סטירת לחי לדמוקרטיה

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". לפעמים, אפילו זה לא. 

אפילו אמרנו, ולא בהכרח אמרנו, שגם אם כוונתם של מציעי החוק ל"קידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל" טובה וליבם בר וזך, מעשיהם עלולים להביא, ברמה גבוהה של הסתברות, לפגיעה קשה בחופש העיתונות ובעקרונות יסוד חוקתיים של שוויון, חירות, חופש עיסוק ותחרות חופשית, שהם אבני פינה בכל משטר דמוקרטי. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יש לשער שארה"ב, שחופש הביטוי קבוע בתיקון הראשון לחוקתה, יודעת דבר או שניים על חופש העיתונות. כך גם מדינות אירופה, שחופש הביטוי היה בהן ל"ציפור הנפש של הדמוקרטיה". למרות זאת, ואולי בגלל זאת, מחולקים שם, בכל קרן רחוב ובתחנות הרכבת, עיתונים בחינם. ולא אחד אלא כמה.

"שוק דעות" אמיתי 

מי שחופש הביטוי יקר בעיניו יודע שככל שירבו ערוצי התקשורת ויותר מידע יגיע לידיעת הציבור, גם זה שאין ידו משגת לרכוש עיתון במחיר מלא, או שאינו רוצה להיות כבול בידי שופרו של אדם אחד בלבד, כך ייטב לדמוקרטיה. ריבוי קולות וריבוי ערוצים הם הערובה לקיומו של "שוק דעות" אמיתי. 

אכן, הצעת החוק יכולה לשמש דוגמה ומופת לחקיקה: חקיקה שאין הדעת סובלתה. מדובר בחקיקה ספציפית, המוכוונת כלפי אמצעי תקשורת מסוים וגזורה בדיוק על פי מידותיו. זאת, בניגוד לעקרון היסוד של שלטון חוק ראוי לשמו, שלפיו חוק צריך להיחקק "מאחורי מסך" ולהיות חוק כללי, לא כזה המוכוון לאדם או מקדם פני גורם מסוים, שקיומו מעיק על יוצר החוק. 

השופט חיים כהן, אחד מגדולי השופטים שקמו לישראל ודמוקרט בכל רמ"ח ושס"ה, כתב פעם על חוקים מעין הצעת החוק שלפנינו, שהיא מעשה חקיקה פגום מיסודו: "חוק 'כשר' הוא כללי וחל על כל הציבור או על ציבור מסוים, ואילו חוק שנעשה אך לזכות או לחובה של אדם יחיד, חורג מתפקיד המחוקק". לדעת השופט כהן, חוק מעין זה עלול לעלות כדי ניצול סמכות החקיקה והפרת אמונים של המחוקק כלפי ציבור שולחיו. ובקיצור: אין לשנות חוק כדי לפתור בעיה אישית גרידא. גם לא, ואולי בעיקר לא, של גורם מתחרה. 

עיון בהצעת החוק מלמד שמנסחיה עברו שיעור מתקדם ב"בורדה": תפירה מדויקת, לא תפירה עילית, על פי גזרתו של העיתון שהנכם מחזיקים ביד. ההגדרות שבאו בראש הצעת החוק חושפות בנקל את תפריה הגסים: "עיתון היוצא לאור שישה ימים בשבוע וכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו־100 עמודים בסופי שבוע ובערבי חג". מציעי ההצעה כשלו בדבר אחד: הם שכחו להוסיף ששמו של העיתון צריך להיות מורכב משתי מילים, להתחיל ביו"ד ולהסתיים במ"ם סופית. 

במדינה דמוקרטית, שחופש העיתונות הוא אחד מערכי היסוד שלה, שוחרי זכויות האדם מתרחקים כמפני אש מחקיקה שתכליתה הסדרת חופש העיתונות, כביכול "לטובתו". 

הניסיון מלמד שבדרך כלל חקיקה מעין זו - דוגמת פקודת העיתונות המנדטורית (שגם זכרה בא בהצעת החוק, למרות היותה כתם שחור על חופש העיתונות בישראל), והפרק על הצנזורה בתקנות ההגנה (שעת חירום) - משקפת משטרים טוטליטריים דוגמת סוריה, צפון קוריאה ואריתריאה, ונועדה בדיוק למטרה ההפוכה - להצר את חופש העיתונות, ובמסווה של "דאגה לשלום הציבור", לפגוע בתחרות החופשית וב"שוק הדעות".

גם ללא הצעת החוק החדשה מצויה ישראל במקום עגום למדי מנקודת המבט של חופש העיתונות. הסקר השנתי של אחד מארגוני זכויות האדם הפעילים ביותר בתחום התקשורת, "עיתונאים ללא גבולות", הציב אותה במקום ה־96 מתוך 180 מדינות שנבדקו. לא מחמיא במיוחד. ולא בכדי. גם כיום מוגבל חופש העיתונות בישראל על ידי "האח הגדול", השלטון, שמאז ימי המנדט הבריטי מבקש לקבוע לנו מה לקרוא והיכן. 

הצהרת החוק פוגעת בדרך אנטי־דמוקרטית, לא ראויה ובלתי מידתית גם בזכות החוקתית לחופש העיסוק. אפשר ולא נאמין למראה עינינו, אך הצעת החוק מבקשת למסור ל"ממונה על ההגבלים העסקיים" את הסמכות ל"הכתיב מלמעלה" לצרכן איזו עיתונות לצרוך, באיזה מחיר, כמה עמודים לקרוא. 

פרופ' משה נגבי, אחד המומחים הגדולים לדיני התקשורת בישראל, שכינה הסדרים מעין אלה "סמכויות חוקיות מופרזות שמקומן לא יכירן בדמוקרטיות מתוקנות", ציטט בהקשר זה את דבריו הנכוחים של המשפטן הבריטי המלומד וויליאם בלקסטון, שכבר במאה ה־18 התריע על כך ש"לשעבד את העיתונות לפקיד רישוי משמעו לשעבד את כל חירות ההבעה לדעות הקדומות של אדם אחד, ולהופכו לשופט יחיד ושרירותי בכל הסוגיות של השכלה, דת וממשל". 

במקרה של הצעת החוק הנוכחית הפגיעה החוקתית קשה עוד יותר, בשל עוצמתה והיקפה. ויודגש: לא מדובר בפסילה נקודתית של ידיעה או של כתבה, כפי שעושה הצנזורה, או בהשתת פיצויים או ענישה שבדיעבד, כמו בעבירות לשון הרע, אלא במניעה מראש של פרסום בהיקף עצום. 

שוק דעות אמיתי פועל בתנאים של תחרות חופשית, שבו הטוב מנצח. ניסיון להכתיב את מהלכי השוק באמצעות חקיקה "מלמעלה" הוא סטירת לחי לדמוקרטיה, שיפה לה אמרתו הנודעת של השופט לנדוי בעניין חופש הביטוי, ולפיה "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לקרוא ולדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה 'מודרכת' מלמעלה". 

מנסחי ההצעה לא נרגעו עד שגררו אותה גם למחוזות הפליליים. השימוש במשפט הפלילי כאמצעי לאכיפת הצעת החוק מבליט עוד יותר את מופרכותה. ברוח ההצעה, אפשר היה להטיל על מי שמבקש להרחיב את חופש העיתונות לא רק קנס וכפל קנס אלא גם מאסר בפועל, רצוי ארוך ככל שניתן. 

ועוד לא התייחסנו לכל אותם עיתונים שבראשם קבוע מחיר, אך מאחוריו אין דבר. עיתונים כאלה מופצים בחינם, במנות גדולות, באלפים ורבבות עותקים - ולפעמים, ממש נדחפים לך בכוח ליד - על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. האם המחיר - חסר המשמעות - המוטבע בראש העיתון הוא הקובע, לשיטת מציעי הצעת החוק, או המציאות שבה מופצים עשרות אלפי גיליונות של עיתונים אלה חינם אין כסף? ומה על ההפליה שמבקשים מגישי הצעת החוק לקבע בספר חוקיה של מדינת ישראל והפגיעה הגדולה בעקרון השוויון שמובלעת בהצעת החוק ומבחינה, ללא כל סיבה ראויה, בין ערוצי ביטוי חדשותיים חינמיים המצויים למכביר באינטרנט? 

קצרם של דברים: הצעת החוק פוגעת בערכי יסוד דמוקרטיים, ובהם עקרון השוויון ואיסור ההפליה, חירות הביטוי וחופש העיתונות, חופש העיסוק ועקרון התחרות החופשית. די בכל אחד מאלה כדי להביא לגניזתה המיידית, ובכולם יחדיו כדי לבערה מן העולם אחת ולתמיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו