שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ד"ר דרורה פלפל פרשה לא מכבר לגמלאות. אף שבעברה הרחוק, לפני יותר מ־30 שנה, שימשה תובעת במשפטים פליליים בפרקליטות מחוז המרכז, נחשבת פלפל לשופטת "אזרחית" מובהקת. בין השאר, עסקה בתביעות ייצוגיות. פלפל, שאת עבודת הדוקטורט שלה עשתה בגרמניה, נחשבת לשופטת חריפה. כך אפשר ללמוד גם מסגנון כתיבתה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לפסקי הדין שלה יש כמה מאפיינים: בתחילתם היא מציבה ומדגישה את השאלות הטעונות הכרעה, ובניגוד לשופטים אחרים היא נוהגת לפסוק הוצאות משפטיות ריאליות.
אחד מפסקי הדין החשובים שלה ניתן כמה ימים בלבד לאחר פרישתה. היא נדרשה להכריע בתביעה של חברת נכסי רמת אביב (בפירוק מרצון) נגד עיריית תל אביב והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החברה ביקשה להשיב לכיסיה 36 מיליון שקלים שנגבו ממנה שלא כחוק תחת סעיף "היטל מבני הציבור".
לפי ממצאי פסק הדין, בין העירייה לחברה נחתם הסכם, שלפיו תקבל החברה היתר להגדיל את מספר יחידות הדיור בשכונה (מ־332 ל־400 דירות), ובתמורה התחייבה החברה להקים מבני ציבור לטובת תושבי האזור בסכום של 9.4 מיליון דולרים. בפועל, שילמה החברה לעירייה 36 מיליון שקלים ונותרה חייבת 16 מיליון שקלים.
במשפט התברר כי מדובר במבני ציבור שהיו רחוקים מרחק רב מהשכונה שבנתה החברה. בביקורתה על העירייה כתבה השופטת כי "בחוק לא קיימת אפשרות להטיל סוג כזה של מטלות לתועלת הציבור. לרשות ציבורית אין כוחות מעבר למה שהמחוקק העניק לה".
עם זאת, ציינה, כי אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור: אחוזי הבנייה הנוספים אושרו, ואיש לא יעלה על דעתו "להרוס את מבני הציבור שנבנו. מכאן שהמדובר בהסכם לא חוקי". במציאות שנוצרה, פסקה השופטת, אין על החברה להשלים את חובה לעירייה, ומנגד אין החברה יכולה לגבות בחזרה את התשלום הלא חוקי ששילמה. על החברה כתבה, כי "מה ששילמה, שילמה".
השופטת קבעה כי דרכה הפסולה והלא חוקית של העירייה בגביית "היטל מבני ציבור" מתקיימת כבר מימים ימימה, ובמגוון של נושאים. לדעתה, העירייה והוועדה המקומית הן "אם כל חטאת" והן שהובילו לעריכת החוזה הבלתי חוקי, ולכן יהיה זה נכון להטיל עליהן הוצאות משפט כוללות בסך 75 אלף שקלים.
* * *
השלטון זה אני
התשובה לפיטורים ממניע זר: השבת העובדת לעבודה
פסקי הדין בבתי הדין לעבודה פותחים, לעיתים קרובות, צוהר למקרים חמורים שבהם מתעמרים מעסיקים בעובדיהם. פסק דין חמור במיוחד, שבו נמתחה ביקורת נוקבת על מרכז השלטון המקומי, עוסק בסיפור פיטוריה שלא כדין של דפנה נוף, שניהלה את מחלקת ההדרכה במרכז.
שלוש פעמים ננזף מרכז השלטון המקומי על ידי בתי הדין השונים: בצו המניעה הזמני (בינואר 2013) שהורה על השבתה של נוף לעבודה; בבית הדין הארצי לעבודה, שבו נדחתה בקשתו של המרכז לעכב את ביצוע ההחלטה (בפברואר השנה); ולפני כמה ימים - בפסק הדין העיקרי, שציווה על מרכז השלטון המקומי להחזיר אותה למקום עבודתה.
השופטת ד"ר אריאלה גילצר־כץ קיבלה את טענות פרקליטה, עו"ד אביעד סעאדי־סיון, כי מרכז השלטון המקומי לא הוכיח כי נוף כשלה בתפקידה. חמור מכך: ביחס למניע הפיטורים קבעה השופטת כי "הסיבה העיקרית לפיטוריה של התובעת (נוף) היתה כוונתה שלא לחדש את המכרז עם אגד, וכן רצונו של הנתבע להחליף את התובעת באחייניתו של היו"ר דאז של הנתבע (הכוונה לשלמה בוחבוט, צ"ה). פיטורי התובעת נעשו שלא כדין וממניעים לא עניינים וזרים".
השופטת מציינת כי ההלכה המשפטית קובעת שדרך המלך היא פסיקת פיצוי כספי, ולא אכיפת יחסי עבודה. במילים אחרות: בדרך כלל בתי הדין לעבודה לא מחזירים את העובד למקום עבודתו ומסתפקים בתשלום פיצויים. בגלל הנסיבות החמורות של המקרה, ובשים לב לחיסכון בהוצאה הכספית של תשלום פיצויים שעשוי להגיע למאות אלפי שקלים, ציוותה השופטת להשיב את נוף למקום עבודתה, תוך כדי שהיא מזכירה לאלה שהתעמרו בה כי "הם אינם עדיפים על התובעת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו