בכל שנה ביום הזיכרון עם ישראל עוצר את מירוץ החיים ומעניק את מלוא הבמה לסיפורי הנופלים. אבל בין החללים יש מאות שסיפורם עלום ומרבית פרטי מסלול חייהם נותרו בלתי ידועים. רק שם ותאריך הנפילה בקרב. אל החלל הזה החליטו להיכנס דורית פרי ואורי שגיא, שהקימו לפני כשנה וחצי בהתנדבות את פרויקט "לתת פנים לנופלים", במטרה לאתר ולהשלים את פרטי חייהם של חללי מערכות ישראל, שמצבותיהם חסרות מידע וקורותיהם לא ידועים. השניים רתמו את היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון ומתנדבים שהתגייסו לטובת העניין, והם משקיעים ממרצם ומזמנם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פרי הפכה עם שגיא, שאיבד שלושה מבני כיתתו, את הפרויקט הערכי והציוני להצלחה: "אני לא יכולה לעמוד בפני מצבה ריקה. לכל חייל יש סיפור. כל חייל הינו עולם ומלואו. מצבה ריקה הופכת את החייל, שנפל למען הקמת המדינה, לשקוף. יש לעשות כל שניתן כדי לתת לו פנים, כדי לאפשר לסיפור האישי שלו להתקיים, שדמותו לא תישכח".
אחד מאותם חללים, שמרבית קורות חייו לא היו ידועים עד לאחרונה, הוא מאיר סייג, שנולד בשנת 1921, התגייס לחיל התובלה של הצבא הבריטי ונהרג לאחר שאוניית "ארינפורה" שעליה הפליג הופצצה על ידי הגרמנים ב־1943 וטבעה. כל שנותר ממאיר הוא פרטים דלים ותמונה אחת דהויה. אסתר ונחמה, שתי גמלאיות חדורות תחושת שליחות וטעונות במצבורי מוטיבציה בלתי נדלים, לקחו על עצמן את האתגר לאתר כל פרט אפשרי על מאיר, במסגרת הפרויקט. הן החלו בעבודת נמלים מאומצת והתקדמו בנחישות עד להשגת פרטים מלאים על החלל.
"החלטנו לחפש בארכיון ירושלים, כי מאיר היה תושב העיר", מספרת נחמה דבורקצי־פולין. "התחלנו ברשימות של בתי ספר, מרשם התושבים, חלוקת מצות, והגענו גם לחברה קדישא לחפש מסמכים. התקדמנו והיו צירופי מקרים וחוליות פתוחות שהצלחנו לחבר". אסתר: "אני ניצולת שואה ואני רגישה לכך שאנחנו מזכירים מספרים ולא שמות ופנים. התעוררה אצלי סקרנות ורצון 'להחיות' את סיפורו של מאיר. היה ידוע לנו שם האמא של מאיר - תמר כהן־סייג - והכתובת שלה בנחלת שבעה. כמו כן, היה דיווח בעיתונות שתמר נהרגה ב־1948. בהמשך חיפשנו בספר של ביטוח לאומי ואז התבררו לנו פרטים נוספים. גילינו שהשם של תמר היה צאיג, והיא בתו של הרב מסעוד הכהן. היא נולדה בירושלים, גרה בנחלת שבעה ונישאה ליצחק סייג. זו היתה התרגשות גדולה. מדהים לגלות את הפרטים האלה. עקבנו אחרי סיפור היסטורי של משפחה שלמה דרך אדם אחד".
לאחר עבודה יסודית וממושכת הגיעו שתי הנשים הפעלתניות אל אחיינו של מאיר, אלי סיוון־סייג, שאסף במהלך השנים מידע על קרוב משפחתו שנפל, ושפך אור רב על החלל. מתברר כי מאיר היה בנה הצעיר של תמר, בתו של הרב מסעוד הכהן אל־חדאד, שהיה ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים. מאיר קיבל כילד חינוך חרדי ומצבה הכלכלי של המשפחה, כמו אצל רבים מתושבי הארץ באותה תקופה, היה קשה מאוד. עם פטירתו של אביו כשהיה בן 10 בלבד, יצא לעבוד ולסייע לפרנסת המשפחה. ב־1940 התגייס מאיר בעקבות אחיו שמעון, שהיה חייל בחיל האוויר הבריטי, והוצב כנהג בפלוגה 462 של חיל התובלה. הוא שירת בצפון אפריקה, במצרים ובלבנון עם הצבא הבריטי שנלחם נגד הצבא הגרמני של רומל. לחופשתו האחרונה והקצרה בבית הגיע ב־1941 מטוברוק שבמדבר הלובי.
פרידה אחרונה מהאח
אלי, בנו של שמעון, אחיו של מאיר, מתאר אותו כבחור חברותי ומגלה כי האחרון שראה את מאיר היה אביו. באפריל 1943 חזר האח שמעון לחופשת הפסח ומצא מחסור גדול במזון בארץ. למחרת יצא למצרים כדי לרכוש מוצרים ומצרכי מזון בשוק של קהיר. הוא פגש שם באקראי את מאיר, שקיבל חופשה של יומיים, לפני הפלגת האוניות למלטה, שממנה לא חזר. שמעון הרגיש שמאיר חושש מהמסע המסוכן והציע לו לחזור איתו הביתה לירושלים. את מאיר זה לא עניין. הוא עזר לשמעון להעמיס את הסחורה שקנה על הרכבת לישראל, וכשהחלה לנסוע קפץ מהחלון וחזר לחבריו.
מאיר סייג. התעקש להמשיך עם הכוחות
ב־1 במאי 1943 יצא מאיר על סיפון האונייה "ארינפורה" ממצרים לכיוון מלטה, כדי להשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה. מטוס סיור גרמני, שחג מעל האוניות, הזעיק מטוסים שהפציצו את השיירה מול בנגזי. אונייתו של מאיר ספגה פגיעה ישירה וטבעה ומאיר מצא את מותו יחד עם 140 חיילים.
מאיר הותיר אחריו את אמו תמר, שנהרגה מאוחר יותר מירי צלף ברחוב נחלת שבעה בירושלים ונקברה תוך כדי הפגזה בבית הקברות סנהדריה, את אחותו שרינה, שנהרגה בהפגזה בחיפה, שתי אחיות ואח נוספים.
דורית פרי ואורי שגיא. "לא יכולים לעמוד בפני מצבה ריקה" // צילום: יונתן זינדל
עוד באתר ישראל היום: מכבדים את סמלי המופת של המאבק הציוני