרכשה במגדל גן העיר ב־4.5 מיליון שקלים, נשמטה הדירה השלישית שבבעלותה? מה הפלא שאין רמז לקיומה בכתבה הזאת או בפרסומים אחרים? מה הפלא שהדירה הזאת נולדה רק אחרי שעו"ד אלדד יניב חשף את דבר קיומה?
אין פלא. זו דליה איציק. זו האישה שמתעתעת שנים ברבים.
מתנת חג בנמל
ערב חג השבועות, שבוע אחרי שתיארנו כאן כיצד הנהלת נמל אשדוד מנסה לשלוח הביתה את רב חובל הנמל, צבי כפיר - זה שניסה להילחם בתופעות המעלות חשד לפלילים - קיבל האחרון מתנת חג מההנהלה: מכתב שנשלח למבקר המדינה, יוסף שפירא, ומבקש להתיר לה לפטר אותו.
מדוע נשלח המכתב למבקר? כי שפירא סיכל את פיטורי כפיר כבר לפני כמה חודשים. כי שפירא נכנס אישית לתמונה.
מי חתום על המכתב למבקר המדינה, שבו נטען כי ההנהלה אינה מרוצה מתפקודו של כפיר וזו הסיבה האמיתית לרצונה להיפרד ממנו? מנכ"ל הנמל בפועל, יצחק בלומנטל.
רגע, בלומנטל לא היה זה שמייד אחרי גל המעצרים בנמל בפרשיות אלון חסן וחשודים אחרים, הבטיח לציבור כי מה שהיה לא יהיה יותר? לא הוא זה הבטיח לנו לנקות את אורוות הנמל?
זה הוא, אין כאן טעות, רק שבלומנטל כנראה התבלבל. לכן הסביר לו שלשום מבקר המדינה שהוא לא ייתן ידו למהלך הפיטורים הזה לפני שאנשיו ילמדו את הנושא.
התוצאה: צו הגנה זמני האוסר פגיעה במעמדו של כפיר, בתפקידיו, בסמכויותיו ובזכויותיו כעובד החברה.
יש שופטת בחדרה
מה דינו של אזרח שנהג ברכבו כשאינו חגור כחוק, נתפס בידי שוטר וכאשר זה החל לרשום לו דו"ח, אמר לו: "אני חבר מועצת עיר, אל תרשום לי דו"ח, אני אשלם לך"? מה דינו של אותו מציע שוחד לשוטר תוך כדי הדגשה שהוא נבחר ציבור?
6 חודשי מאסר בעבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה של 7,500 שקלים.
המורשע בתיק השוחד הזה הוא חבר מועצת אור עקיבא, מיכאל גרוסמן, ושופטת השלום החתומה על גזר הדין במשפטו היא רקפת סגל מוהר. מי שניהלה את התיק מטעם התביעה היתה עורכת הדין יריב שגב מפרקליטות מחוז חיפה.
רגע, לטובת נבחרי ציבור מסוגו של גרוסמן, שלא הפנימו עדיין ששילטון החוק בארץ זקף ראש ויש דין ויש דיין - כלומר, יש משטרה, יש פרקליטות ויש שופטים עם שיניים - הוסיפה השופטת וקבעה: במעשה הזה דבק הקלון. על גרוסמן להיפרד מכל תפקידיו הציבוריים.
אחד מהנימוקים של כבודה: "בחברה השואפת להיות מתוקנת, מוסרית וערכית, יחטאו בתי המשפט לתפקידם אם יחוסו על נושאי משרות ציבוריות שכשלו כישלון שדבק בו פגם מוסרי".
לשון אחר: השירות הציבורי חייב להיות נקי. אוי לו אם נותני שוחד או מקבלי שוחד יימצאו בתוכו.
בהשתתפות: עוזי דיין, מיכל שבת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו